בבא מציעא – דף י"ד עמוד ב'

ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליה עסיקין [עסיקין – עוררין. כמו התעשקו עמו (בראשית כו). רש"י], עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו [יכול לחזור בו – ובשלא נתן מעות. רש"י. שאם נתן מעות קרקע נקנית בכסף וכבר חל המקח], משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו [ואפילו לא נתן מעות שהקרקע נקנית בחזקה, והמעות על זה [הלוקח] מלוה [הקרקע כבר קנויה לו אע"פ שלא נתן מעות, והמעות הן חוב עליו כמו מלווה]. רש"י]. דאמר ליה חייתא דקטרי [חייתא – שק מלא קשרים. רש"י] סברת וקבלת. [גם אחרי שהמקח חל אם הוא מקח טעות יכול הלוקח לחזור בו. ועל זה משיב שאין זה מקח טעות שהוא ידע שהוא קונה בלא אחריות וסבר וקיבל על עצמו שאפשר שיטרפו אותה ממנו]

מאימתי הויא חזקה? מכי דייש אמצרי. [מכשדש על גבולות השדה. רש"י: מכי דייש אמצרי – מתקן גבולי השדה ומגביהם. וברשב"ם בבא בתרא ק' א' כתב: " דייש אמצרי, לאו בהילוך מיירי [מדבר], אלא בהגבהת המצר ודש הקרקע לתקן את המצר ולחזקו דהיינו נעל וגדר"]

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] אפילו באחריות נמי [גם. לאחר שהחזיק אינו יכול לחזור בו], דאמר ליה אחוי [הראה] טרפך ואשלם לך. [איכא דאמרי אפילו באחריות נמי אע"ג דסוף סוף עליה הדר [הקונה חוזר על המוכר ותובע שישיב לו מעותיו] אין יכול לחזור בו, שהמוכר מעכב עליו. ולא מצי אמר הוא [ולא יכול לומר הוא] הואיל וסופך לשלם לי מעותי השתא [כעת] דבידי אעכבם. [מדובר שקנה את הקרקע בחזקה ועוד לא נתן את הכסף. וכעת כשהמוכר תובע את הכסף הקונה רוצה לומר לו כיוון שהשדה נמכרה באחריות ואני יכול לתבוע את הדמים בחזרה כיוון שיצאו עסיקין, כעת כשהם בידי אשאיר אותם בידי]
דאמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך – כשיעמידוך ויזכו בדין ויכתוב לך הדיין שטר טורף עלי, שבדין טרפוה ממך בשבילי, בא ואשלם לך. וכל כמה דלא עמדת בדין איני ירא מהם. רש"י.
העסיקין אומרים שהשדה משועבדת להם בחובם או שהיא שלהם והלה גזל מהם והם רוצים לטרוף אותה, אבל עדיין לא עמדו בדין ולא הביאו ראיות לדבריהם. והמוכר טוען שכשיעמדו בדין יביא טענות וראיות לסתור דבריהם, ולכן הוא תובע עכשיו את דמי השדה מהלוקח כיוון שאפשר שלא יצטרך להחזיר לו אותם]
.
.
(תוספות:
עד שלא החזיק בה כו'. תימה היכי מיירי [איך מדובר], אי [אם] גם לא נתן מעות פשיטא דיכול לחזור בו, דאפילו מי שפרע ליכא [במקום שנתן מעות על המקח ועדיין לא חל הקניין, וכגון כשנתן מעות תמורת מטלטלין ועדיין לא משך, נתינת המעות גורמת שהמוכר סומך דעתו עליו, ואז אע"פ שיכול לחזור בו, כיוון שעדיין לא חל המקח, מכיוון שכבר סמך עליו המוכר אומרים עליו בבית דין מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. וכאן עדיין לא נתן כסף ואפילו לא אומרים עליו מי שפרע אם הוא חוזר בו].
ואי [ואם] נתן המעות אמאי [למה] יכול לחזור בו, והא קרקע נקנית בכסף? אם לא נעמיד באתרא דלא קנו בכספא [במקום שנהגו שכסף לבד אינו קונה את הקרקע].
ועוד, משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו, אבל באחריות יכול לחזור בו. אמאי יכול לחזור בו, כיון שנתן מעות והחזיק כמשפט? [רק לפי האיכא דאמרי גם באחריות אינו יכול לחזור בו, אבל לפי הלשון הראשון יכול לחזור בו. וכיוון שנתן כסף מאיזה טעם יחזור בו, הרי כל תביעתו היא רק אחרי שיטרפו ממנו את השדה לחזור ולתבוע את מעותיו מכח האחריות שבשטר. אבל לא לחזור בו מעיקר המקח]
ועוד, חזקה דדייש אמצרי לא אשכחן [לא מצאנו] בשום מקום, ולמה הניח חזקה דתנן במתניתין (בבא בתרא מ"ב א') דנעל גדר ופרץ.
ועוד, מאי שנא הכא [מה שונה כאן] ששואל מאימתי הוי חזקה, יותר מבשום מקום? דבכמה מקומות מזכיר חזקה ולא בעי [שואל] מאימת הוי חזקה.

ופירש ריב"א דמיירי [שמדובר] כגון שקנאה בקנין גמור כגון בחליפין, ולא נתן מעות, וקאמר עד שלא החזיק בה חזקה דמפרש בתר הכי [אחר כך] דייש אמצרי, שלא הלך לארכה ולרחבה ולא סמכה דעתיה, יכול לחזור בו. משהחזיק בה שהלך לארכה ולרחבה אינו יכול לחזור בו. [יש צד לומר שהמקח הוא מקח טעות. לכן אע"פ שבקניין בלבד כבר יש גמירות דעת המספיקה שיחול הקניין ואי אפשר יהיה לחזור בו, יכול לחזור משום שהוא מקח טעות. ורק אחרי שיש גמירות דעת שלמה לגמרי שהלך בשדה ונחה דעתו בה, רק אז כבר אינו יכול לומר שיש כאן מקח טעות כיוון שהמוכר אומר לו שק מלא קשרים סברת וקיבלת]
אבל באחריות יכול לחזור [לפי הלשון הראשון] כיון שלא נתן מעות ויש עוררים, הואיל וסופו לשלם מעותיו עתה שהם בידו יעכבם.
ואתי שפיר דדייש אמצרי אינה חזקה גמורה אלא לראותה אם היא מיושבת על לבו.

ואם תאמר כשהחזיק בה אמאי [למה] אינו יכול לחזור בו, כיון שלא נתן מעות לימא ליה שקול ארעא בזוזך [טול את הקרקע במעותיך. הלקוח יכול לשלם את דמי הקרקע שהוא חייב בנתינת הקרקע עצמה בתורת שווה כסף, ונמצא כמו שחזר בו מהמקח], אפילו אית ליה [יש לו] זוזי, לפי המפרשים דאפילו אית ליה זוזי מצי [יכול] לסלק ליה לבעל חוב בשאר דברים. וגרסינן בהמוכר פירות (בבא בתרא צ"ב ב' ושם דיבור המתחיל "אי")" אי לתנהו להנהו זוזי כו'".
ויש לומר דהכא מצי אמר ליה [שכאן יכול לומר לו] האי ארעא אינה שוה כפי מעותי לפי שיש עליה עוררים [בזמן המקח לא ידע הקונה שיש עוררין ולפי זה פסק את שווי המעות. וכעת הוא חייב לשלם כמה שפסק, ואם משלם את הקרקע נמצא שמשלם פחות, כיוון שכעת ידוע שיש עוררין והיא שווה פחות], אבל שור שנגח כיון דאייקר שוה מעותיו שפיר".

ועיין בבא קמא ט' א' מה שכתבתי ליישב שיטת רש"י בזה)
.
.
איתמר [נאמר] המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו [שלא היתה של מוכר, שהיתה גזולה בידו והנגזל בא ומוציא מיד הלוקח. רש"י], רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח. [יש לו ללוקח מן המוכר מעות. ויש לו שבח – אם זה השביח את הקרקע בזבל או בגדר קודם שהוציא נגזל מידו גובה לוקח מן המוכר שבח. ואם תאמר הנגזל יתן השבח שהרי השיבו קרקע משובחת, כגון שגזלה משובחת והכסיפה [נתקלקלה] ביד הגזלן. רש"י.
אם הנגזל מוציא את הקרקע שלו כשהיא משובחת יותר ממה שהיתה כשנגזלה עליו לשלם דמי השבח למי שהשביח. וכאן מדובר שהיה משובחת כשנגזלה, והגזלן לא עבד בה ונתקלקל השבח, והלוקח מהגזלן השביח אותה שוב והחזירה לכשהיתה. לכן הנגזל מוציא שדה עם שבח כמו שהיתה לו ולא משלם על השבח, והלוקח מוציא דמי השבח מהגזלן שמכר לו]. ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו [לקמן מפרש טעמא. רש"י].
.
.
(רש"י כתב שאם השדה נגזלה ריקנית היה הנגזל צריך לשלם על השבח ללוקח שהשביח. והטעם הוא כמבואר לקמן ק"א א', היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אם האומדן הוא שניחא לבעל השדה בשבח, חייב הוא לשלם תמורתו למי שהשביח, וכיוון שהמשביח עשה שלא ברשות ולא פסקו כמה ישלם לו, יד המשביח על התחתונה ואם השבח יתר על היציאה משלם לו כמה שהוציא, ואם היציאה יתירה על השבח משלם לו שיעור השבח.

מה שבעל השדה משלם למשביח את היציאות, דהיינו המעות שהוציא ושכר העבודה שעבד, אין זה בתורת שכירות פועל על העבודה, אלא הוא כמו קבלן, שנוטל על השווה כסף שנולד מהעבודה והיציאות.

הנה השבח נולד מצירוף שני דברים, האחד הוא היציאות והעבודה של המשביח, והשני הוא כח הקרקע עצמה שהשתמש המשביח בה כדי שיציאותיו ועבודתו ישאו פרי. ולכן החפץ שווה הכסף של השבח שייך לשניהם, כיוון שנולד מחמת שניהם, וחלקו של המשביח בו הוא כמו אריס או קבלן וידו על התחתונה כיוון שלא עשה ברשות והוא כנגד יציאותיו, ואם השבח פחות מיציאותיו אז הוא רק שווי השבח.

ולכן כשנוטל הנגזל את השבח מהלוקח הוא חייב לשלם ללוקח את חלקו בשבח זה, דהיינו דמי יציאותיו, ואם אינו משלם יכול הלוקח לעכב עליו מליטול את השבח. ואע"פ שהלוקח יכול אחר כך לתבוע מהמוכר את דמי היציאה הוא יכול לתבוע את התשלום מהנגזל מייד כשהוא נוטל ממנו את השבח.

