"וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר". [מצא איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר]
ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא [מקויים בהנפק [שכתוב על הגט שהועד בפני בית דין על חתימות העדים, ובוודאי לא נפל מהבעל לפני שנתנו לה] והשליח המביאו אומר ממנו נפל. רש"י] דהוה כתיב ביה בשוירי מתא דעל רכיס נהרא [שהיה כתוב בו בעיר שוירי שעל נהר רכיס], אמר רב הונא חיישינן לשני שוירי. [חיישינן לשני שוירי – אע"פ שבשוירי הידוע לנו אין בה שני יוסף בן שמעון, שמא יש שוירי אחרת שיש שם יוסף בן שמעון ושם נכתב ומשליח אחר נפל. רש"י. עיין בזה לעיל י"ח ב']
אמר ליה רב חסדא לרבה פוק [צא] עיין, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך [שלערב ישאל אותה רב הונא ממך], נפק דק ואשכח [יצא דקדק ומצא] דתנן [לעיל עמוד א']: "כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר". [הרי זה יחזיר – דכיון דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת לעיר אחרת שאינה ידועה לנו לא חיישינן. רש"י]
.
.
אמר ליה רב עמרם לרבה היכי [איך] פשיט מר איסורא מממונא?
אמר ליה תרדא [תרדא – משועמם. רש"י. אטום לב מלהבין], שטרי חליצה ומיאונין תנן. [במשנתנו נאמרו גם שטרי חליצה ומיאונין שהם להתיר איסור, ומהם למד רבה לגט]
פקע ארזא דבי רב. [נשבר העמוד שבית המדרש נשען עליו. רש"י]
מר אמר משום לתאי דידי פקע, ומר אמר משום לתאי דידי פקע. [מר אמר משום לתאי דידי פקע בשביל מזלי שקינא על שגדפתני. ומר אמר משום לתאי דידי פקע שהשבת על דברי לביישני בבית המדרש. רש"י.
רבינו חננאל הובא בשיטה מקובצת:
"פקע ארזא דבי רב. פירוש נשברה קורת בית המדרש. רבא אמר בשביל שבא לדחות את דברי נשברה הקורה, ורב עמרם אמר בשביל שביזני וקראני מוריד ריר מפי נשברה"]
.
.
(תוספות:
"איסורא מממונא. ואם תאמר טפי [יותר] אנן מחמירין בממונא, דהא אין אנו הולכים בממון אחר הרוב, ובאיסורא אזלינן בתר רובא אפילו היכא דאיכא [היכן שיש] חזקה דאיסורא כנגד הרוב, ולא חיישינן שמא במקום נקב קא שחיט.
ויש לומר דמכל מקום באשת איש החמירו דמים שאין להם סוף לא תנשא לכתחילה אע"פ שרובם מתים.
ועוד יש לומר דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון אבל מדרבנן חיישינן משום לעז ובממונא לא שייך לעז, לכך פריך שפיר היכי פשיט מר איסורא מממונא".
בממון יש אפשרות לתת לראובן ואפשרות לתת לשמעון, ואין אחת מהן חמורה או קלה מהשנייה. ומה שנותנים למי שמוחזק אין זה חומרא או קולא יותר מאשר לתת לחבירו.
וכוונת התוספות שבממון הדין לתת למי שמוחזק לפנינו, ואע"פ שהבירור של דין רוב מורה להוציא מהחזקה ולתת לתובע אין בכוחו לחדש להוציא ממה שמוחזק לפנינו, ואילו באיסורים בהמה לפני שחיטה מוחזקת לפנינו שהיא אסורה באכילה והשחיטה מוציאה אותה מחזקתה מכח רוב, שלולא שהיינו סומכים על הרוב היינו חוששים שמא היה נקב טריפה במקום השחיטה והשוחט שחט במקום הנקב ולכן אינו נגלה. ונמצא שבאיסורים יש בכח דין רוב להוציא ממה שמוחזק לפנינו ובממון לא.
ואם כן אם ברור לנו די הצורך להחזיר שטר ממון לתובע והוא יוציא ממון מחזקתו, כל שכן שבירור זה די בו להחזיר גט ולהוציא את האשה מחזקת איסור להינשא לחזקת היתר, וצריך עיון מה הקשה רב עמרם.
