רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא [אבד לו גט בבית המדרש. רש"י: אירכס ליה גיטא – שהיה שליח להביא ואירכס ליה, ואשכחוהו [ומצאוהו ]]. אמר אי סימנא – אית לי בגויה [אם סימן – יש לי בו. רש"י: אמר אי סימנא – חשיבא לכו [חשובה לכם] אית לי בגויה סימנא], אי טביעות עינא – אית לי בגויה [אם טביעת עין – יש לי בו. רש"י: ואי טביעות עין – חשיבא לכו אית לי בגויה טביעות עינא, מכירו אני בכתב ידי הסופר והעדים, מדת ארכו ורחבו, כאדם המכיר את חבירו בטביעת עין שטבע בו ואין בו סימן]. אהדרוה ניהליה [החזירוהו לו ].
אמר לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה ניהלי [אם משום סימן החזירו לי] וקא סברי סימנין דאורייתא [וקסברי – רבנן סימנין דאורייתא שלא אמרתי סימן מובהק [אלא סימן שאינו מובהק. שסימן מובהק לכל הדעות הוא דאורייתא] והחזירוהו לי. רש"י ], אי משום טביעות עינא אהדרוה ניהלי, ודוקא צורבא מדרבנן אבל איניש דעלמא לא. [ודוקא לצורבא מדרבנן – דמוחזק לן ביה דלא משני בדיבוריה. רש"י. דווקא לתלמיד חכם שמוחזק שאינו משנה בדיבורו מחזירים בטביעת עין בלא סימן]
.
.
גופא, "מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה".
בזמן שהבעל מודה מיהא [על כל פנים] יחזיר לאשה, וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן לה עד תשרי ואזל בעל זבין פירי [והלך הבעל מכר פירות. רש"י: כמשפטו] מניסן ועד תשרי [ולא נתן עד תשרי – וכל זמן שלא נתן היה לו לאכול ולמכור פירי נכסי מלוג שלה [פירות נכסים שירשה מבית אביה], שתקנו חכמים לבעל לאכול פירות של נכסי מלוג אשתו שנפלו לה לירושה. רש"י], ומפקא לגיטא [ומוציאה את הגט] דכתב בניסן, ואתיא [ובאה] למטרף לקוחות שלא כדין. [אחרי שהוציאה את הגט נמצא לפי מה שכתוב בו שהיא מגורשת מניסן, וכל מה שמכר הבעל אחרי ניסן לפי זה הוא שלה ולא היתה לו רשות למכור, והיא מוציאה מהלקוחות כל מה שקנו ממנו, והם צריכים לתבוע אותו להחזיר את הדמים.
ולעיל כתב רש"י לגבי מכירת הבעל שהוא מכר כמשפטו, שהוא עשה כדין, והיא עושה שלא כדין שמוציאה גט וטורפת בו לפי הזמן הכתוב שאינו זמנו באמת]
הניחא למאן דאמר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות, שפיר. [שפיר – יש לה לטרוף כל מה שמכר משעת כתיבה [אע"פ שעדיין לא נתן לה, כל שכתב כבר נחשב שנתן עיניו בה לגרשה] והא פלוגתא במסכת גיטין בפרק שני [י"ז ב']. רש"י.
לפי דעה זו הבעל הוא שעשה שלא כמשפט, והיא טורפת כדין, ולכן יש להחזיר לה]
אלא למאן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
כי אתיא למטרף [כשהיא באה לטרוף] אמרינן לה אייתי [הביאי] ראיה אימת מטא גיטא לידך [מתי הגיע הגט לידך. רש"י: אימת מטא גיטא לידך – מיד בעליך].
ומאי שנא [ומה שונה] משטרי חוב, דתנן [לעיל י"ב ב']: "מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר", ואוקימנא [והעמדנו] כשחייב מודה, ומשום שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי וקא טריף לקוחות שלא כדין, התם נמי [שם גם] ליהדר [יחזיר], וכי אתי למטרף [וכשיבוא לטרוף] נימא ליה [נאמר לו] אייתי ראיה אימת מטא שטר חוב לידך? [הבא ראיה מתי בא שטר חוב לידך. רש"י: אימת מטא שטרא לידך – מיד הלוה מתחלה]
אמרי [אומרים. בני הישיבה] הכא [כאן] גבי גט אשה, אתי [יבוא] לוקח ותבעה, אמר [הלוקח כך יאמר] האי דהדרוה ניהלה רבנן לגיטא משום דלא תעגין ותיתיב [זה שהחזירוהו לה חכמים את הגט משום שלא תתעגן ותשב], השתא דקא אתיא למטרף תיזל ותיתי ראיה אימת מטא גיטא לידה [עכשיו שבאה לטרוף תלך ותביא ראיה מתי בא הגט לידה.