מכיוון שהזבל שהניח בשדה והגדר שעשה בה הלוקח הם של הלוקח ולא של הנגזל, והנגזל צריך לשלם עליהם, נראה פשוט שהלוקח יכול לסרב לתת אותם לנגזל. שהרי הוא לא ירד לשדה חבירו שלא מדעתו ולא עשה עבור בעל השדה אלא סבר שהוא עושה בשדה שלו ולעצמו. רק שמן הסתם נוח לו יותר לקבל דמי ההוצאה או השבח מאשר לקחת לעצמו מה שנתן בשדה.

.

אם השדה נגזלה כשיש בה שבח והכסיפה ביד הגזלן, דהיינו שלא עבד בה ונתקלקלה ונפחתו דמיה, בזה כתב רש"י שהנגזל מוציא מהלקוח את השבח שהשביח הלקוח ואינו צריך לשלם לו. והלקוח גובה את דמי השבח מהגזלן מכח התחייבות האחריות שכתב לו הגזלן בשטר המכירה של השדה.

ויש לעיין כיצד יכול הנגזל להוציא מיד הלוקח את השבח שהשביח לוקח בלי לשלם לו. ומה אכפת ללוקח שהגזלן חייב לשלם לנגזל דמי השבח שהיה בשעת גזילה והכסיף כשהשדה היתה ברשות הגזלן, וכיצד זה מונע מהלוקח לתבוע עכשיו מהנגזל לשלם לו מייד דמי היציאות בעד השבח שהלוקח השביח שזה שייך ללוקח ואינו שייך לדין ודברים שיש בין הנגזל לגזלן.

ומטעם זה חלק הרמב"ן על דברי רש"י וזה לשונו:

"ויש לו שבח. פירש רש"י ז"ל ואם תאמר הנגזל יתן השבח שהרי השיב לו קרקע משובחת, כגון שגזלה משובחת והכסיפה ביד הגזלן.

ולא דייק, דאע"ג דהכסיפה ביד הגזלן לוקח לא מפסיד דידיה [את שלו. וזו עיקר קושיית הרמב"ן שדמי היציאה הם של לוקח ולמה יפסיד את שלו מכח שיש לנגזל תביעת דמי נזק על הגזלן], אלא גזלן משלם ליה לנגזל, אבל לוקח לעולם שקיל [נוטל] הוצאה מנגזל, אלא שבחא דממילא או שבח היתירה על ההוצאה יש לו מגזלן קאמר, אבל בדין לוקח בהדי [עם] נגזל לא איירו [דיברו] כלל".

.

(הנה קרקע אינה נגזלת, שאינה עומדת ברשות הגזלן לאונסין ואין בה דין השבת הגזילה. אם הגזלן גזל אותה כשהיא מושבחת ובידו הכסיפה, מה שהוא חייב לשלם את הפחת בשווי השדה לנגזל זהו מדין מזיק ולא מדין גזלן. אמנם זה נחשב מזיק גמור וחייב כמו מזיק בידיים ולא מזיק על ידי גרמא.
דין זה מבואר במשנה בבבא קמא קט"ז ב', "הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין, אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך. אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר". מחמת הגזלן פירושו שנטלו דווקא קרקע שלו כיוון שהיה להם עסק איתו. ואע"פ שהגזלן לא עשה מאומה בידיו הוא חייב לשלם כל דמי השדה מדין מזיק בידיים ולא מדין גרמא [וכן מבואר מרש"י לקמן ט"ו א' דיבור המתחיל "שנטלוה"].
והטעם בזה שהנה בקרקע אע"פ שאין בה דיני השבת גזילה, מכל מקום במעשה גזילת קרקע יש איסור לא תגזול ולא תגנוב וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות גניבה הלכה י"א. ומעשה גזילת קרקע היינו שמשליט עצמו על הקרקע. ואם נמצא אחר כך שמחמת שהקרקע היתה בשלטונו היא ניזוקה, אנו דנים שהמעשה הראשון שהשליט עצמו ועבר בלא תגזול הוא מעשה מזיק. וכמו שהזורק מטבע של חבירו לים בזריקה הוא עושה מעשה מזיק גמור ואם אי אפשר להחזירה על ידי אמודאי מייד כשנפלה לים היא אבודה, וזריקתה היא מעשה מזיק בידיים, ואע"פ שאנו רואים את המטבע לפנינו בקרקעית הים. כך אחרי שאבדה מחמת הגזלן מתברר למפרע שרשותו של הגזלן נדונית משעה ראשונה כמו ים, ומעשה הגזילה הראשון הוא כמו זריקת הקרקע לים, והיא מייד אבודה אע"פ שהיא עדיין קיימת לפנינו. והארכתי בזה בסוגיא שם.

וכמו כן אם גזל קרקע שיש בה שבח והקרקע הכסיפה ברשות הגזלן ונפחתו דמיה, מעשה הגזילה הראשון שלו היה מעשה של איבוד הקרקע והוא חייב לשלם לנגזל משום מזיק על דמי השבח)

.

.

ונראה ביאור דברי רש"י לפי היסוד שביאר הנימוקי יוסף כאן [ז' א' מדפי הרי"ף], שהוא יסוד גדול בדין אחריות קרקע. ויש להקדים קצת כדי להבין את דבריו.

הנה קיימא לן שבעל חוב גובה את השבח.

עיקר דין שיעבוד קרקע הוא שאם ראובן הלווה מעות לשמעון הוא קונה בשעת ההלוואה שעבוד נכסים בקרקעותיו של שמעון שהיו לו בשעת הלוואה. ומעשה הקניין שבו קונה המלווה שעבוד נכסים בקרקע של הלווה הוא מתן מעות ההלוואה, או לפי רש"י בקידושין י"ג ב' למי שסובר שעבודא לאו דאורייתא שטר ההלוואה הוא שטר קניין על השעבוד.

ושמעון מכר אחר כך את הקרקע שלו ללוי. אם ראובן לא מוצא נכסים לגבות משמעון הוא טורף מלוי את הקרקע שקנה משמעון כיוון שלפני שקנה אותה לוי משמעון כבר נקנה בה שעבוד נכסים לראובן וקניינו של ראובן קדם לקניינו של לוי.
זה עיקר דין שעבוד קרקע. ולקמן ט"ו א' הוסיף בזה שמואל עוד דין, שבעל חוב גובה את השבח. דהיינו ראובן הבעל חוב יכול לטרוף מלוי גם את השבח שלוי השביח בקרקע. ואע"פ ששבח זה לא היה קיים בשעת ההלוואה כשנשתעבדו נכסי שמעון לראובן, ולא קנה בו ראובן קניין שעבוד נכסים לגבות את חובו.

הנה שעבוד נכסים של לווה למלווה סתם הוא לגבי שדה שנמצאת ברשות לווה בשעת ההלוואה ואז היא משתעבדת למלווה שהוא קונה בה קניין לעניין שיוכל לטרוף אותה מלקוחות. אבל אם אחרי ההלוואה קנה הלווה שדה, שדה זו אינה משתעבדת לבעל החוב, שהרי שעבודו נקנה לו המעשה קניין שנעשה בשעת ההלוואה, אם במתן המעות ואם מכח קניין שטר ההלוואה.
אבל שדה שקנה הלווה לאחר שעת ההלוואה לא נקנה למלווה בה שעבוד כיוון שלא היהת בעולם בזמן הקנאת השיעבוד.

.

הסוגיא בבבא בתרא קנ"ז ב' דנה מה הדין אם הלווה כתב למלווה בשטר ההלוואה שגם קרקע שיקנה אחרי שעת ההלוואה תהיה משועבדת למלווה והוא יוכל לטרוף אותה מלקוחות. ודבר זה נקרא שעבודא דאקני. כלומר שעבוד על שדות שאקנה לאחר זמן.
ובתחילה סברה הגמרא ששעבוד דאקני יועיל רק לשיטת רבי מאיר שסובר שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, ויחול הקניין מייד כשבא הדבר לעולם מכח מעשה הקניין שעשו בו מקודם. וכך מייד כשקונה הלווה את השדה חל בה קניין שעבוד של המלווה מכח קניין שעבוד דאקני שעשו מקודם בשעת ההלוואה. אבל לחכמים שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם אינו יכול עכשיו בשעת הלוואה להקנות שיעבוד על שדה שיקנה למחר, ולא מועיל שעבודא דאקני.
ומסקנת הגמרא שגם לחכמים מועיל שעבוד דאקני מתקנת חכמים שעשו משום נעילת דלת בפני לווים [כמו שכתבו בראשונים]. שעל ידי שאפשר לשעבד קרקעות שיקנה אחר כך לא יבואו המלווים להימנע מלהלוות.

והגמרא שם מביאה את הדין שבעל חוב גובה מהשבח ומוכיחה מזה שמועיל שעבוד דאקני גם לחכמים, ובתחילה מעמידה שזה דווקא לרבי מאיר שמועילה הקנאה בדבר שעוד לא בא לעולם, ולבסוף למסקנא גם לחכמים מועיל מתקנת חכמים לשעבד דבר שלא בא לעולם ולכן גם לחכמים יכול הלווה לשעבד למלווה את השבח שישביח הלקוח אע"פ שבשעת ההלוואה לא היה שבח זה בעולם. ומבואר שם שהשבח שישביח הלקוח ושעבוד דאקני על שדה שיקנה הלווה לאחר ההלוואה דינם אחד.

וכן לשון הרשב"ם שם: "בעל חוב שבח מנא ליה – והלא זה השבח הלוקח שלקח שדה זו אחר הלואת המלוה השביחו ודאקני קרינא ביה בשעת הלואה".
וקשה מאוד, הרי גם למסקנא שהלווה יכול לשעבד מה שיקנה אחר כך, זהו דווקא בדבר שהלווה קונה לאחר שעת הלוואה, וכגון שקנה הלווה שדה לאחר שעת הלוואה, ומתקנת חכמים מועיל קניין בדבר שלא בא לעולם ומשעה שנעשית השדה של הלווה היא מייד נעשית קנוייה למלווה לשעבוד מכח הקניין שעשו מקודם בשעת הלוואה וכמו שרבי מאיר סובר שהוא מן הדין, כך הוא לחכמים בשעבוד הלוואה מתקנת חכמים. אבל הלווה וודאי לא יכול לשעבד למלווה דבר שלא נעשה מעולם של הלווה. ופשוט שאינו יכול לשעבד לבעל חובו שדה של אדם אחר שלעולם לא תבוא לידו.
והנה השבח אינו של הלווה אלא של הלוקח שהוא השביח. והלווה מעולם לא נעשה בעלים של שבח זה ולא קנה אותו גם לא לאחר זמן. ומה שייך לדמות את השבח לשדה שקנה הלווה לאחר זמן, שבשעה שבאה השדה לידו חל עליה השעבוד דאקני ששיעבד למלווה, אבל השבח לא בא לידו של לווה לעולם והוא שייך רק ללוקח וכיצד יכול הלווה לשעבד שבח של הלוקח וכמו שאינו יכול לשעבד שאר נכסי הלוקח לחובו.

