איתמר [נאמר], יאוש שלא מדעת [יאוש שלא מדעת – דבר שסתמו יאוש לכשידע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן. רש"י], אביי אמר לא הוי יאוש [לא הוי יאוש – לקמיה מפרש פלוגתייהו [מחלוקתם]. רש"י], ורבא אמר הוי יאוש.
בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי [לא חולקים] דלא הוי יאוש ואף על גב דשמעיניה דמיאש לבסוף [ששמענו אותו שמתיאש בסוף. רש"י: דמיאש לבסוף – לאחר שמצאו זה. וכללא דיאוש כגון דאמר ווי ליה לחסרון כיס דגלי דעתיה [שגילה דעתו] שנואש מהן] לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה [שכשבא לידו באיסור הוא שבא לידו], דלכי ידע דנפל מיניה [שלכשידע שנפל ממנו] לא מיאש, מימר אמר סימנא אית לי בגויה [סימנא יש לי בו], יהבנא סימנא ושקילנא ליה [אתן סימן ואטול אותו. רש"י: באיסורא אתא לידיה – דדבר שאינו עשוי להתיאש הוא].
.
.
[תוספות: דלכי נפל מיניה לא מיאש. ואע"ג דהשתא [שעכשיו] מיאש אקראי בעלמא הוא, ומתחילה לא היה עומד ליאש]
.
.
(עיין בבא קמא ס"ו א', שביארתי באריכות שיאוש גורם לממון להיות הפקר גמור [ודלא כמו שכתבו בקצות החושן ועוד אחרונים שהוא עדיין שייך לבעליו ורק יש רשות למי שירצה לזכות בו. ועיין עוד לקמן כ"ב ב' ראיה מוכרחת לזה].
אם היה היאוש לפני שהגביה המוצא הרי האבידה היא הפקר וכשמגביה המוצא הוא זוכה מן ההפקר, וזה נקרא בהיתירא בא לידו. ואם כשמצא עדיין לא היה יאוש בעלים והגביה לפני יאוש, כבר חל עליו דין התורה להיות שומר על האבידה ולהתחייב להשיבה לבעליה ומעתה גם אם התייאש הבעלים לא פקע חיובו. וזה נקרא באיסורא בא לידו.
אע"פ שגם כשהוא שומר על ממון חברו וחייב להשיב לו יכול הבעלים למחול לו, ייאוש הוא רק שאומר וי לחסרון כיס ובדעתו מסתלק מלהיות בעלים על החפץ, אבל אינו מוחל בפועל למי שמחזיק בו.
אם היה אומר הבעלים בפירוש הרי חפץ זה הפקר, ודאי היה זוכה בו המוצא אע"פ שבא לידו לפני יאוש. וכמו שכתבו התוספות בבבא קמא ס"ו א' דיבור המתחיל "כיון". שאע"פ שדין התורה עשאו שומר על האבידה ומחוייב להשיבה לבעליה, הרי בעליה הפקירה והרשות בידו להפקיר ממונו.
אמנם הפקר הוא כמו מעשה הקנאה שעושה מעשה המוציאו מרשות בעלים, ומועיל גם כשהחפץ ברשות בעליו. אבל יאוש אינו כמעשה הקנאה והוא גורם שהחפץ ייעשה הפקר רק אם הוא מחוץ לרשות בעלים. ומה שהחפץ ביד המוצא נחשב שהוא ברשות בעלים כיוון שהמוצא יש לו דין שומר עבור הבעלים, ולכן יאוש כשהחפץ ביד בעלים אינו פוטר את המוצא מחובת השבה. ועיין עוד בזה בבא קמא שם, ואי"ה לקמן יתבאר עוד)
.
.
בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה כדבעינן למימר לקמן. [אע"ג שיש בו סימן הקב"ה התירו כמו שאנו רוצים לומר בהמשך.
רש"י: זוטו של ים – מקומות בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו י' פרסאות או חמשה עשר פרסאות פעמיים ביום ושוטף מה שמוצא שם והולך. זוטו לשון גודל ושירוע בלשון יווני, כמו שכתבו הזקנים לתלמי המלך ואל אצילי ואל זאטוטי (מגילה ט' א'). ושלוליתו של נהר – כשהוא גדל ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל ושוטף הנמצא.