וכוונת התוספות רק לומר שחזקת איסור יותר קל להוציא ממנה מאשר חזקת ממון, ולא מוכרח מזה שדיני ממונות חמורים בעיני הקב"ה יותר מאיסורים, ואין מכאן סתירה למה שלגבי ללמוד דין מהתורה במה מצינו אומרים ממונא מאיסורא לא ילפינן [לא לומדים] (ועיין תוספות קידושין כ"ח א' דיבור המתחיל "נאמרה").
וגם ממה שלגבי ללמוד דין מהתורה אומרים ממונא מאיסורא לא ילפינן, אין ללמוד מזה שדיני ממונות חמורים פחות בעיני הקב"ה, ואין סברא כלל שלאו של גזל יהיה קל יותר משאר לאוין, אלא רק מוכח מזה שכללי גדרי דיני ממונות אינם שווים לכללי גדרי הדינים באיסורים, ואין זה מחמת קולא או חומרא אלא מחמת שלפי העניין יש חילוקי סברא ביניהם)
.
.
"מצא בחפיסה או בדלוסקמא". [מצא בחפיסה או בדלוסקמא, תכריך של שטרות או אגודה של שטרות, הרי זה יחזיר. וכמה אגודה של שטרות שלשה קשורין זה בזה]
.
מאי חפיסה?
אמר רבה בר בר חנה חמת קטנה. [חמת של עור שנותנין בו יין. רש"י]
מאי דלוסקמא?
אמר רבה בר שמואל טליקא דסבי. [טסקא [שק] שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישן שלא יצטרכו לחפש אחריהם. רש"י]
.
.
(תוספות:
"מצא בחפיסה או בדלוסקמא. תימה, בשלמא חפיסה הוי סימן כדאמר בפרק שני (לקמן כ"ח א') הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל מאי דאית ליה בחפיסה מנח ליה, משמע דלאיניש מעלמא הוי סימן.
אלא דלוסקמא היכי הוי סימן, הלא דרך להניח שטרות בדלוסקמא, כדתניא בתוספתא דשבועות עשרה דלוסקמאות מלאים שטרות מסרתי לך.
יש לומר דמיירי הכא [שמדבר כאן] שנותן בדלוסקמא עצמה סימן שאינו מובהק, ולא חיישינן לשאלה לשמא השאיל לאחר ואותו הניח בו שטרות, דהכי תקון רבנן דלא חיישינן כמו שתקנו להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק אפילו סימנין לאו דאורייתא")
.
.
"תכריך של שטרות או אגודה של שטרות וכו'".
תנו רבנן: "כמה הוא תכריך של שטרות שלשה כרוכין זה בזה [כרוכין זה בזה – וזהו סימן שהבעלים נותנים בהם זה יכריז מציאה שטרות מצאתי וזה יאמר שלי הם ושלשה הן כרוכין הן זה בזה. רש"י]. וכמה היא אגודה של שטרות שלשה קשורין זה בזה".
שמעת מינה קשר סימן. [ממה שאגודה היא סימן, אע"פ שבאגודה השטרות רק קשורים ואינם כרוכים כמו בתכריך ואין בהם סימן מלבד הקשר.
רש"י: שמעת מינה קשר סימן – שיש קשרים שאינן דומין זה לזה, ויאמר כך וכך הוא עשוי. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] מאי סימנא איכא הכא [יש כאן]. ותפשוט מינה בעלמא דקשר סימן, ובעיא בעלמא היא]
הא תני רבי חייא שלשה כרוכין זה בזה. [רבי חייא תנא גם לגבי אגודה שהיא שלושה כרוכין זה בזה ולא כמו שמשמע מהברייתא שהובאה שאגודה היא קשורים ולא כרוכין. ולקמן מקשה לפי רבי חייא אם כן מה החילוק בין תכריך לאגודה.