.

הנה מהסוגיא בבבא בתרא מבואר שכשהבעל חוב גובה משדה משועבדת ונוטל את השבח, אין לו טענה ששדה שלי השביח ולכן לכל הפחות חלק מהשבח שלי. שאם היה יכול לטעון כך היה גובה את השבח מהלקוח מכח ששדה שלו השביחה ולא היה צריך שהלווה ישעבד לו את השבח במיוחד בשעבוד דאקני. והטעם שמה שקנוי לו בשדה הוא אך ורק לעניין שיש לו זכות לגבות ממנה את חובו, ולעניין שימוש ועבודה ואכילת פירות וכל כיו"ב אין לו בה מאומה. מה שהעובד בשדה מוציא ממנה שבח השבח נעשה על ידי צירוף ההוצאות והטורח של המשביח עם גוף השדה שממנו יוצא השבח. וגוף השדה לעניין זה אין למלווה בו מאומה לפני הגבייה, שאין לו שום זכויות על עבודה והוצאת שבח מגופה וגם לא לעניין למכור את השדה, אלא רק לגבייה ותו לא. והלווה יכול לסלקו במעות מהשדה ויש מחלוקת בכתובות צ"א ב' אם גם הלקוח יכול לסלק אותו במעות.
ולאביי אם מכר או הקדיש המלווה לפני הגבייה, אחרי הגבייה מתברר למפרע שהיתה לו בה בעלות גם מקודם, אבל קיימא לן כרבא שמכאן ולהבא הוא גובה וגם אחרי הגביה אין בירור על בעלות של המלווה למפרע [מחלוקתם בזה בפסחים ל"א א'].

וכן מבואר לקמן ט"ו א', שאם הלווה מכר את הקרקע שלו טורף המלווה מהלוקח את השבח, והלוקח חוזר ותובע דמי השבח מהלווה מכח שכתב לו אחריות בשטר המכירה. אבל אם הלווה נתן קרקע שלו במתנה ובלא אחריות, שאין דרך לתת מתנה באחריות ולא אומרים בה אחריות טעות סופר, טורף המלווה ממקבל המתנה רק מהקרקע עצמה ולא מהשבח שהשביח המקבל. ואם משום שהקרקע משועבדת למלווה נחשבת שהיא שלו והוא יכול לטעון קרקע שלי השביחה למה לא יטרוף גם את השבח שקרקע שלו השביחה, ומה אכפת לו שהמקבל אין לו אחריות ולא יוכל לתבוע דמי השבח מהלווה שנתן לו. ועיין לקמן ביאור סוגיא זו ולקמן ט"ו א' חזרתי על הדברים עם קצת תוספת ביאור.

(ועיין שולחן ערוך חושן משפט סימן קט"ו סעיף ג' בשם המגיד משנה שגם בלוקח אם פירש שקונה את השדה בלא אחריות דינו כמקבל מתנה ואין בעל חובו של המוכר גובה ממנו את השבח)

וכן כתב רש"י לקמן ט"ו א': "בלוקח מגזלן – דנגזל ודאי טריף שבחא, דאמר ליה ארעאי אשבח [קרקע שלי השביחה], אבל בעל חוב כל כמה דלא טרפה לה לאו דידיה הוא [לא שלו הוא] וברשותא דלוקח אשבח".

מבואר שלגבי גביית השבח רק נגזל שהשדה שלו לגמרי יכול לומר שדה שלי השביחה, אבל בעל חוב שאין לו בשדה אלא שעבוד ולא בעלות להשתמש בה, אינו יכול לומר ששדה שלו השביחה, שזה הרי שימוש בשדה ואין לו בעלות על שימוש,  וגבייתו על השבח אינה מכח שגדל השבח משדה שלו אלא מתקנת חכמים משום נעילת דלת שתיקנו שיכול הלוו הלשעבד לו את השבח בשעבוד דאקני.  וכאמור קשה כיצד הלווה משעבד למלווה את השבח שהוא של הלקוח בלבד, שהלקוח השביחו אחרי שקנה את השדה מהמוכר ולפני שנטרפה, ושל הלקוח השביח גם מכיוון שהוא הוציא יציאות וגם משום שהקרקע היתה שלו בזמן ששבחה.

.

(אמנם בשבח שנעשה מאליו, שהקרקע התייקרה או דקל שנעשה גדול יותר או שהעלתה שרטון, דעת הרמב"ם שיכול המלווה לגבות את השבח גם במתנה כיוון שטוען קרקע שלי השביחה. וכתב על זה הנימוקי יוסף כאן ז' א' מדפי הרי"ף: "דבשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שרטון או שהוקר הקרקע, בעל חוב גובה כל השבח משום דלא חשבינן ליה כדבר שלא בא לעולם אלא כאילו היה בעולם בשעת השעבוד וקנאו לוה למלוה מתחלה, ומהאי טעמא גובה אפילו מיורש וממקבל מתנה".
ובהתייקרה נוח יותר להבין, שלא נולד כאן שום דבר חדש, אלא אותה קרקע שקנה בה המלווה שעבוד בשעת הלוואה, אותו מה שקנה הוא עצמו עכשיו שווה יותר ואם כן של המלווה התייקר והוא נוטל את היוקר. ואם קרקע היתה משביחה מכך שהיא מתיישנת כמו יין שמתיישן ומשביח גם היה מובן שזה כמו התייקרה שאותו עצמו שיש למלווה בה קניין לגבייה זה עצמו שווה עכשיו יותר. והוא הדין בדקלא ואלים או העלתה שרטון, אותו דבר עצמו שקנה המלווה קניין שעבוד בו הוא עצמו השמין ונעשה טוב יותר ונעשה שווה יותר וכמו שנתייקר, ולא נולד כאן דבר חדש אחרי שקנה המלווה שעבוד שנצטרך לומר בו שקנה אותו משום שעבוד דאקני.
אבל בשבח שהשביח הלוקח על ידי הוצאה וטורח, לא רק מה שהוציא וטרח הלוקח הוא דבר חדש שהוא שלו ואין למלווה קניין בו, אלא גם מה שהקרקע סייעה להתחדשות השבח החדש, לא קרקעו של המלווה סייעה, שהרי הקרקע הולידה שבח רק מחמת השימוש שעשה בה הלוקח ולא נעשה מאליו, וכיוון שהמלווה אין לו בעלות על הקרקע לשימוש ועבודה והשבחה אלא רק לגביית חובו. ובעלות לגבי שימוש בה להצמיח שבח מכוחה, זה קנוי רק ללווה, והוא מכר את זה ללוקח, וזה של הלוקח והוא השביח קרקע של עצמו. ולכן אם נתן אותה הלווה במתנה אינו גובה המלווה מאומה מהשבח וגם לא החלק שהיה מגיע לבעל הקרקע מחוץ למה שמגיע ללוקח על ההוצאות והטרחה).

ויסוד עניין זה נתבאר בלשון הרמב"ם ובנימוקי יוסף, שכשכתב הלווה אחריות ללוקח כשמכר לו את השדה, כשכתב לו שישלם לו על השבח אם יטרוף בעל החוב את השבח ממנו, במה שהתחייב הלווה ללוקח לשלם בעד השבח אם יטרוף הבעל חוב, בהתחייבות זו קונה הלווה המוכר את השבח מהלוקח על צד שיטרוף המלווה.
שהרי האחריות היא תנאי במכירה הקובע את הבעלות על השדה על הצד שיטרוף בעל חובו של המוכר שדה זו.
והתנאי הוא שאם יטרוף המלווה את השדה אז כל השבח למפרע קנוי למוכר השדה. ותמורת קניין זה מתחייב המוכר לשלם ללוקח את דמי השבח אחר שיטרוף המלווה. וכל תנאי הוא על למפרע, שאם מוכר לו על מנת שיירד מחר גשם, אם לא ירד מחר גשם, מחר מתברר למפרע שחוזרת השדה להיות למפרע של המוכר מהיום. וכך על צד שהמלווה של המוכר טורף מהלוקח, מתברר שהשבח שהשביח לוקח קנוי למוכר, ותמורתו משלם לו המוכר את דמיו וזה יסוד כתיבת האחריות במכירת שדה על שבח השדה.

וזו עיקר תקנת חכמים שתיקנו שבעל חוב גובה את השבח. שתיקנו שהלווה יכול לשעבד דאקני, שיכול לשעבד שדה שיקנה לאחר שעת ההלוואה בשעבוד דאקני ויועיל קניין בדבר שלא בא לעולם כמו שמועיל לרבי מאיר מהתורה משום נעילת דלת.
ועל גבי זה תיקנו עוד שבעל חוב גובה את השבח, והיינו שתיקנו שהלווה משעבד למלווה את השבח שתשביח השדה בשעבוד דאקני. וכדי שיוכל לשעבד את השבח בשעבוד דאקני, צריך שהשבח יבוא לרשות הלווה לאחר זמן. וזה נעשה על ידי שכשהלווה מוכר שדה הוא כותב ללוקח אחריות על השבח, ואחריות זו היא תשלום על השבח, שעל הצד שיבוא המלווה לטרוף, התחייבות המעות שבאחריות על השבח היא קניין שקונה הלווה את השבח מהלוקח, ונמצא שהשבח שלו, ומכח שהוא שלו הוא נקנה למלווה להיות משועבד לו בשעבוד דאקני. וכל זה הוא תקנה משום נעילת דלת. ובמתנה שהלווה לא כותב אחריות למקבל על השבח, הרי אין במה שיקנה את השבח מהלוקח. ולכן אין המלווה יכול לטרוף מהשבח כיוון שהשבח לא בא לרשות הלווה מעולם והלווה לא יכול לשעבד בשעבוד דאקני דבר שלא יבוא לידו לעולם, שזה ממש כמו שמשעבד נכסי פלוני לחובו שאם לא קנאם מפלוני מעולם לא ייתכן שישתעבדו.

.