רחמנא שרייה – ואפילו באת ליד המוצא לפני יאוש.
לקמן – בשמעתין מנין לאבידה ששטפה נהר כו']
כי פליגי [חולקים] בדבר שאין בו סימן. אביי אמר לא הוי יאוש, דהא לא ידע דנפל מיניה [שהרי לא ידע שנפל ממנו. ואע"פ שאם היה יודע היה מתייאש מכל מקום כעת לא ידע ולא התייאש ואינו הפקר עד שידע ויתייאש].
רבא אמר הוי יאוש, דלכי ידע דנפל מיניה מיאש [שכשיידע שנפל ממנו מתייאש], מימר אמר סימנא לית לי בגויה [אין לי בו], מהשתא [מעכשיו] הוא דמיאש. [מהשתא הוי יאוש – שהרי נפל וכשיודע שוב אין דעתו עליו. רש"י]
.
.
(כתב בשיטה מקובצת בשם הריטב"א (ואינו כמו שכתוב בחידושי הריטב"א):
"ורבא אמר הוי יאוש כיון דלכי ידע לא סגי דלא מייאש. פירוש ואפילו לא נתייאש לבסוף כלל, דכיון דלית בה סימן כאבודה ממנו ומכל אדם דמי.
וכל היכא דאמרינן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, או בדבר שאין בו סימן לאביי, או בדבר שיש בו סימן לכולי עלמא, אף על גב דאייאש לבסוף לא מהני.
ואפילו למאן דאמר בעלמא דיאוש כדי [קני] לא קשיא שאני הכא שנטלה בתורת גזל [בגזלן כיוון שנטל בתורת גזל נחשב שאינו ברשות הבעלים, ואין הבעלים יכולים להקדישו כיוון שאינו ברשותם. ולכן יש מי שסובר שיועיל בו יאוש שיקנה הגזלן, כיוון שיאוש מועיל כשהחפץ מחוץ לרשות בעלים].
וכיון שבשעת נטילה [כעת מדבר במוצא אבידה ולא בגזלן] לא זכה, הרי ידו כיד הבעלים וכנפקד שלהם שאין יאוש מועיל בו [מוצא אבידה שהגביה אותה לפני יאוש לא הגביה על דעת גזל, והתורה עשאתו שומר על האבידה. וחפץ של בעלים ביד שומר שלו נחשב שהחפץ ברשות בעלים והבעלים יכול להקדישו. וכיוון שהוא נחשב ברשות בעלים לא מועיל בו ייאוש. שדין יאוש הוא רק בחפץ שיצא מרשות בעליו].
והיינו דאמרינן לעיל דכי אתי באיסורא אתא לידיה, ולאו באיסורא ממש שהרי לא נתכוון לגזול, וחייב הוא ליטלה כיון שיש בה סימן, אלא בשעת איסורא קאמרינן, כלומר דכי אתא לידיה ברשות בעלים קיימא וכנוטל מידם דמי וזה ברור. וכן פירש ר"י". עד כאן לשון השיטה מקובצת בשם ריטב"א.
הנה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, מדובר שאי אפשר להציל את החפץ והוא אבוד ממנו ומכל אדם. ולומדים לקמן מגזירת הכתוב שהוא הפקר [לקמן כ"ב ב': "אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק, מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה", מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם"]. וברשב"א כתב שאפילו הבעלים רואה את החפץ וצווח שאינו מפקיר אותו, אעפ"כ הוא הפקר.
ובשיטה מקובצת בשם שיטה כתב:
"זוטו של ים ושלוליתו של נהר. משמע כשאינו יכול להציל אפילו על ידי הדחק, וזו היא הנקראת אבודה ממנו ומכל אדם. ואפילו עומד וצווח, וכל שכן בלא יודעים, דלאו מתורת יאוש נגעו בה אלא מגזירת הכתוב. זה נראה לי. שיטה".
נראה שדין זוטו של ים קשה לומר שאינו שייך לדין יאוש כלל והוא גזירת הכתוב מחודשת, שאם כן למה הביאה הגמרא זוטו של ים לגבי מחלוקת אביי ורבא שנחלקו לגבי יאוש.