רש"י: אתי לוקח ותבע – אי אתיא [אם באה] למיטרף מסיק אדעתיה [מעלה בדעתו] לתבוע אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך בזמנא קמא],
הכא [כאן] גבי שטר חוב לא אתי [לא יבוא] לוקח ותבע, מדאהדרוה ניהליה רבנן לשטר חוב [משהחזירוהו לו חכמים את השטר חוב] פשיטא למאי הלכתא אהדרוה ניהליה, למטרף הוא, שמע מינה קמו רבנן במילתא [עמדו חכמים בדבר] ומקמי דידי מטא [ולפני שלי בא] שטרא לידיה [כך יסבור הלוקח ולא יבוא לתבוע ראיה מתי בא השטר חוב לידו, ולכן לא יחזיר המוצא את השטר חוב.
רש"י: מקמי דידי – מקודם שמכר לי הלוה נכסיו מטא שטר מיד לוה למלוה בראשונה]
.
.
(תוספות:
"אימת מטא גיטא לידך. בשאר גיטין לא אמרינן כן דמסתמא ביום שנכתב נמסר, אבל זה דנפל אתרע".
לעיל י"ב ב' כתב רש"י שהטעם ששטר שנפל אתרע: "הואיל ונפל אתרע דיש לומר אם היה כשר היה נזהר בו".
ולפי זה קשה, שבשטר חוב על ממון אם הוא פרוע אינו נזהר בו כמו שנזהר בשטר שעדיין לא נפרע, ולכן ממה שנפל יש רגליים לדבר שהוא פרוע וחוששים בו יותר. אבל גט אשה גם אם הזמן הכתוב בו מוקדם למסירתו, הוא גט כשר להתירה להינשא והיא שומרת אותו כמו גט שנמסר בזמנו כדי שתוכל להינשא, ולכן ממה שהוא נפל אין רגליים לדבר לחשוש בו יותר מגט שלא נפל.
אמנם רש"י באמת סובר שבכל גט שבאה לטרוף בו מלקוחות את מה שמכר בעלה מנכסיה לאחר הגירושין, צריכה להביא עדים מתי בא הגט לידה, ולא סומכים על הזמן הכתוב בו ואפילו לא נפל, וכמבואר בדבריו בגיטין י"ז ב' (וכמו שהביא התוספות רא"ש כאן משם שכך דעתו), וחולק על התוספות. ונראה שלשיטתו באמת גט שנפל לא איתרע ואין לחלק בינו לבין כל גט וכמו שכתבתי.
והתוספות חולקים על רש"י כיוון שהגמרא הקשתה רק כאן ולא על כל גט, וכמבואר בתוספות הרא"ש.
ולכאורה לפי זה היה צריך לומר לשיטת תוספות שיש טעם אחר למה שטר וגט שנפלו איתרעו וחוששים בהם יותר. ואולי יש לומר שהטעם משום שתוקף העדות שבשטר וכח הזכיה שהיא גורמת היא מכח אחיזת בעליו, דהיינו שגט הוא עדות שהיא גרושה רק מכח שהוא יוצא מתחת ידה, שהרי אחרי שנכתב ועדיין לא נמסר לה אינו עדות שהיא גרושה, וכן שטר הוא עדות שיש חוב רק כשהוא יוצא מתחת יד המלווה, כעת שאינו מחזיק ובאים לחדש את אחיזתו בשטר על ידי שמחזירים לו, יש לחשוש כל חשש שאפשר.
אמנם בתוספות לעיל י"ב ב' דיבור המתחיל "ולא", הסכימו לפירוש רש"י ורק חלקו עליו בפרק אחד לדינא בזה, עיין שם בנחלת דוד.
והנה לקמן כ' א' נאמר שאם השטר היה בתוך חפיסה או דלוסקמא זה נחשב סימן, ואם המלווה נותן סימן בשטר שהיה בתוך חפיסה או דלוסקמא מחזירים לו את השטר מכח הסימן. וקשה שהרי עדיין יש לחשוש שהשטר פרוע שאם היה כשר היה המלווה נזהר בו שלא יפול.