ובזה יובנו דברי רש"י היטב, שהגזלן כתב אחריות ללוקח בשטר המכירה שישלם לו את השבח אם תיטרף השדה מחמתו בין בגביית מלווה ובין על ידי הנגזל [שהרי בזמן כתיבת האחריות לא היה ידוע שהשדה גזולה והאחריות היתה גם לגבי בעל חוב של המוכר אם יטרוף]. ואחריות זו פירושה שעל הצד שתיטרף השדה המוכר קונה מהלוקח את השבח שהשביח הלוקח, וחייב לו מעות תמורתו. ולכן כשהנגזל בא ליטול את השבח, הרי חל התנאי שבאחריות שמתחייב המוכר לשלם דמים ללוקח בעד השבח ובהתחייבות זו קונה המוכר את השבח להיות שלו. ונקנה השבח לגזלן תמורת התחייבות האחריות שהתחייב הגזלן ללוקח.
וכעת נמצא שהנגזל נוטל שבח ששייך לגזלן. וכיוון שהגזלן גזל ממנו שדה מלאה והזיק אותה שהכסיפה אצלו, חייב לו הגזלן דמי השבח שהיה בה, והשבח שיש כעת הרי נעשה של הגזלן מכח שהתחייב באחריות על המכירה, ולכן הנגזל נוטל את השבח ששייך עכשיו לגזלן ולא משלם עליו. והלוקח כבר מכר את השבח לגזלן שזה היה תנאי במכירה, ואינו יכול לעכב כעת על הנגזל מליטול את השבח בלא לשלם. ואחר כך חוזר הלוקח על הגזלן ותובע ממנו את דמי השבח מכח התחייבות האחריות שבשטר שהיא דמי מכירת השבח לגזלן.
ואם הגזלן גזל את השדה ריקנית, גם אז מעיקר הדין יכול הנגזל ליטול את השבח מהלוקח בלי לשלם לו, כיוון שהשבח נמכר בחזרה למוכר מכח אחריות המכירה, והוא של המוכר, וצריך הנגזל לשלם דמי השבח למוכר ולא ללוקח. ומעיקר הדין היה יכול הנגזל להוציא את השבח מהלוקח בלי לשלם לו ולומר שישלם למוכר, ואחר כך ישלם את דמי השבח למוכר, שהרי את השבח הוא נטל משל מוכר, והגזלן המוכר יצטרך לתת את התשלום הזה ללוקח מכח שכתב לו אחריות. ובאופן כזה יכול הלוקח לתבוע את דמי השבח ישר מהנגזל, כיוון שהנגזל חייב אותם לגזלן והגזלן חייב אותם ללוקח, יכול הלוקח לתבוע אותם ישר מהנגזל.

.
.

.

וכך עולה מדברי הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות מלוה ולוה הלאה א':
"בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביחו מחמת הוצאה בין ששבחו נכסים מאליהן, אלא שאם שבחו מאליהן טורף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח". וכו' עיין שם.
ובהלכה ג' כתב:
"מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה. ואם שבחה מאיליה בעל חוב גובה את כולה. ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי בעל חוב גובה ממנה את השבח כדרך שגובין מן הלקוחות.
ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח מן הלוקח ולא יטרוף ממקבל מתנה כלום, מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר מכירה שאני מחוייב לך בקרן ובעמל שתעמול ובשבח שתשביח ועלי אחריות הכל ורצה הלוקח וקיבל דבר זה, שהרי הלוקח ירד על תנאי זה שאם ילקח ממנו השבח יחזור על המוכר, ואפילו לא כתב כבר נודע שזה דין המוכר עם הלוקח, אבל המתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה משבח שהשביחה בהוצאתו כלום".
ומבואר מלשונו כמו שכתבתי שכתיבת האחריות במכירת הקרקע יש בה תנאי שאם יטרוף בעל החוב מוכר הלוקח את השבח למוכר ותובע ממנו את הדמים. וכמו שנבתאר שמשום כך מבואר בסוגיא בבבא בתרא שהשבח הוא כמו שעבוד דאקני, שהוא דבר שקנה הלווה לאחר זמן ההלוואה, ובעל כרחך שזהו משום שלאחר זמן נעשה השבח ברשות הלווה, ומוכרח שקונה אותו מהלוקח. וזה מה שכתב הרמב"ם: "ורצה הלוקח וקיבל דבר זה, שהרי הלוקח ירד על תנאי זה שאם ילקח ממנו השבח יחזור על המוכר". ואם האחריות היא רק לטובת הלוקח ורק זכות לו לא היה צריך לכתוב "ורצה וקיבל הלוקח", אלא ודאי יש באחריות גם צד לחובת הלוקח שתמורת ההתחייבות לקבל מהמוכר דמי השבח הוא מסכים להקנות לו את השבח. וזה נאמר במה שכתב "ירד על תנאי זה שאם ילקח ממנו השבח וכו'". ומבואר שיש תנאי באחריות, ואינה רק זכות ללוקח אלא תנאי איתו, ומלשונו מבואר שזה התנאי, שהרי לולא שהיה הלוקח מקנה את השבח למוכר לא היה שייך שבעל חובו של המוכר ייקח את השבח מהלוקח. שהשבח הלוקח השביח אותו והוא שלו ואין בעל חובו של המוכר יכול לקחת דבר ששייך ללוקח. ובהסכמת הלוקח שבעל חובו של המוכר יקח את השבח מונח שהוא הסכים שהוא מקנה את השבח למוכר אם יטרוף בעל החוב שדה זו.

ובמה שחילק הרמב"ם בין שבח שבא מחמת הוצאה לבין שבח שבא מאליו, כתב המגיד משנה שם שהרשב"א כתב על החילוק הזה שאין דעת הגאונים כן, וכן בעל המאור והרמב"ן חולקים על זה, וסוברים שגם שבח הבא מאליו דינו כמו שבח שבא מחמת הוצאה.
ולדעתם אפילו בשבח הבא מאליו אין בעל החוב יכול לומר מה שקנוי לי בקרקע לשעבוד הוא עצמו התייקר ושלי התייקר. שאמנם זה פשוט שקניין שעבוד הוא כמו קניין שותפות, וכמו ששותפים יכולים לחלק את זכויות הבעלות וכגון שאחד יכול להניח שם שוורים והשני פירות וכל כיו"ב, או שאחד יאכל פירות והשני יוכל למכור על דעת עצמו וללא הסכמת שותפו, וכך יכולים לחלק בכל דרך שירצו. ובשעבוד חלוקת הזכויות היא שבעל החוב יש לו קניין אך ורק לגבי שיכול לגבות חובו מהקרקע. ומה שהקרקע מתייקרת זהו משום שאנשים בשוק מסכימים לשלם עליה יותר עבור השימוש בה לעבוד בה ולהצמיח יבול וכיו"ב, ושימוש זה אין לבעל החוב שום זכייה בו, ולכן לא החלק שלו בקרקע התייקר אלא רק החלק של הלווה והוא מכר אותו ללוקח והיוקר שייך ללוקח ולא לבעל החוב, וכמו שבח של זיבול וגדר וכל כיו"ב.

ועיין עוד בלשון תוספות הרא"ש בשם רבינו חננאל שהעתקתי לקמן ט"ו א', שממנו מבואר יותר דברי הרמב"ם והדיוק בו, ומוכח גם משם כמו שנתבאר.

.

ושוב ראיתי שכן כתב גם בחידושי הר"ן לקמן ט"ו א' וזה לשונו:
"והוי ליה כאלו הקנה לוקח למוכר שבחו, שהרי בשטר המכר כתוב בו וצבי [ורצה] זבינא דנן שפירושו לוקח, כך פירש רבינו חננאל ז"ל ואף דברי הרמב"ם ז"ל פרק כ"א מה' מלוה ולוה מטין כן"

ואחר כך כתב שם:

"ובמתנה אי אפשר, שכיון שלא כתב לו נותן למקבל מתנה כמו שכותב מוכר ללוקח, לא קנה נותן שבח זה מעולם".

ושו.
.

.