וכן אם נאמר כן לא מובן דברי הריטב"א שביאר דעת רבא שיאוש שלא מדעת הוי יאוש כיוון שהוא כמו אבודה ממנו ומכל אדם וכמו זוטו של ים. הרי אם נפל ממנו חפץ בלא סימן אינו אבוד ממנו ומכל אדם כמו בזוטו של ים, וגזירת הכתוב שממנה לומדים לזוטו של ים לא נאמרה על אופן שרק נפל ממנו בלא סימן אלא דווקא בשאינה יכולה להימצא לשום אדם.
אלא נראה שתוכן הגזירת הכתוב באבודה ממנו ומכל אדם שהיא הפקר גם אם צווח שאינו מתייאש, יש בה גדר בהלכות דעת ויאוש.
הנה עניין דעת, אינו כמו מעשה שצריך דווקא שיחשוב את הדעת בפועל כדי שיהיה דין שכך היא דעתו. אלא דעת היא אופן של מציאותו. וכמו שייתכן שהוא חולה או בריא, או שליבו פועם או אינו פועם, על דרך זו ייתכן שמציאותו היא שיש בו דעת שכך או דעת שכך.
ולכן אדם יכול להעשות שליח של חבירו לזכותו בלא שחבירו יודע, ואע"פ שייתכן שחבירו ישן באותה שעה ואינו מחשב שרצונו לזכות. וכן חצירו של אדם זוכה לו שלא מדעתו וגם כשהוא ישן, ואע"פ שאינו מחשב בפועל דעת זכייה. מכל מקום כך טבעו שכל הזמן יש בו שעת זכייה וגם כשהוא ישן יש בו דעת לזכות.
וזה פשוט מאוד שכך הוא, וכי אם אדם ישן נאמר שבשעה שהוא ישן הוא כופר חלילה כיוון שאין בו דעת לחשוב שהוא כעת מאמין. או האם נאמר שכשהוא ישן או מחשב בעסקיו אינו אוהב את אשתו ובניו באותה שעה כיוון שאינו חושב על כך בפועל, וכל כיו"ב. ועל אותו אופן גם דעתו שרצונו לזכות בממון גם כשהוא ישן או כשאינו יודע שנפל בחצירו.
מה שצריך גילוי דעת שכך דעתו הוא רק בדבר שמטבעו ייתכן שדעתו כך או כך, ולכן צריך שיגמור דעתו ויגלה מה גמר בדעתו. ועל זה יש דיני גמירות דעת מה נחשב גמירות דעת ומתי נחשב שדעתו אינה גמורה, ודיני גילוי דעת שדברים שבלב אינם דברים ודין דעת הוא לפי מה שגילה דעתו ויש דינים מה נחשב גילוי דעת. אבל אין זה משום שצריך שיכוון ויחשב בפועל כדי שיהא דין דעת, ואם מטבעו ידוע שכך דעתו, ממילא אנו יודעים שקיומו הוא באופן כזה וכמו שאנו יודעים שהוא בריא ואינו חולה, ויש לו דין דעת גם כשהוא ישן וכיו"ב, ואין צורך שיגלה דעתו ואין צורך שיחשב ויכוון שכך דעתו.
וזהו הלימוד לגבי אבודה ממנו ומכל אדם, שטבע כל אדם במצב שחפץ שלו נשטף בים ואי אפשר להצילו שהוא מתייאש ממנו. ולכן אנו דנים בו שדעתו שהוא מתייאש כיוון שזו הדעת הנטועה בו מטבעו וכמו שגילתה התורה, ומה שהוא צווח אינו מתייאש אין זו דעת אלא מחשבה בעלמא, ואינה מעלה או מורידה, ולא על פי זה נקבע הדין מה דעתו, אלא רק על פי הדעת הטבועה בו מעיקר טבעו והיא דעת להתייאש. ובוודאי אם חפץ שלו נשטף לים כשאינו יודע, או כשהוא ישן, פשוט שגם אז יהיה החפץ הפקר, כי דעת היא דבר שהוא האופן שכך האדם קיים, ואינה תלויה בידיעה וכוונה ומחשבה.
