דיקא נמי [מדוייק גם. רש"י: דבכתב לה מיירי [מדבר]] דקתני "גובה את הכל", אי [אם] אמרת בשלמא דכתב לה היינו דקא תני "גובה את הכל", אלא אי אמרת דלא כתב לה, מאי "גובה את הכל" [מאחר שלא התנה עמה כלום מהו התוספת. רש"י]? מנה ומאתים הוא דאית לה [שיש לה].
.
.
ואלא [נלמד שיש כתובה לאלמנה או גרושה מן האירוסין] מדתני רב חייא בר אמי: "אשתו ארוסה לא אונן [אין אנינות חל עליו לאיסור אכילת קדשים. רש"י.
אנינות היא כשמתו מוטל לפניו ועוד לא נקבר, ואבלות הוא לאחר הקבורה. מהתורה אנינות היא רק ביום המיתה ויש כמה דעות מה נקרא יום המיתה מהתורה [עיין זבחים מדף צ"ט ב' ואילך]. כהן אונן אסור לאכול קדשים מעשר שני וביכורים ולעבוד במקדש] ולא מטמא לה. [ולא מטמא לה – אם כהן הוא, דכתיב: (ויקרא כא) "כי אם לשארו" והיינו אשתו, והאי לאו שארו הוא דלא באו עדיין לידי קירוב בשר. רש"י.
ויקרא כ"א:
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
ב כִּי אִם-לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו.
ג וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.
רש"י על ויקרא:
ב) כי אם לשארו – אין שארו אלא אשתו.
ג) ולאחותו הבתולה הקרובה – לרבות את הארוסה. אשר לא היתה לאיש – למשכב.
לה יטמא – מצוה.
כהן אסור להיטמא למת שנאמר "לנפש לא יטמא בעמיו", מלבד לשבעה קרובים מהתורה שהם אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו הבתולה, ואשתו, שלהם מצווה להיטמא. ועליהם הוא אונן ביום מותם.
ומבואר בברייתא שלעניין זה אשתו היא רק לאחר הנישואין, וארוסה עדיין אין לה דין אשתו]
וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו. [ולא מטמאה לו – לאו משום כהונה קאמר, דאין כהנות מוזהרות על הטומאה, דכתיב (ויקרא כ"א א') "בני אהרן" [ולא בנות אהרן]. אלא אינה זקוקה לטמא לו לא כהנת ולא ישראלית, שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה [שבעת קרוביו], דכתיב "לה יטמא", ותניא "לה יטמא" – מצוה, ואם לא רצה מטמאין אותו על כרחו. ומעשה ביוסף הכהן כו' בתורת כהנים. רש"י. ואשה גם עליה מוטלת המצווה להיטמא לקרוביה אבל ארוסה אינה מצווה על בעלה]
מתה אינו יורשה. [מתה אינו יורשה – דירושת הבעל נפקא לן מ"שארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה וגו'", בבבא בתרא (קי"א ב'), והא לאו שארו הוא. רש"י]
מת הוא, גובה כתובתה". [אע"פ שלעניין אנינות וטומאה לקרובים וירושה אינה נחשבת כאשתו, לעניין כתובה יש לה כתובה ממנו אם מת או גירשה]
דלמא [שמא] דכתב לה? [שמא מה שנאמר בברייתא הוא רק אם כתב לה, אבל מתנאי בית דין אין לה]
וכי תימא [תאמר] דכתב לה מאי למימרא [מה לומר. אין צורך לומר שאם כתב לה וחייב את עצמו שיש לה]?
מתה אינו יורשה איצטריכא ליה.
.
.
אלא אביי מגופה דמתניתין קא הדר ביה [אלא אביי – דאמר לעיל לאו מילתא היא דאמרי, מגופא דמתניתין דהוציאה גט משום דהיא גופא קשיא ליה הדר ביה [חזר בו]. רש"י], דאי סלקא דעתך במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובתה, אטו [וכי] גט מנה מאתים כתיב ביה? [דאי סלקא דעתך דטעמא לאו משום דאין טוענין אחר מעשה בית דין הוא, אלא משום דגט היינו כתובה, אטו גט מנה מאתים כתיב ביה דנימא [שנאמר] הוא מוכיח על החוב. רש"י]
וכי תימא [תאמר] כיון דתקינו רבנן למגבא לה כמאן דכתיב ביה דמי [כמי שכתוב בו דומה. רש"י: דהא פסיקא לן מילתא [פסוק לנו הדבר] דכתובה מנה מאתים]? לטעון ולימא [ולומר] פרעתי.
וכי תימא דאמרינן ליה אי [אם] פרעתה איבעי [נצרך] לך למיקרעיה? אמר לן לא שבקתן [הא לא הניחה לי] אמרה בעינא לאנסובי ביה [אני רוצה להינשא בו. כדי להינשא בשנית היא צריכה להראות את הגט].
וכי תימא אמרינן ליה איבעי לך למיקרעיה ומכתב אגביה [על גביו] גיטא דנן דקרענוהו לא משום דגיטא פסולה הוא אלא כי היכי דלא תגבי ביה זמנא אחריתי [אלא כדי שלא תגבה בו פעם אחרת]? אטו [וכי] כל דמגבי בבי דינא מגבי [וכי כל הפורע חוב בא לבית דין. במקום שפרע לה לא היו בית דין שיכתבו לו כן. רש"י.
אפשר שגבתה ממנו כתובתה שלא בבית דין, ולא היו שם בית דין לכתוב שהגט הקרוע אינו פסול, ולכן לא הניחה לו לקרוע אותו. ולכן אם אומרים שמהמשנה לא מוכח שכל הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, ואפשר לטעון פרעתי על מעשה בית דין, אם נאמר שגט הוא במקום כתובה, מכיוון שאי אפשר לקרעו אין הוכחה שלא נפרע ממה שהוא בידה, ואינו כמו כל שטר שכשהוא ביד התובע יש הוכחה מאחיזת התובע בשטר שלא נפרע, ותמיד יוכל הבעל לטעון פרעתי].
.
.
.
מתני' מצא גיטי נשים, ושחרורי עבדים [או שחרורי עבדים. שטר שחרור של עבד], דייתיקי [צוואת שכיב מרע, שדבריו ככתובים ומסורים], מתנה [שטר הקנאת מתנה], ושוברין [שכותב המלוה ללוה כשפורע לו], הרי זה לא יחזיר. שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן.
.
.
גמ' טעמא דנמלך שלא לתנן, הא אמר תנו [עכשיו. רש"י] נותנין, ואפילו לזמן מרובה. [נותנין – ואפילו נמצא לזמן מרובה משנפל, ולא חיישינן שמא גט אחר הוא ששמותיהן שוין ומאדם אחר נפל. רש"י]
ורמינהו [מקשה מהמשנה בגיטין כ"ז א']: (גיטין כז א) "המביא גט ואבד הימנו, מצאו לאלתר כשר [מצאו לאלתר – התם (גיטין כ"ז ב') מפרש כדי שתעבור שיירא ותשרה, ובתוך כך ליכא למימר [אין לומר] משיירא שעברה שם נפל, שהרי לא שהה שיעור שתחנה. רש"י]. אם לאו פסול [שמא מאחר נפל ואין זה שלו. רש"י בגיטין שם]".
אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות [פסול שמא מעוברים ושבים אחרים נפל. רש"י בגיטין], כאן במקום שאין השיירות מצויות.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 