וזה לשון הנימוקי יוסף בו מבואר כל זה בפירוש, והוצרכתי לבאר לפני שהעתקתיו כיוון שלצעירים ייתכן שיקשה לעקוב אחר המשך דבריו, והדגשתי בקו את המקום שנאמר דבר זה [אחרי לימוד המשך הסוגיא עד דף ט"ו ב' יהיה קל יותר להבין דבריו]:
"אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. בין שבחא דממילא בין שבחא דמחמת הוצאה.
אלא דבשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים, ארעא ואסקה שרטון, או שהוקר הקרקע, בעל חוב גובה כל השבח משום דלא חשבינן ליה כדבר שלא בא לעולם אלא כאילו היה בעולם בשעת השעבוד וקנאו לוה למלוה מתחלה, ומהאי טעמא גובה אפילו מיורש וממקבל מתנה וכמו שכתב הריא"ף [הרי"ף] ז"ל.
ובשבחא דמחמת הוצאה לא שנא שבחא שהוא כנגד הוצאה או שבח שהוא יתר על ההוצאה לא גבי ליה בעל חוב כולו אלא חציו, וכדכתב ליה דאקנה [דהיינו דווקא אם כתב לו דאקנה. וסובר שעל שעבוד שאקני לא אומרים אחריות טעות סופר], אבל לא כתב לו דעתיד אנא למקנא לא גבי כלל.
וראיה לדבר מדאמר פרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ב') ואי סלקא דעתך דאקנה לא משתעבד, כלומר משום דהוי דבר שלא בא לעולם, בעל חוב אמאי גבי שבחא?
אלמא לדידן דמשתעבד צריך למיכתב ליה דאקנה, דכי קיימא לן כשמואל שגובה את השבח בדכתב ליה דאקנה עסקינן, וכיון דדוקא בדכתב ליה דאקנה אינו גובה אלא חציו, כדאמרינן התם [שם] בסוף פרק מי שמת [בבא בתרא קנ"ז ב'] מאי גובה נמי דקתני חצי שבח.
וטעמא דמילתא משום דהוי ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה דקיימא לן התם דיחלוקו [אם לווה מראובן וכתב לו שמשעבד לו מה שיקנה אחר כך, ואחר כך לווה משמעון וגם לו כתב שמשעבד לו מה שיקנה אחר כך, ואחרי שתי ההלוואות קנה שדה, מייד כשבאה השדה ליד הלווה חל עליה בבת אחת שעבוד ראובן ושעבוד שמעון ושניהם חולקים בגבייה ממנה], שהרי מוכר זה לוה מראובן שהלוהו, ולוה משמעון שמכר לו את השדה [כוונתו שהמוכר לווה משמעון כשמכר את השדה לשמעון], שהרי קבל עליו אחריות ונשתעבד לו לאחריותו [מבאר למה המוכר נחשב שלווה משמעון כשמכר לשמעון את השדה, שזה משום שנשתעבד לו חוב האחריות שכתב לו בשטר המכירה], כאילו לוה ואחר כך קנה את השבח שהשביח שמעון, שאנו רואים שבח זה כאילו קנאו מוכר לפי ששמעון אדעתא למשקליה מיניה דמוכר השביח כדאמרינן תדע שכך כותב לו והוה ליה כאילו קנאו מוכר, הלכך יחלוקו בעל חוב ולוקח כדין לוה ולוה ואחר כך קנה. דכשכתב דאקנה לשניהם חולקין מה שקנה לאחר מכאן לפי שאף שעבודו של ראשון אע"פ שכתב לו לוה דאקנה לא חל עד שקנה לוה ובאותה שעה כבר חייל [חל] גם כן שעבודו של שני, והכא נמי דכוותיה [וכאן גם כמותו].
ומיהו הא דאמרינן שגובה בעל חוב בשבח הני מילי במאי דאשבח לוקח בחיי מוכר, אבל במה שהשביח לאחר מיתת מוכר לא גבי מידי כיון דמשום דאקנה אתינן עלה מה שהשביח לאחר שמת לא קנאו מוכר מעולם, והא דאמרינן דמה שגובה בעל חוב השבח משום דכתב ליה דאקנה, טעמא דמילתא לפי שאנו רואין שבח זה כאילו קנאו מוכר מן הלוקח, דהא אדעתא למשקל מיניה השביחו, וכאילו מכרו ללוקח, שהרי לוקח הוציא מעותיו, והוי ליה כאילו לוה ולוה ואחר כך קנה [מקודם ביארתי שהמוכר קונה את השבח מהלוקח רק כשטורף המלווה, וקונה המוכר את השבח למפרע וכמו שעשה תנאי במכירה שתנאי חל למפרע. ואילו הנימוקי יוסף כאן מבאר בדרך אחרת, שמייד במכירת השדה כבר קונה עכשיו המוכר את השבח מהלוקח, וצריך לומר שמעשה הקניין הוא בהתחיבות תשלום האחריות ומועיל בזה קניין על דברכ שלא בא לעולם כיוון שתיקנו חכמים בבעל חוב שמועיל שעבודא דאקני והיינו שמועיל קניין בדבר שלא בא לעולם. ומכח זה כשנולד השבח הוא נעשה מייד של המוכר ועל ידי זה חל על השבח שעבודו של המלווה, שהרי הלווה שיעבד לו מה שיקנה אחר כך דהיינו שעבוד דאקני וזה חל מיד באותה שעה שהשבח נקנה למוכר. ובעד קניין זה נעשה המוכר כאילו לווה מהלוקח. ואחר כך חוזר המוכר ומוכר את השבח ללוקח [שהרי הלוקח הוציא מעות על השבח כדי שיאכל אותו הוא עצמו על צד שהמלווה לא יטרוף וכל זמן שלא טרף הבעל חוב השבח הוא ללוקח, ולכן כתב שהוא חוזר ומוכר לו. דהיינו כשהשבח נולד הוא נקנה למוכר מכח התחייבות האחריות, ומייד אחר כך חוזר המוכר ומוכרו ללוקח, ובאותה שעה אחת שהיה של המוכר חל עליו שעבוד הנכסים ששיעבד המוכר לבעל חובו בשעבודא דאקני את השבח. ומעתה והלאה כבר השבח משועבד כיוון שחל עליו השעבוד כשהיה ביד המוכר. ועיין לקמן בדברי הגר"ח שהבאתי ומה שכתבתי בהם לבאר, עוד שקלא וטריא וביאור בעניין זה].
אבל אילו היינו רואין אותו כאילו היום ברשותו של מוכר בעל חוב היה גובה חציה אפילו לא כתב לו לוה דאקנה דמאי דאיתיה ברשות לוה אפילו קנאו אחר שלוה גבי מיניה מלוה ואפילו לא כתב ליה דאקנה, כדאמרינן התם בפרק מי שמת גבי דאקנה אי משתעבד או לא, אמר ליה רבא מיניה קאמרת? מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. [אם הלווה קנה דבר לאחר ההלוואה והדבר ברשותו ולא מכר אותו, בין קרקע בין מטלטלין, אז המלווה גובה אותו לא מכח שעבוד נכסים שנקנה לו בו אלא משום שיש לו שעבוד הגוף על גופו של הלווה ופריעת בעל חוב מצווה ויכול לפרוע מכל נכסיו כיוון שגופו של לווה שייך לו ממילא גם כל נכסיו, וכמו מה שקנה עבד קנה רבו, וזה גם בנכסים שנקנו אחר ההלוואה ואל צריך שיחול בהם שעבוד נכסים כלל. ורק אם מה שקנה אחר כך הלווה נמכר ללוקח, אז אין המלווה יכול לגבות מהלוקח מדין שעבוד הגוף. שגופו של הלוקח לא משועבד לחוב, ושעבוד הגוף של הלווה שייך רק לנכסים שברשותו, ולכן צריך לגבות מכח שנקנה לו בחפץ שעבוד נכסים. ולזה צריך שעבוד דאקני בשעת הלוואה]

תדע וכו'. שהדין כך הוא שהרי כך כתב לו מוכר ללוקח וטופס שטרות כך הוא, ואי לאו דבעל חוב גובה למה כותב, וכיון שכן לא מצי למימר ליה לוקח לבעל חוב אנא אשבחי הב לי שיעור שבחאי, דלוקח אדעתא למשקל ממוכר נחת שכך כתב לו ולאו אדעתא למשקל מבעל חוב, והוי ליה כאילו הקנה לוקח למוכר [את השבח], שהרי בשטר המכר כתוב בו וצבי זבינא דנן שפירושו לוקח. כך פרש"י ז"ל, וכן הרנב"ר [הרב ניסים בר ראובן הוא הר"ן] ז"ל".
עד כאן לשון הנימוקי יוסף.
.
.
.
.
– – –
.
.
בתוספות כאן חולקים על רש"י שהנגזל יכול להוציא מהלוקח את השבח בלי לשלם לו וכתבו:
"ויש לו שבח. שהנגזל לוקח הקרקע עם השבח, ואינו משלם ללוקח רק היציאה כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, דאם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה. ואותו שבח היתר יקח הלוקח מן הגזלן, ומיירי [ומדובר] שנגזלה ריקנית".

רש"י ודאי מודה לדברי התוספות שהם נכונים לדינא. שהרי בגזל שדה ריקנית סובר רש"י שהלוקח יכול לתבוע תשלום יציאותיו מהנגזל כשהנגזל נוטל ממנו את השבח. ומה שהלוקח תובע מהמוכר הוא תובע את כל השבח כיוון שכך כתוב באחריות שבשטר המכירה ולא רק את דמי יציאותיו. ונמצא שרש"י מודה לכל הדינים שכתבו התוספות. רק פירש לא כמוהם כיוון שפשטות לשון הגמרא "יש לו שבח" משמע שהלוקח תובע את כל דמי השבח מהמוכר, ואם כן מוכרח שהנגזל נטל את כל השבח בלא לשלם עליו. ולכן העמיד רש"י בגזל שדה משובחת והכסיפה אצל הגזלן, שלא נצטרך לדחוק שהלוקח תובע מהמוכר רק את השבח היתר על ההוצאה או שבח שנעשה מאליו והרי לא תמיד יש שבח יותר מההוצאה או שבח מאליו, והיה על הגמרא לפרש שרק אם אירע שיש שבח יתר על ההוצאה אז את ההפרש בין שווי השבח אחרי ניכוי דמי ההוצאה יכול הלוקח לתובע מהמוכר.

וצריך ביאור למה התוספות מיאנו בפירוש רש"י. ונראה שהתוספות סברו שדוחק להעמיד את הסוגיא דווקא כשגזל שדה משובחת ולא בגזל שדה ריקנית והגמרא היתה צריכה לחלק בזה, ולכן העדיפו לדחוק שמדובר רק בשבח היתר על ההוצאה ואין מחלוקת לדינא כלל בינם לבין רש"י.

אמנם הרמב"ן הביא דברי התוספות כמחלוקת על רש"י לדינא, וזה לשונו:
"ויש לו שבח. פירש"י ז"ל ואם תאמר הנגזל יתן השבח שהרי השיב לו קרקע משובחת, כגון שגזלה משובחת והכסיפה ביד הגזלן. ולא דייק דאע"ג דהכסיפה ביד הגזלן לוקח לא מפסיד דידיה [שלו] אלא גזלן משלם ליה לנגזל, אבל לוקח לעולם שקיל [נוטל] הוצאה מנגזל, אלא שבחא דממילא או שבח היתירה על ההוצאה יש לו מגזלן קאמר, אבל בדין לוקח בהדי נגזל לא איירו כלל".

ומבואר שהוא חולק על רש"י, וטעמו שאי אפשר לומר שהנגזל יכול להוציא את השבח מהלוקח בלי לתת ללוקח את יציאותיו, כיוון שזה ממון של הלוקח. וכלשונו "לוקח לא מפסיד דידיה". וזה להיפך ממה שכתבתי שיש תנאי במכירה שהשבח נעשה של המוכר על צד שתיטרף השדה, ושהנגזל לוקח את השבח מהגזלן שמכר את השדה ולא מהלוקח. כיוון שמה שהלוקח השביח חוזר להיות של הגזלן.

ולפי מה שנתבאר לעיל קשה איך אפשר לחלוק על היסוד שהשבח שהשביח לוקח חוזר להיות של המוכר, והטורף לוקח אותו מהמוכר ולא מהלוקח. שהרי הגמרא בבבא בתרא קנ"ז ב' אומרת שבעל חוב גובה את השבח מכח שיעבוד דאקני שהלווה שיעבד לו, וכדי שהלווה יוכל לשעבד לבעל חובו את השבח שהשביח הלוקח מוכרח שהשבח נעשה של המוכר.
ואם באחריות המכירה מונח שהשבח נעשה של המוכר אם כן גם כשהטורף הוא הנגזל ולא בעל חוב עדיין הוא טורף מהמוכר. שהרי אחריות המכירה נכתבה כשעדיין לא ידע הלוקח שהשדה גזולה, ולא ידע אם יטרוף אותה בעל חוב או נגזל. וכדי שיוכל לטרוף בעל חוב עשו תנאי באחריות שהשבח מוכר אותו הלוקח למוכר. ותנאי זה קיים ממילא גם אם אחר כך נמצאה השדה גזולה. ונמצא שהנגזל נוטל את השבח מהמוכר ולא מהלוקח מכח תנאי זה, ולכן אם אינו צריך לשלם למוכר כיוון ששדהו היתה משובחת והכסיפה ביד המוכר הרי הוא נוטל את השבח בלי לשלם וכרש"י, וזה פשוט וצריך ביאור מה המקום לחלוק על זה.

.