ולפי זה מבאר הריטב"א את מחלוקת אביי ורבא [ועיין לקמן כ"ב ב' שהבאתי ראיות גמורות שטעם הדין שאבודה ממנו ומכל אדם מותרת אפילו ביש בה סימן וצווח שאינו מתייאש הוא משום יאוש].
הנה בדבר שיש בו סימן כתבו התוספות: "דלכי נפל מיניה לא מיאש. ואע"ג דהשתא מיאש אקראי בעלמא הוא ומתחילה לא היה עומד ליאש". והרי שיש עומד להתייאש (בנפל ואין בו סימן), ויש אינו עומד להתייאש (בנפל ויש בו סימן). ובעומד להתייאש וודאי אינו כמו זוטו של ים שמטבעו מוכרח שתהיה בו דעת יאוש, ואפילו אם צווח שאינו מתייאש. אבל כיוון שעיקר דעת בני אדם באין בו סימן שכשיידעו שנפל יתייאשו סובר רבא שאין כאן דעת בלתי מוכרעת שצריך שיגמור בדעתו ורק אז יהיה דין דעת, וכדי שיגמור בדעתו צריך שיידע ואז יוכל לגמור דעתו. אלא אנו דנים בה כדעת שהיא כבר מוכרעת, ואז אנו יודעים שכך דעתו וכבר אין צריך שהוא יידע ויכוון שכך דעתו, וכמו שאנו יודעים דעתו שנוח לו לזכות בממון ואפש רלהעשות שליח שלו לזכות לו אף כשאינו יודע. ואביי סובר שיש בזה דין דעת שאינה מוכרעת, שאיננו יודעים שכך דעתו וצריך שהוא יידע ויכריע ויגמור בדעתו להתייאש ורק אז יהיה לייאושו דין דעת.
ולשון הגמרא: " אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה.
רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מיניה מיאש מימר אמר סימנא לית לי בגויה מהשתא הוא דמיאש".
והביאור שאביי סובר שאין מוכרע מה דעת אדם באופן זה, ולכן צריך שיידע ואז יבחר אם דעתו להתייאש או לא וכל זמן שלא ידע אינו יאוש. וזהו כוונתו שאמר "דהא לא ידע".
ורבא אמר שאנו יודעים שמן הסתם כשיידע לבסוף יתייאש ויאמר סימנא לית לי בגויה, וכיוון שכן זוהי דעת מוכרעת, וכמו בזוטו של ים וכמו בזכין לאדם שלא מדעתו, שבזה אין צריך שיידע ויגמור בדעתו ולכן כבר מעכשיו הדין דעת שלו הוא שהוא מתייאש. ועיין עוד בזה לקמן עמוד ב' לגבי כלך אצל יפות.
.
.
בישיבות מקובל לחקור בין שני צדדים בביאור דעת רבא, הצד האחד שהוא סובר שדי ביאוש בכח ואין צריך יאוש בפועל. והצד השני שהוא סובר שכיוון שסופו להתייאש, נחשב כאילו התייאש כבר מעכשיו, ובדומה למה שנאמר במנחות ק"ב ב' שכל העומד להיזרק כזרוק דמי, וכל העומד להישרף כשרוף דמי. ולפי זה צריך דווקא שיהיה ידוע שלבסוף יוודע לו ויתייאש (ודלא כהריטב"א שרבא סובר שהוא יאוש אפילו אם לא יידע לעולם).
ולעניות דעתי שני הצדדים האלה אינם מסתברים, וזרים למשמעות הסוגיא, ואין להם יסוד, והישר הוא כדברי הריטב"א.
עוד אומרים בשם הגאון הרוגצ'ובי שדעת רבא שיאוש הוא רק העדר דעת להיות בעלים, ואביי חולק וסובר שייאוש הוא עשייה, ואי אפשר שייחשב שעשה בלא שיידע ויגמור בדעתו שהוא מתייאש, ולכן אביי מצריך שיידע.
ולעניות דעתי דבר זה תמוה מכמה מקומות, ומפורש שלא כדברים האלה בתוספות בבא קמא ס"ו א' דיבור המתחיל "כיון" שנאמר שם שיאוש אינו כהפקר, וכוונתם שאע"פ שעל ידי יאוש נעשה הפקר גמור, מכל מקום הוא חלוק מהפקר כיוון שאינו עשייה ולכן הוא מועיל רק כשהחפץ אינו ברשותו ולא כמו הפקר ממש שהוא מעשה הקנאה ומועיל גם כשהחפץ ברשותו)
.