רש"י: ומשני [ומתרץ], מהכא [מכאן] לא תפשוט, דתני רבי חייא ג' כרוכין זה בזה הוא אגודה, דכרך הוי סימן, דכולי עלמא כרכי שטרא שטרא לעצמו וקושרין אותן יחד, וזה כרך שלשתן יחד. רש"י]
אי הכי [אם כך] היינו תכריך? [לפי רבי חייא שאגודה היא ג' כרוכין, אם כן זהו תכריך ומה החילוק בין תכריך לאגודה]
תכריך כל חד וחד בראשה דחבריה, אגודה דרמו אהדדי וכרוכות. [דרמו אהדדי – השכיבן זה על זה אורכו על אורכו של חבירו. רש"י]
מאי מכריז? [המוצא מאי מכריז. רש"י]
מנין. [ג' שטרות. וזה בא ונותן סימן שכרוכין היו יחד. רש"י. המוצא מכריז מצאתי שלושה שטרות, והבעלים נותן סימן כרוכין היו]
מאי אריא תלתא אפילו תרין נמי? [מה דווקא שלושה, אפילו שניים גם. רש"י: הואיל ואין צריך לבעלים לתת סימן אלא כריכתן]
אלא כדאמר רבינא [לקמן כ"ה א'] טבעא מכריז, הכא נמי [כאן גם] שטרי מכריז. [שטרי מכריז – שטרות מצאתי, וזה צריך שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו. הלכך דוקא תלתא, אבל תרי מידע ידיע דמיעוט שטרות שתים ואין מנין סימן. רש"י]
.
.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה וכו'". [רשב"ג אומר אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה שלשה הלוין מן האחד יחזיר למלוה]
דאי סלקא דעתך דמלוין נינהו מאי בעו גבי הדדי. [שאם עולה בדעתך ששל מלווים הם מה מבקשים זה עם זה. למה הם ביחד]
דלמא לקיומינהו אזלי? [שמא לקיים אותם הלכו. שיכתבו על השטר שהעידו עדים על החתימות ולכן כל אחד משלושת המלווים הפיל את שטרו באותו מקום סמוך לסופר בית הדין. רש"י: ודלמא לקיומינהו אזלי אצל סופר הדיינין הכותב הנפק לכל השטרות]
דמקיימי. [יש להעמיד משנתנו שהיא מדברת דווקא בשטרות מקויימים]
דלמא מידא דספרא נפיל? [שמא מיד הסופר נפלו]
לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא. [לא משהה אדם שטרו המקויים ביד הסופר]
.
.
"שלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה וכו'".
דאי סלקא דעתך דלוין נינהו [שאם עולה בדעתך ששל לווים הם. רש"י: שפרעום והוחזרו להם] מאי בעו גבי הדדי.
דלמא למכתבנהו אזלי? [שמא לכתוב אותם הלכו. רש"י: ומן הסופר נפל ומעולם לא לוו]
דכתיבי בתלת ידי ספרי. [כתב היד בכל שטר הוא של סופר אחר]
ודלמא לקיומינהו אזלי?
מלוה מקיים שטריה, לוה לא מקיים שטריה.
.
.
"אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות".
אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב סמפון [שובר המבטל שטר. וכל דבר המבטל דבר קרי סמפון, כדאמר גבי קדושי אשה ומכירת עבד שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח. רש"י] היוצא מתחת ידי מלוה [שהוא מונח בידו ולא ביד הלוה. רש"י. כשהלווה פורע אם אין השטר ביד המלווה להחזירו הוא נותן לו סמפון והוא ביד הלווה להוכיח שפרע], אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול.
לא מבעיא כתוב בכתב יד סופר דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה [הזדמן לו] וכתב [ספרא אתרמי ליה – וסבר אם יבא בעל חובי לפרעני ואני אין שטרי עכשיו בידי ואם לא יהא שובר מוכן לי לא יפרע כלום. רש"י], אלא אפילו כתוב בכתב ידו פסול [אפילו כתוב בכתב ידו – שיש לומר אם לא שנפרע למה ליה למהר ולכתוב לפני פרעון הואיל ויודע לכתוב. רש"י], סבר דלמא מתרמי ואתי בין השמשות וקא פרע לי [שמא יזדמן ויבוא [הלווה] בין השמשות [סמוך לכניסת השבת] דאי לא יהיבנא ליה לא יהיב לי זוזי [שאם לא אתן לו [סמפון] לא יתן לי זוזים], אכתוב אנא דכי אייתי לי זוזי אתן ליה. [אכתוב אני שכשיביא לי זוזים אתן לו]
תנן: "אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות". [ואם יש עמהן סמפון – והכא במלוה עסקינן דקתני מצא שטר בין שטרותיו כו'. רש"י.