וכתב על זה בנחלת דוד שם:
"מצא בחפיסה או בגלוסקמא כו' הרי זה יחזיר. עיין מה שהקשינו לעיל [י"ב ב'] לפירוש רש"י דפירש דמשום פיסולו לא נזהר לשמרו ואפילו אם כבר לווה עליו אפילו הכי אמרינן דלא נזהר לשומרו משום פיסולו, ואם כן מאי מהני כאן במתניתין מה דיש בו סימן וידעינן שמהמלוה נפל, אפילו הכי נימא כיון דנפל איתרע ומשום פיסולו לא נזהר לשומרו. אך באמת לא על שיטת רש"י לבד תקשה כן דגם לפירוש התוספות שם [י"ב ב' דיבור המתחיל "ולא"] נמי קשיא, דהא לפי מאי דמסקינן דחיישינן לפירעון א"כ הדרא קושיא לדוכתיה נימא מדנפל אתרע וכבר פרעו הלוה ולכך לא נזהר בו.
מיהו כבר הרגיש בזה הרא"ש (סי' נב) ותירץ על זה וזה לשונו: "ולא אמרינן אתרע בנפילה כיון שעל ידי הסימן מתברר ממאן נפל אי מהמלוה אי מהלוה". ותוכן כוונתו הוא כמו שביאר דבריו באורים ותומים סימן ס"ה סעיף קטן י"ז עיין שם, דכיון דידעינן דמהמלוה נפל לא חשבינן להך נפילה לריעותא כלל, ועיין שם שהביא כן בשם בעל התרומות". עד כאן לשון הנחלת דוד. ולפי פירושו בדברי הרא"ש משמע שהטעם שאנו חוששים הוא כמו שביארתי שכח הזכייה שבשטר הוא משום שהזוכה אוחז בו, והאחיזה היא חלק מתוקף העדות, ולכן לחדש אחיזה על ידי החזרה לזוכה חוששים כל מה שיש לחשוש, אבל אם הסימן מגלה ממי נפל שוב אין מקום לכל החששות. ואפשר שסברא זו היא גם היסוד והסיבה למה שאומרים שמה שנפל גורם ריעותא שיש רגליים לדבר שאם היה כשר היה נזהר בו. וצריך עוד עיון בכל זה. ועיין עוד בברכת שמואל סימנים י"ג וי"ד)
.
.
"שחרורי עבדים וכו'". [מצא גיטי נשים, ושחרורי עבדים, דייתיקי, מתנה, ושוברין, הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן]
תנו רבנן: "מצא שטר שחרור בשוק בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד אין הרב מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה".
בזמן שהרב מודה מיהא [על כל פנים] יחזיר לעבד, ואמאי [ולמה], ניחוש שמא כתב ליתן לו בניסן ולא נתן לו עד תשרי ואזל עבדא [והלך העבד] וקנה נכסין מניסן ועד תשרי [והם של הרב כיוון שרק בתשרי השתחרר העבד בזמן מסירת שטר השחרור], ואזיל הרב וזבנינהו [והלך הרב ומכר אותם. ועשה כמשפט כיוון שהם שלו], ומפיק ליה לשחרור דכתב בניסן וקא טריף לקוחות שלא כדין [העבד מוציא את שטר השחרור שכתוב בו שכבר מניסן הוא משוחרר, ולפי הזמן שבשטר הנכסים שמכר הרב לא כדין מכר כי הם של העבד והעבד בא לטרוף אותם מהלקוחות. ושלא כדין הוא טורף כיוון שאע"פ שכתוב בשטר ניסן הוא לא השתחרר אלא בתשרי].
הניחא למאן דאמר [גיטין י"ב ב'] זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וכאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין ליה, שפיר. [זכות הוא לעבד – טובה היא אצלו שמתירו בקהל וכיון דזכות הוא איכא לתרוצי דמשעה שנכתב זוכה בשחרור דלכי מטא [שכשמגיע] שטר גט לידיה נעשה בן חורין למפרע משעת חתימה. רש"י]
אלא למאן דאמר חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות מאי איכא למימר? [מה יש לומר. רש"י: חוב הוא לעבד – חובתו הוא שיוצא מתחת רבו, כלומר הפסד הוא לו שאם עבד כהן הוא פוסלו מן התרומה ואם של ישראל אוסרו בשפחה כנענית דזילא ליה ושכיחא ליה ופריצא ליה.