.
.
(סימן פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז)
תא [בוא] שמע: "פירות מפוזרין", הא לא ידע דנפל מיניה? [שנפל ממנו. וקשה על אביי. וכן הקושיות לקמן בסמוך הן על דברי אביי. מחלוקת זו היא משש הסוגיות שבהן הלכה כאביי במחלוקתו עם רבא]
הא אמר רב עוקבא בר חמא הכא במכנשתא דבי דרי עסקינן, דאבידה מדעת היא. [דאבידה מדעת היא – שלא נפלו ממנו ומדעת הניחם הפקר. רש"י.
ועיין בקצות החושן סימן רס"א סעיף קטן א' שביאר שבאבידה מדעת לפעמים היא הפקר גמור כיוון שהבעלים גילה דעתו שהוא מפקיר, וכן הוא כאן. אבל לפעמים רק אין בה חיוב מצוות השבת אבידה כיוון שהבעלים עצמו אינו חושש לה, אבל אינה בעניין שיש גילוי דעת שהפקיר אותה והיא אסורה ואסור לזכות בה, וכגון הניח פרתו ברפת ללא דלת או השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, לפי הדעות שסוברות שאינו הפקר כמבואר בשולחן ערוך שם בסעיף ד']
.
.
תא שמע: "מעות מפוזרות הרי אלו שלו", אמאי[למה]הא לא ידע דנפל מיניה?
התם נמי [שם גם] כדרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, הכא נמי [כאן גם] אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה. [עשוי למשמש – וקודם שמצאו זה נודע לבעלים שנפלו ונואשו. רש"י]
.
.
תא שמע: "עיגולי דבילה וככרות של נחתום הרי אלו שלו", אמאי והא לא ידע דנפל מיניה? [אותם אינו נושא בכיסו, ואין לתרץ בהם שמן הסתם ידע והתייאש לפני שהלה מצא כיוון שאדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה]
התם נמי אגב דיקירי מידע ידע בהו. [שם גם אגב שכבדים ידע בהם. רש"י: דיקירי – כבד משא]
.
.
תא שמע: "ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו", ואמאי הא לא ידע דנפל מיניה?
התם נמי [שם גם] אגב דחשיבי משמושי ממשמש בהו וכדרבי יצחק.
.
.
תא שמע: "המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן". והא לא ידע דנפל מיניה?
אמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה.
.
.
(תוספות:
"תא שמע המוצא מעות כו'. תימה כיון דכבר הקשה ממתניתין דמעות מפוזרות, אמאי פריך תו [שוב] מהך ברייתא?
ורבי יצחק נמי [גם] אמאי לא אמר למלתיה אמתניתין?
ויש לומר דברייתא אלימא ליה לאקשויי, דמשמע דבכל ענין הרי אלו שלו אע"ג דאיכא [שיש] סימן, מדמוקי [משמעמיד] טעמא שהרבים מצויין שם. ומשמע נמי אע"ג דכשזה הגביה עדיין היה בעל אבידה בבית המדרש ולא ידע שנפל מיניה")
.
.
תא שמע [פאה ח' א']: "מאימתי כל אדם מותרים בלקט, משילכו בה הנמושות [אחרי שהלכו הנמושות העניים מתייאשים מהלקט הנשאר שם ואינם טורחים לבוא ללקטו, ומשום כך הוא מותר לכל אדם]", ואמרינן מאי נמושות, ואמר רבי יוחנן סבי דאזלי אתיגרא [סבי דאזלי אתיגרא – זקנים עניים הולכים על משענתם בנחת ורואין כל שבולת ושבולת. ולשון נמושות כמו לא ימושו (ישעיהו נט) שממשמשין והולכים. רש"י]. ריש לקיש אמר לקוטי בתר לקוטי [מלקטים אחר מלקטים. רש"י: לקוטי בתר לקוטי – לשון נמושות כמו לא ימיש (שמות יג) שנוטלין ומשין הכל מלפניהם].