אמנם באמת הרמב"ן הולך לשיטתו, שיש לו בסוגיא שיטה מחודשת, שהוא סובר שאפילו שבח שבא מחמת יציאה וטרחה של הלוקח, אחרי תשלום חלקו של הלוקח בעד יציאותיו כדין היורד לשדה חבירו, שארית השבח שייכת לבעל החוב מכח שקרקע שלו השביחה [וזה שלא כשיטת רש"י רמב"ם ותוספות שבעל חבו אינו יכול לומר קרקע שלי השביחה. וזה דחוק בסוגיות מאוד]. ואע"פ שאין לו בקרקע שום קניין על השתמשות אלא רק שעבוד לגבות, סובר הרמב"ן שיטה מחודשת שבעל החוב שקנה שעבוד בקרקע נחשב כבעל הקרקע לעניין שהוא יכול לומר על השבח שהשבח שלו כיוון שקרקע שלו השביחה.
ולפי זה בעל חוב נוטל את השבח מדאורייתא ואפילו לא כתב לו הלווה שעבוד דאקני. ומה שנאמר בבבא בתרא שבעל חוב גובה את השבח מכח שעבוד דאקני, כתב הגר"ח סולובייצ'יק [על הרמב"ם פרק כ"א מהלכות מלוה ולוה הלכה א'] בקיצור ששיטת הרמב"ן היא: "דכל שבח שאינו דין קנין בפני עצמו, שפיר משתעבד להבעל חוב אף אם דאקני לא משתעבד, משום דאמרינן ארעיה אשבח [ואפילו שבח הבא מחמת הוצאה ועבודה בשדה], והא דתלי הגמרא בבבא בתרא דין גביית שבח בדין דאקני, היינו רק בשבח שיש בו חלות דין קנין בפני עצמו, כגון בנין ונטיעה וכדומה".
ולפי זה מובן שכאן לא מדובר בבניין וכיו"ב אלא בשבח שהשביחה השדה, ושבח כזה להרמב"ן לעולם המלווה טורף מכח ששדה שלו השביחה ולא משום שעבוד דאקני ששיעבד לו הלווה, ולכן על שבח כזה אין צורך שבשעת מכירה הלוקח יקנה אותו למוכר, שהרי לא מכח שהמוכר הקנה לבעל חובו שעבוד דאקני בשבח טורף אותו בעל חובו אלא משום שקרקע של בעל החוב השביחה. ולכן לשיטת הרמב"ן לא אומרים על שבח כזה כמו היסוד שהבאתי בשם הנימוקי יוסף והרמב"ם שהלוקח מקנה את השבח למוכר והטורף טורף משל מוכר. ולכן הוקשה לרמב"ן שכיוון שהשבח הוא של הלוקח והחלק בשבח כנגד יציאותיו הוא שלו, לא יתכן בשום אופן שהנגזל יוציא ממנו את כל השבח בלי לשלם לו על היציאה, ולא אכפת לנו אם השדה נגזלה משובחת או ריקה, וחלק בזה על רש"י.
ושיטת הרמב"ן נתבארה בחידושי הרמב"ן לקמן ט"ו א' באריכות. והיא עמוקה ולכאורה מוקשית מאוד, וצריכה ביאור ארוך מסברא ומצד פשט הסוגיות, ועיין בחידושי הר"ן שנתקשה בשיטת הרמב"ן ודחה אותה,  ולא באתי כאן לבאר שיטתו, אלא רק לומר שאין להביא ראיה מהרמב"ן על כוונת התוספות כיוון שהוא פירש דבריהם לפי שיטתו. ולעניות דעתי כיוון שהתוספות אינם סוברים כשיטת הרמב"ן בכל הסוגיא יש לפרש כוונתם שאינם חולקים על רש"י לדינא.

..
.

.

אחר כך ראיתי שהנכון הוא שתוספות חולקים על רש"י ויסברו לדינא כהרמב"ן שגם בגזל שדה משובחת לעולם הנגזל צריך לשלם ללוקח בעד יציאותיו, אבל לא מטעמו של הרמב"ן אלא מטעם אחר.

הנה לקמן ט"ו א' נאמר:

"תניא אידך [ברייתא אחרת]: "המוכר שדה לחבירו והשביחה, ובא בעל חוב וטרפה, כשהוא גובה [הלוקח שנטרפה השדה ממנו], אם השבח יותר על היציאה [על הוצאה שהוציא הלוקח בשבחה. רש"י] נוטל את השבח מבעל הקרקע [נוטל הלוקח את השבח מבעל הקרקע – מה שעודף על היציאה, דאמר ליה פרעתי את חובך. רש"י] והיציאה מבעל חוב, ואם היציאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מבעל חוב [אין לו – ללוקח אלא מן היציאה שהוציא בה פורע לו שיעור שבח והשאר מפסיד. רש"י]".

והא שמואל במאי מוקים לה [במה מעמיד אותה] אי [אם] בלוקח מגזלן קשיא רישא [אי בלוקח מגזלן – האי בעל חוב היינו נגזל. קשיא רישא – דקתני נוטל את השבח מבעל הקרקע. רש"י], דאמר שמואל לוקח מגזלן לית ליה [אין לו] שבחא [משום שנראה כריבית]. אי בבעל חוב קשיא רישא וסיפא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח? [קשיא רישא וסיפא – דקתני בעל חוב נותן את היציאה, ולשמואל בעל חוב גובה השבח ואינו נותן כלום. רש"י]".

ומבואר שיש חילוק בין גזלן שטורף את השבח לבין בעל חוב שטורף את השבח, שבעל חוב לעולם אינו נותן את היציאה ללקוח ותמיד גובה את כל השבח בלי לשלם על היציאה. ולכן דווקא אם מעמידים את הברייתא בבעל חוב קשה רישא וסיפא שבעל החוב הטורף צריך לתת לוקח את יציאותיו.

ואם מעמידים בנגזל שטורף, לא קשה שהוא צריך לתת את יציאותיו ללוקח, וקשה רק על שמואל שאמר שאין לו שבח כיוון שנראה כריבית.

הנה לקמן בסמך אכתוב שלעניין הקרקע עצמה אין חילוק בין האופן שטורף בעל חוב לאופן שטורף נגזל. אבל לגבי השבח יש חילוק גדול. שבעל חוב לגבי השבח אין לו טענת קרקע שלי השביחה, וכמו שנתבאר לעיל בעמוד זה ולעיל י"ד ב', שיש לו רק שעבוד, וגבייתו את השבח היא רק מכח תקנת חכמים משום נעילת דלת, ותיקנו שיוכל לשעבד לו המוכר את השבח בשעבודא דאקני, וכדי שיוכל לשעבד הוצרכו לתקון שבתנאי האחריות יש שכל השבח נעשה של המוכר, ובעל החוב גובה אותו מהמוכר מכח השעבודא דאקני ששיעבד לו. וכיוון שמכח זה גובה הבעל חוב הכל משועבד לו בחובו ואינו משלם מאומה בעד היציאות, שכך היה השעבוד דאקני ששיעבד לו שיוכל לגבות את כל השבח בלי לשלם מאומה עבור ההוצאות והטרחה שגרמו את השבח. וכל דמי ההוצאה משלם המוכר ללוקח מכח האחריות שכתב לו.

אמנם כשנגזל טורף, השדה היא שלו לגמרי ולא רק שיש לו בה שעבוד, ולכן השבח גדל מקרקע שלו והוא גובה את השבח כיוון שהוא שלו ואינו נצרך לשעבודא דאקני, ובאמת לא התחייב לו הגזלן שום שעבודא וכל שכן לא שעבודא דאקני. אם סיבת טריפתו את השבח מהלוקח היא משום שהשבח שלו, על זה אומר לו הלוקח שרק השבח היתר על ההוצאה הוא שלו כיוון שזה החלק שגדל מהשדה שלו מכח השדה עצמה, אבל דמי היציאה גם הם סיבה לגדילת השבח והחלק שכנגדם הוא של הלוקח שהשביח ואת זה אינו יכול ליטול מכח ששדה שלו השביחה.

(ואם היציאה יתירה על השבח משלם לו הלוקח רק שיעור שבח שזה מה שחייב כדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות והשביחה שידו על התחתונה, והשאר מפסיד הלוקח שהגזלן אינו משלם לו על זה מכח האחריות, שהאחריות אינה אלא על הפסד השבח ולא על כמה שהוציא, והשבח היה שווה פחות מההוצאה).

ומעתה יש לומר שבזה נחלקו, שלרש"י כיוון שבבעל חוב מכח תקנת חכמים שבעל חוב גובה את השבח נעשה שיש תנאי במכירת השדה שכל השבח נעשה של המוכר, והטורף טורף משל המוכר, שהרי טורף רק מכח שעבודא דאקני ששיעבד לו המוכר ויכול לגבות רק משל המוכר, אם כן מעתה אין חילוק וכיוון שכך נעשה תנאי אחריות מכירת השדה, אם כן גם בגזלן שמוכר שדה באחריות כך הוא תנאי האחריות שבה, והמוכר קונה את כל השבח וכל טריפת השבח של הגזלן היא ממנו, ולכן יכול להוציא מהלוקח בלי לשלם לו את השבח אם המוכר חייב לו דמי השבח כי גזל ממנו שדה משובחת והכסיפה בידו, וכמו שנתבאר. ואע"פ שבנגזל אינו גובה מכח ששיעבד לו המוכר אלא מכח ששדה שלו אשבח, עדיין תנאי אחריות המכירה מעביר את השבח לבעלות המוכר והנגזל ממילא משל מוכר הוא גובה. ואם השדה שנגזלה היתה ריקנית חייב הנגזל את דמי השבח למוכר, והוא חייב אותם ללוקח, וממילא משלם ישר ללוקח. ואם נגזלה משובחת אין הנגזל חייב לשלם דמי השבח למוכר שהזיק לו את השבח שהיה לו בה, ולכן מוציא מהלוקח בלי לשלם לו, כיוון שנטילתו את השבח היא משל המוכר.

וכך מסתבר שהרי בשעה שהלוקח קנה את השדה מהגזלן לא ידע שהיא גזולה, ולא ידע אם יטרוף אותה בעל חובו של המוכר או שתימצא גזולה, והאחריות היא על כל האופנים כאחד, ולכן אי אפשר לומר שיש חילוק בתנאי אחריות המכירה בין נטרפה אחר כך בידי בעל חוב או בידי נגזל, ובשעת כתיבת האחריות הכל אחד ולעולם יש תנאי שכל השבח יהיה שייך למוכר מכח תקנת חכמים שבעל חוב גובה את השבח, ואם אחר כך נמצאה גזולה עדיין קיים תנאי זה.

אמנם התוספות לשיטתם [כמו שאביא בסמוך] סוברים שכותבים פעמיים אחריות בשטר, פעם אחת כותבים לחוד אחריות לגבי אם תיטרף השדה על ידי בעל חוב ופעם שנייה כותבים לחוד עוד אחריות לגבי אם תיטרף על ידי נגזל [ואפשר שיכתבו רק אחריות זו או רק השנייה לפי מה שהתנו ביניהם]. ותנאי האחריות שמתייחס לבעל חוב רק בו יש תנאי שכל השבח ייעשה שייך למוכר תמורת התחייבותו לשלם דמיו ללוקח. כיוון שבעל חוב יכול ליטול שבח רק מהמוכר שגבייתו היא מכח ששיעבד לו המוכר את השבח.

והאחריות שכותבים לגבי אם תימצא השדה גזולה אין בה תנאי שהשבח ייעשה של המוכר, שהרי נגזל גובה את השבח מכח ששדה שלו השביחה ואינו צריך לגבותו מכח שהמוכר שיעבד לו [והרי לא שיעבד לו אלא גזל ממנו], ואין צורך שייעשה השבח של המוכר. וזה עצם הטעם שכותבים אחריות לחוד לבעל חוב ולגזלן, ולכן גביית הנגזל היא משל הלוקח, ולכן לעולם חייב לשלם ללוקח דמי ההוצאה כיוו שהם שלו והוא נוטל ממנו.