ומוכח שסמפון היוצא מתחת המלווה מבטל את השטר ודלא כרב ירמיה בר אבא]
כדאמר רב ספרא [לקמן בשמעתין. רש"י] שנמצא בין שטרות פרועין, הכא נמי [כאן גם. במשנתינו] שמצאו בין שטרות קרועין. [שנמצא לו – השטר שהשובר יוצא עליו. בין שטרותיו קרועים – והוא אינו קרוע, לפיכך סומכין על השובר שמקום השטר מוכיח על השובר שהוא אמת, שאם לא נפרע לא היה נותן השטר אצל השטרות קרועין.
כך שמעתי. ולי נראה שנמצא השובר בין השטרות קרועין הלכך איכא למימר [יש לומר] שנתקבל החוב והשובר הזה אין צריך למלוה הזה אלא ללוה, והלוה שכח ביד זה, לפיכך נתנו זה עם השטרות שאין צריכין לו. דאי סלקא דעתך מלוה כתבו להיות מוכן לו כשירצה לוה לפרעו לא נתנו עם שטרות שאין צריכין לו. רש"י]
.
.
תא שמע: "נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהם פרועין". [נמצא בין שטרותיו – מתניתין היא בגט פשוט (בבא בתרא קע"ב א') שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, ונמצא שובר לאדם אחד בין שטרותיו וכתוב בו שטרו של יוסף בן שמעון שבידי פרוע הוא, והיה לו שני שטרות על שניהם.
שטרות שניהם פרועין – שכל אחד יכול לומר על שלי נכתב שובר. ובבבא בתרא פרכינן בלא שובר נמי הא תנן אין אחד יכול להוציא שטר חוב עליהם, ומוקמינן ליה במשולשין בשטר [שכתוב בשטר שם אביהם וגם שם אבי אביהם] ואין משולשין בשובר [בשובר כתוב רק שם אביהם ולא שם אבי אביהם]. והא הכא דיוצא מתחת יד מלוה הוא [ואעפ"כ הוא מועיל לבטל את השטר ודלא כרב ירמיה בר אבא]. רש"י]
כדאמר רב ספרא שנמצא בין שטרות פרועין, הכא נמי שנמצא בין שטרות קרועין. [שנמצא – השטר בין השטרות פרועין וכל אחד אמר זהו שטר שלי. רש"י]
.
.
תא שמע: "שבועה שלא פקדנו אבא, ושלא אמר לנו אבא, ושלא מצאנו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע". [שבועה שלא פקדנו אבא – משנה היא בשבועות (מ"ה א') יתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה, ומהו שבועתן שבועה שלא פקדנו אבא בצואת מיתה, ושלא אמר לנו קודם לכן, ושלא מצינו שובר בין שטרותיו של אבא על שטר זה שיהא פרוע. הא אם מצאו סמכינן עליה. רש"י]
אמר רב ספרא שנמצא בין שטרות פרועין.
.
.
תא שמע: "סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו". [יתקיים בחותמיו – קא סלקא דעתך אם אמר מלוה לא נפרעתי ותדע שהרי לא מסרתי לידך, יתקיים בחותמיו, על פי חותמיו יתקיים אם החותמיו מעידין שחתמוהו אין המלוה נאמן. אבל כל כמה דלא מקיים מהימן, דמאן מפיק ליה [שמי מוציא אותו] – מלוה, ומלוה הא אמר פסול הוא. רש"י.
ולפי פירוש זה מוכח שאם נתקיים בחותמיו הוא מבטל את השטר אע"פ שיוצא מתחת יד מלווה ודלא כרב ירמיה בר אבא]
.
.
(תוספות:
"סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו. נראה דמשמע ליה שהוא ביד המלוה מדקרי ליה סמפון, דביד הלוה קרי ליה שובר ולשון סמפון לשון ביטול.
ועוד דביד הלוה פשיטא דכשר על ידי קיום")
.
.
אימא [אמור] יתקיים מחותמיו, דשיילינן להו לסהדי [ששואלים אותם את העדים] אי [אם] פרוע אי לא פרוע. [דשיילינן להו – אם ראו הפרעון, ואם לאו נאמן המלוה לומר שלא נכתב אלא להיות מוכן לכשיפרע. רש"י]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 