ואמאי, נהי [אע"פ] דעניים דהכא [שכאן] מיאשי, איכא [יש] עניים בדוכתא אחריתא [במקום אחר] דלא מיאשי? [כיוון שאינם יודעים שכבר הלכו שם נמושות זהו יאוש שלא מדעת וקשה לאביי שסובר שאינו יאוש]
אמרי כיון דאיכא עניים הכא [כיון שיש עניים כאן] הנך מעיקרא איאושי מיאש [אלה, שאינם כאן, מתחילה התייאשו] ואמרי עניים דהתם [ששם] מלקטי ליה.
[עניים שרחוקים ולא מזדמן להם לבוא לכאן פשוט שמתייאשים מתחילה, והקושיא היתה רק מעניים שלעיתים מזדמנים לכאן ולא מתייאשים, ולא יודעים שהלכו הנמושות, ולאביי קשה למה הוי יאוש. ומתרץ שהם אומרים שהעניים שכאן ילקטו הכל ולא יותירו להם. ולרבא לא קשה כיוון שיאוש שלא מדעת הוי יאוש.
ואין זה לגמרי אותו ציור של יאוש כמו מדבר שיש לו חפץ בו ונפל ואין לו סימן ואומר וי לחסרון כיס, אלא הוא כמו מכנשתא דבי דרי שאין הטורח כדאי ומסלק דעתו ממנו]
.
.
תא שמע: "קציעות בדרך ואפילו בצד שדה קציעות [קציעות – תאנים שקוצצין אותם באיזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה ליבש. ואפילו בצד שדה קציעות – שדה ששוטחים בה קציעות דידע דמהנהו אתו [שידע שמאלה באו]. רש"י], וכן תאנה הנוטה לדרך ומצא תאנים תחתיה, מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר. [מותרות משום גזל – אע"ג דכי נפל [שכשנפל] לא ידע, כיון דלכי ידע [שלכשידע] מיאש מהשתא [מעכשיו] הוי יאוש כרבא. ופטורות מן המעשר – כדין הפקר, דהפקר פטור מן המעשר. רש"י]
בזיתים ובחרובים אסור [בזיתים ובחרובים אסור – כאביי. רש"י]".
בשלמא רישא לאביי לא קשיא, אגב דחשיבי [שחשובים] ממשמש בהו, תאנה נמי מידע ידיע דנתרא [יודע שהיא נושרת. כיוון שדרכה לנשור הוא יודע שנפלו תאנים ומתייאש מהן לפני שהמוצא מצא. רש"י: בשלמא רישא לאביי – מצי לתרוצי דמעיקרא ידע ואיאש כדמפרש ואזיל].
אלא סיפא לרבא קשיא, דקתני "בזיתים ובחרובים אסור"? [וסלקא דעתך משום דלא עבידי דנתרי [שאין דרכם לנשור] וליכא למימר [ואין לומר] ידע דאיאש, ואע"ג דלכי ידע מיאש לא הוי יאוש מהשתא [מעכשיו]. רש"י]
אמר רבי אבהו שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו [מראיתו ניכר של מי הוא, הלכך מריה [בעליו] לכי ידע דנפיל לא מיאש, דמימר אמר כולי עלמא ידעי דדידי נינהו [כל האנשים יודעים ששלי הוא] ולא הפקר הן, ולא שקלי להו [ולא נוטלים אותן]. רש"י] ואע"ג דנתרין זיתי [שנושרים זיתים] מידע ידיע דוכתא [דוכתא] דאיניש איניש הוא [מקומם של הזיתים מוכיח שמעץ זה נפלו, ולכן כיוון שעץ זית יש לו מראה מסויים וידוע מי בעליו כל הזיתים שתחתיו ידוע גם כן מי בעליהם ואין העוברים ושבים נוטלים אותם והבעלים אינו מתייאש מהם. ועיין עוד ביאור בזה בתוספות].
אי הכי [אם כך] אפילו רישא נמי [גם]?
אמר רב פפא תאנה עם נפילתה נמאסת. [עם נפילתה נמאסת – הלכך כיון דידיע דנתרא מעיקרא מיאש משום מאיסותא, דמכי נפלה לא חשיבא עליה ומפקר לה. רש"י]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 