.

ומבואר בתוספות שיש שני נוסחים של אחריות, ממה שכתבו לעיל י"ד א':

"שעבוד צריך לימלך [לשון הגמרא: והאמר שמואל שבח שפר ושעבוד צריך לימלך]. בשטרי מקח, ואי לא כתבו, מבני חרי נמי לא גבי אי בעל חוב טרפה לה, כדאמר בסמוך אפילו שלא באחריות דלא ניחא לי דלהוי תרעומת דשמעון עלי, אלמא לא הדר עליה.

אבל אי נגזל טרפה חוזר על הגזלן אפילו בלא אחריות ואפילו ממשעבדי כיון דהוי מקח טעות הוי ליה שטר הלואה.

והשתא אתי שפיר דלא קאמר הכא פירי, דמיירי שבעל חוב טרפה ולית ליה פירי כדאמר לקמן (דף ט"ו א') בעל חוב גובה את השבח, שבח אין פירי לא. והא ניחא נמי דלקמן (שם) אמר שמואל אמליך וכתוב שופרא ושבחא ופירי, ולא קאמר שעבוד כדהכא, משום דלקמן מיירי בנגזל שטרפה אף בלא כתיבת שעבוד חוזר עליו".

וכוונתם כמו שביאר בנחלת דוד שהנה כאן מובאת מימרא של שמואל: "והאמר שמואל שבח שפר ושעבוד צריך לימלך".

ולקמן ט"ו א' הובאה מימרא של שמואל: "אמר ליה שמואל לרב חיננא בר שילת, אמליך וכתוב שופרא שבחא ופירי.

במאי, אי [אם] בבעל חוב מי אית ליה פירי [האם יש לו פירות] והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, שבח אין [הן] אבל פירות לא. אלא לאו בלוקח מגזלן".

ומבואר שהן שתי מימרות שונות, שהרי לקמן הגמרא דיקדקה למה אמר שמואל פירי, ושם לא אמר שעבודא וכאן אמר שעבודא ולא אמר פירי.

והעמידו התוספות שכאן מדבר שמואל בכתיבת אחריות לגבי שיטרוף בעל חוב, ולכן לא כותבים פירי כיוון שלבעל חוב אין פירי, וכותבים שעבוד שבלוקח שדה אחריות לאו טעות סופר.

ושם מדובר לגבי שגזלן יטרוף, ולכם כותבים פירי שגזלן טורף גם פירות כיוון שגדלו משדהו, ולא כותבים שיעבוד כי לתוספות לגבי טריפת גזלן אחריות טעות סופר ואין צורך לכתוב.

ועיין בנחלת דוד שהאריך לחלוק על התוספות ששתי המימרות של שמואל הן שתי מימרות חלוקות,  ודחה שיטתם והביא דברי ראשונים אחרים, והוא מפרש ששתי המימרות הן אחת וכתב שכך שיטת שאר הראשונים מלבד התוספות.

והוקשה לו מאוד על התוספות כיוון שהיה פשוט לו שיש רק נוסח אחריות אחד במכירת שדה, והוקשה לו שהרי בשעת המכירה לא היה ידוע ללקוח אם היא גזולה או לא, ואם יטרוף אותה בעל חוב של המוכר או הנגזל. וכיצד שייך לומר שבנגזל כותבים אחריות על פירות ובבעל חוב לא כותבים, הרי כשכותבים עוד לא יודעים אם השדה גזולה או משועבדת לבעל חוב.

אמנם מפשטות לשון הגמרא לקמן ט"ו א' משמע שיש שני נוסחי אחריות, שהרי הגמרא הקשתה למה שמואל אמר לכתוב באחריות פירות הרי בעל חוב לא גובה פירות [שעל פירות לא תיקנו משום נעילת דלת שישעבד לו אותם הלווה בשעבוד דאקני], ותירצה שמדובר בנגזל שגובה לו פירות [שהרי גדלו משדה שלו]. והרי בשעת כתיבת האחריות לא היה ידוע מי יטרוף אם בעל חוב או נגזל ויש רק נוסח אחד ולא מובן הקושיא והתירוץ, ומשמע שתירוץ הגמרא שמדובר בנגזל פירושו ששמואל דיבר על נוסח האחריות שמדבר בנגזל ולכן אמר שמואל לכתוב פירות, וכהתוספות שיש שני נוסחי אחריות נפרדים, האחד למקרה שיטרוף נגזל והשני למקרה שיטרוף בעל חוב.

וכן מבואר גם מדברי התוספות לקמן ט"ו א' דיבור המתחיל "תדע", עיין שם. ועיין לקמן ט"ו א' שהבאתי דברי הנחלת דוד והוספתי ביאור בעניין זה.

וכתבתי שם:

והנחלת דוד לא נחת לזה כיוון שהיה ידוע לו נוסח השטרות ודברי הפוסקים, ולא שמענו מעולם בשום מעשה ובשום פוסק שיש שני נוסחי אחריות, וזה נראה זר. אמנם ייתכן שזהו משום שכל הפוסקים פירשו כהנחלת דוד כאן וכך נתקבל למעשה, ודברי התוספות נדחו מההלכה. ועדיין יתכן שדעת התוספות כמו שכתבתי, שהרי פשטות לשון הגמרא מתפרשת כדבריהם. ויש בזה סברא, שהם שני דיני אחריות נפרדים, שבאחריות לבעל חוב הלוקח מוכר את השבח למוכר כדי שיוכל בעל החוב לטרוף מכח שעבוד דאקני ששיעבד לו המוכר, ואחר כך קונה ממנו בחזרה לפי הנימוקי יוסף, וכמו שביארתי לעיל י"ד ב'. וצריך התרצות והקנאה של הלוקח על זה, וכל זה מיוסד על תקנת חכמים מיוחדת בבעל חוב משום נעילת דלת. ובאחריות כלפי שתימצא השדה גזולה אין תקנת נעילת דלת, ואין תקנה שיקנה הלוקח את הפירות למוכר ואין שום טעם בזה. ומהיכי תיתי שיהיה דבר זר וחסר טעם כזה שהלוקח ימכור את השבח למוכר אם מדובר על טריפת נגזל. לכן כיוון שיש אחריות מצד דיני ממונות ללא תקנת חכמים לגבי שמא יטרוף נגזל, ואחריות עם גדרים מחודשים ונפרדים מכח תקנת חכמים לגבי אם יטרוף בעל חוב, סברו התוספות שתקנת חכמים היתה להוסיף עוד נוסח אחריות מחודש מכח התקנה בנפרד מהאחריות שהיו כותבים בלא התקנת חכמים, ואת אותה אחריות שהיו כותבים גם ללא התקנה השאירו במקומה כי אם יטרוף נגזל המכירה היא לפי אחריות זו שבזה אין את התקנת חכמים. ולכן נעשה שכותבים את שני הנוסחים כל אחד בפני עצמו, וביותר שכך משמעות לשון הגמרא, ואין לתמוה על זה".

ולפי זה מבואר היטב שלתוספות כשהנגזל טורף השבח לא נעשה של המוכר, והנגזל גובה אותו מהלוקח ולכן לעולם חייב לשלם לו את היציאה ולא אכפת לנו אם הגזלן גזל שדה משובחת והכסיפה או שגזל ריקנית.

ורש"י חולק וכמו שכתב הנחלת דוד שם וכמו דעת כל הפוסקים שלא הזכירו כלל שיש שני נוסחים של אחריות,  וכיוון שיש רק נוסח אחד לפי התקנת חכמים שבו הלוקח מקנה את השבח למוכר, גם אם נמצאת השדה גזולה עדיין קונה המוכר את השבח מכח נוסח האחריות והתנאי שבה, והנגזל גובה את השבח משל המוכר. ולכן אם יש לנגזל זכות ליטול מהמוכר בלי לשלם יציאות כיוון שהמוכר גזל ממנו שדה משובחת והזיק אותה שנכספה אצלו, הנגזל נוטל שבח ולא משלם יציאות ללוקח כיוון שהלוקח הקנה כבר את השבח למוכר והנגזל משל מוכר נוטל, והלוקח חוזר אחר כך על המוכר שיתן לו את היציאות.

.

.

(ראיתי לחזור על גדר שיעבוד נכסים כיוון שיש בסוגייתנו הרבה שיעורים של ראשי ישיבות המדברים בזה, וברצוני להבהיר את גדרו לפי עניות דעתי.

שיעבוד נכסים עניינו שהמלווה קונה שותפות בקרקעות של הלווה כמו כל שותפות בעלמא. ואין חילוק ביסוד מהות הקניין בין קניין גמור לבין קניין שעבוד. ובשותפות יכולים לחלק ביניהם את הזכויות שנובעות מהבעלות בכל דרך שירצו על ידי שמתנים בזמן קניית השותפות אלו זכויות הנובעות מהבעלות יהיו לזה ואילו לזה, ויכולים להתנות שזה ישתמש רק לשוורים וזה ישתמש רק לפירות, או שזה ישתמש יום אחד והשני יום שאחריו או שבוע זה ושבוע זה הכל כפי הסכמתם, ויכולים להתנות שלזה יהיו זכויות אכילת פירות והשתמשות הנקראות קניין פירות, ולשני יהיו זכויות למכור, או שלאחר זמן קצוב הכל יהיה שלו, והן הזכויות הנקראות קניין גוף.
ובשעבוד תנאי השותפות הוא שלגבי כל הזכויות של מימוש הבעלות וכגון אכילת פירות וכל השתמשות וכן הזכות למכור וכל שאר זכויות בעלים יהיו של הלווה, ולמלווה מתממשת בעלותו רק בכך שאם לא ימצא לגבות ממקום אחר ולא יסלקנו הלווה במעות, או גם הלוקח למי שסובר כך, אז ייפרע את חובו מהקרקע.

וגדר זה עולה ברור לכל מעיין ביושר בעמל הסוגיות הנוגעות לזה. ויש בשיעורי ראשי הישיבות שנקטו כל מיני צדדים איך לבאר מהו יסוד עניין קניין שעבוד, והצדדים האלה הם הנחות ומחשבות בעלמא בלי שום יסוד בסוגיות ולעניות דעתי שיבוש לעסוק בהם.