מאי איכא למימר – דהשתא ליכא למימר [שעכשיו אין לומר] עדיו בחתומיו חבין לו, דאין חבין לאדם שלא בפניו]
דכי אתי למטרף [שכשבא לטרוף] אמרינן ליה אייתי [הבא] ראיה אימת מטא [מתי בא] שחרור לידך. [דינו כמו בגט אשה כיוון שהוא צריך את השטר שחרור כדי לבוא בקהל כמו שאשה צריכה את גיטה כדי להינשא]
.
.
"דייתיקי, מתנה, וכו'".
תנו רבנן: "איזו היא דייתיקי, דא [זו] תהא למיקם ולהיות, שאם מת נכסיו לפלוני. [דא תהא למיקם – שטר זה יהיה לקום ולהיות בכל הכתוב בו, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. רש"י]
מתנה, כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה". [מתנה – מתנת בריא איזו היא, כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה. גוף הקרקע קנוי לו [למקבל] מן היום ואין לו [למוכר] עוד רשות למוכרה וליתנה ולהורישה. והפירות אינו אוכל [המקבל] כל ימי חייו אלא לאחר מיתה. רש"י]
אלמא [אלא לומר] אי [אם] כתיבא מהיום ולאחר מיתה הוא דקני [שקונה], ואי [ואם] לא לא קני? [ואי לא לא קני – בתמיה, כל שכן דאם יהיב ליה [שאם נותן לו] גוף ופירות במעכשיו דקני טפי [שקונה יותר]. רש"י.
המקשן פירש את הברייתא כפשוטה שמדברת בכל מתנה בעלמא]
אמר אביי הכי [כך] קאמר, איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע [סתם מתנת שכיב מרע לא קניא לו אלא לאחר מיתה, דמחמת מיתה הוא מצווה. רש"י] דלא קני [שלא קונה] אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. [אביי מבאר שהברייתא מדברת במתנת בריא דווקא באופן שכוונת הנותן היא דומה לכוונת מתנת שכיב מרע, שנותן כי אינו רוצה שיורשיו יירשוהו אלא שאחרי מותו יפלו נכסיו לזה. ועל זה מחדשת הברייתא שלא תחול המתנה אם יאמר שמקנה לו לאחר מיתה, שאי אפשר שתיעשה חלות קניין על החפץ כשאין המקנה בחיים, אפילו שאת המעשה שגורם את חלות הקניין עשה מחיים, אלא צריך להקנות לו את הגוף עכשיו, וכיוון שהנותן רוצה שתהא המתנה בידו כל זמן שהוא חי ישייר לעצמו את הזכות לאכול פירות ולהשתמש כל ימיו. אבל אם רוצה להקנות בחייו פשוט שיכול לומר גוף ופירות מהיום.
לשון הרשב"ם בבא בתרא קל"ה ב': "שהרי אין כח לאדם ליתן מקודם לכן דבר שלא יוכל להקנות באותו הזמן שהוא רוצה שתתקיים המתנה, ואחר מיתה היאך יכול אדם ליתן אחרי שמת ונקבר".
ועוד כתב שם: "ומיהו בהכי [בכך] עדיפא משכיב מרע דמתנת שכיב מרע יכול לחזור בו וליתן לאחר כדלקמן דייתיקי מבטלת דייתיקי אבל מתנת בריא דמהיום ולאחר מיתה אינו יכול למכור עוד הגוף כל ימי חייו אלא פירות".
ובבבא בתרא קמ"ז ב' כתב הרשב"ם: "מתנת שכיב מרע – שקונה באמירה בעלמא אינה מן התורה, וכו'. אלא מדרבנן בעלמא קונה גזירה שמא עד שיבאו עדים לקנות תטרף דעתו של חולה קודם שיבאו ולא יוכל להקנות ונמצאת צוואתו בטלה.
וקשיא לי מה בכך אם תבטל מאחר שאינו קונה באמירה תבטל ותבטל.
ולישנא אחרינא מפרשינן ונראה בעיני, דלהכי [שלכך] תקון רבנן שיקנו דבריו באמירה שאם אין דבריו נקנין חיישינן שמא תטרף דעתו בחליו מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו"]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 