ולפי זה לגבי טריפת השדה עצמה [עצם הקרקע ללא השבח] אין חילוק בין טירפת בעל חוב לטירפת נגזל. כשבעל חוב טורף שדה מהלוקח, הוא טורף משום שלעניין זה השדה היתה קנויה לו משעת הלוואה ולפני שהלוקח קנה אותה. ואם כן הוא טורף כמו נגזל, שכמו שהנגזל טורף מכח שאומר ללוקח שדה זו שלי היא, כך בעל החוב אומר ללוקח שדה זו שלי היא לפני שאתה קנית אותה. שאני קניתי אותה בשעת הלוואה ונעשיתי שותף והשותפות היא שלגבי גביית החוב אני הבעלים של השדה. ואם כן בעל החוב טורף מכח שהוא בעלים של השדה ממש כמו נגזל שטורף מכח שהוא בעלים של השדה.
ורק לגבי השבח יש חילוק ביניהם, שאנו אומרים שבעל החוב לא טורף את שלו כיוון שהשבח נולד אחר כך, ואינו יכול לומר שנולד מהשדה שלו כיוון שלעניין השתמשות בה להוליד ממנה שבח אינה קנוייה לו. ולכן טורף את השבח רק מכח שעבוד דאקני ומתקנת חכמים משום נעילת דלת (והרמב"ן סובר שגם את השבח בעל החוב טורף כיוון ששדה שלו השביחה וכמבואר לעיל, ומבואר כמו שכתבתי שהשעבוד הוא קניין שותפות גמור, והטירפא היא כמו של נגזל.
ומה שחילק הנימוקי יוסף כאן שטירפת בעל חוב נקראת טירפה מחמתו של המוכר וטירפת נגזל נקראת טירפא דעלמא, אינו משום שיש חילוק ביסוד דיני ממונות בטירפא, אלא רק חילק מתי יש יותר סברא לומר אחריות טעות סופר ואינו נוגע לנידון דידן).

בחידושי רבי עקיבא איגר כאן כתב:
"והנה ביסוד הדין דסבירא ליה להרמב"ן דבדאקני אינו יכול לחזור [אם הלווה שעבד למלווה גם קרקע שיקנה אחר ההלוואה, וכן מה ששיעבד את השבח הוא שעבודא דאקני, השאלה היא האם הוא יכול לחזור בו משעבוד זה ואז לא יוכל המלווה לטרוף ממה שיבוא לרשות לווה אחר כך ומהשבח שתשביח הקרקע אצל הלוקח אחר כך], זהו מחלוקת הראשונים הובא בשולחן ערוך חושן משפט סימן קי"ב סעיף א' בהג"ה, דדעת הרשב"א דיכול לחזור דלא עדיף שעבוד דאקני לדידן מקנין דבר שלא בא לעולם לרבי מאיר דעד שלא בא לעולם יכול לחזור. ודעת הרמב"ן דאינו יכול לחזור. וביאר הש"ך שם דשעבוד עדיף מקנין, והיינו כיון דתקנת חז"ל דיכול לשעבד דאקני מפני תקנת הבעל חוב [שלא יימנעו בעלי חובות מלהלוות] תקנו גם כן דאינו יכול לחזור".
ומבואר שמצד דיני ממונות של קניינים מעיקר הדין אין לחלק בין קניין לשעבוד ורק מכח תקנת חכמים נעשה חילקו בין קניין לשיעבוד. ולא כמו שרצו להוכיח מזה ששעבוד אינו דין קניין ממש. ויש הרבה להאריך בזה, והמעיין יראה אשר לפניו, ואין כאן המקום להאריך.

.

ובאופן כללי יש עמי להעיר, שנעשה נהוג אצל חלק מלומדי הישיבות, שכשבאים לדון באיזה עניין, וכמו למשל מהו קניין שעבוד, ממציאים ממחשבתם כמה צדדים, ומתחילים את הלימוד בסוגיא מכך שאפשר להבין קניין שעבוד באחת מג' דרכים, כך או כך או כך, וכעת מעיינים בסוגיא להביא ראיות איזה מהצדדים נכון.

ובכל שיעורי ראשי הישיבות ותלמידיהם שראיתי שלומדים בדרך כזו לעניות דעתי אחרי מסקנת לימודם לא זכו לכוון לאמת ונשארו עם סתירות וחוסר בהירות. כיוון שהאפשרויות להבין שהם הניחו מראש לא היתה להן שום שייכות להבנת הסוגייא, לא רק שאף אחת מהן לא נכונה, אלא כל מהלך המחשבה והדרך להסתכל על העניין ולעמוד על מהותו היתה רחוקה מההנחות שהניחו כרחוק מזרח ממערב. שהרי הניחו אותן בלי שום יסוד והוכחה ואינן פרי עמל אלא פרי הרהור והגיון בעלמא שאינו רואה כלל כיצד להסתכל וכיצד לחשוב על הנדון בסוגיא, וכל מהלך המחשבה שהוליד את ההנחות הראשונות האלה לרוב אינו נוגע ואינו פוגע ולא זו העיר ולא זו הדרך כלל. שדרכי הגמרא עמוקות והיא מלמדת כיצד יש לחשוב ולהסתכל ואי אפשר כלל להתקרב לאפשרויות הנכונות מתוך מחשבה בעלמא מוקדמת שאין לה יסוד מעמל הסוגיא. ולכן אחרי שהיסוד הוא ההנחות האלה וכל הלימוד הוא רק לבדוק אילו מהן היא הנכונה, לא מגיעים לעמוד כלל על אמיתת הסוגיא.

ודברים אלה עוברים מאיש לאיש, שאם ראש ישיבה פעם אחת הגה לפני השיעור שיש כך וכך דרכים להבין את העניין ופתח בזה את שיעורו, מעתה כל שיעור של הבאים אחריו יפתח בהצגת צדדים אלה והבאת ראיות לצד זה או זה כאילו מובן מאליו שכך הן האפשרויות להבין ומעתה יש רק לתור אחר ראיות לכאן או לכאן. וקוראים לזה "חקירה" האם כך או כך. ואין איש מעיין ועומד על כך שהעלאת הצדדים האלה בדווקא, ובאופן הזה בדווקא, הוא דבר שאין לו שום יסוד ושום שייכות למה שהסוגיא דנה בו, וממילא העמדת צדדים אלה כמבוא לסוגיא היא מכשול להבנתה וקיר המסתיר את אמיתתה.

אלא הדרך הישרה היא ללמוד מתוך יגיעת התורה בדרך הארוכה ולא לחזר אחר קיצורי דרך, דהיינו ללמוד מקודם את הסוגיא בלא שום הנחות יסוד כלל, ובלא "תיאוריה" מוקדמת איך היה אפשר להבין את נושא הסוגיא,  וכמגשש באפילה לגמרי, ורק לברר את פשט הכתוב ולעמוד על כל מה שקשה לפי הפשט ולדייק ולדקדק בו היטב היטב. ורק אחרי שעמלים כך בכל הסוגיא, ועדיין לא מבינים מאומה, מתוך העמל פעם שנייה ושלישית מתחילים לעלות מכח עצמם מתוך קפלי הסוגיא והדיוק בה, הצדדים וההבנות שיש לומר ושיש להבין בעניין הנדון. ומזה כבר אפשר לעשות יסוד שרואים שיש יסוד וטעם לומר שאפשר להבין כך או כך, ואז אפשר לחקור ולהביא ראיות מגמרא וסברא לכאן או לכאן)

.
.
– – –
.
.
בחידושי הגאון רבי חיים סולובייצ'יק על הרמב"ם פרק כ"א מהלכות מלוה ולוה הלכה א' [ועל הלכות מלוה ולוה פרק י"ט הלכה ח'] האריך בסוגיא חמורה זו. אעתיק כאן רק מקצת מלשונו הנוגע לסוגייתנו, שמבואר בו ככל מה שכתבתי ובתוספת ביאור היטב, ויעויין עוד שם בכל דבריו.

"וביאור הדברים, דהנה איתא [רמב"ם פרק י"ט מהלכות מלווה ולווה הלכה ח' ולסוגיא בכתובות צ"ה] חוזר הדין דגבייתו חשיבא מהמוכר ולא מהלוקח, ומשום דזהו דין תנאי האחריות שלו שהגביה תתקיים מרשות מוכר.

ויסוד לזה, מהא דאיתא בבבא מציעא דף ט"ו א':
"אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח.

אמר רבא תדע [תדע דגובה ולא מצי [ולא יכול] לוקח למימר אנא אשבחי [לומר אני השבחתי]. רש"י], שכך כותב לו מוכר ללוקח [כשהלווה מוכר את השדה המשועבדת ללוקח כך הוא נוסח האחריות שבשטר המכר. רש"י: שכך כותב לו מוכר ללוקח – באחריות שטר המכר], אנא איקום [אני אקום] ואשפי [ואשפי – אשקיט. רש"י] ואדכי [ואדכי – אטהר מכל ערעור. רש"י] ואמריק [ואנקה. כמו ואטהר] זביני אילין [נמכרים אלה. דהיינו הקרקעות הנמכרות], אינון ועמליהון ושבחיהון [אינון ועמליהון ושבחיהון – וכיון דעל מוכר הדר גבי שבחא בעל חוב מלוקח, וחוזר הלוקח על המוכר. רש"י], ואיקום קדמך [ואעמוד לפניך], וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי [ורצה מכר דנן וקיבל עליו].

אמר ליה רב חייא בר אבין לרבא, אלא מעתה מתנה דלא כתיב ליה הכי [מתנה דלא כתיב ביה הכי – שאין אדם מקבל עליו אחריות מה שהוא נותן. רש"י] הכי נמי דלא טריף שבחא? [הכי נמי דאם נותן נכסיו במתנה לא גבי בעל חוב שבחא הואיל ולא הדר על הנותן. רש"י]

אמר ליה אין [הן].

וכי יפה כח מתנה ממכר?

אמר ליה אין יפה ויפה. [יפה ויפה – בדבר זה, דכיון דלא הדר גבי ליה לא מפסיד ליה במידי דלא אפסדיה לבעל חוב. דבשלמא גופה של קרקע אמר ליה אמאי זבנתיה, מאין אגבה חובי. אבל שבחא אמר ליה מאי אפסדתיך. רש"י]".
והמבואר מתוך הסוגיא דבאמת מדינא לא היה בעל חוב גובה את השבח, ומשום דהשבח נעשה ברשות לוקח, ולא היה בו זכות מוכר מעולם, ולא חל עליה שעבוד כלל, ורק משום תנאי אחריות דהשבח משום הכי הוא שגובה הבעל חוב את השבח. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"א שם וזה לשונו: "ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח וכו' מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר מכירה שאני מחוייב לך בקרן ובעמל שתעמול ובשבח שתשביח ועלי אחריות הכל ורצה הלוקח וקבל דבר זה וכו'".

והנה הא דמהניא התנאת המוכר והלוקח שהבעל חוב יגבה את השבח, מבואר בבבא בתרא דף קנ"ז דהוא משום שהלוקח מקנה השבח להמוכר, וכדאיתא שם דהשבח משתעבד משום טעמא דדאקני וקנה משתעבד, ומשום דהתנאת המוכר והלוקח לא מהניא [לא מועילה] כלל לשעבד שבחא, כיון דסוף כל סוף השבח הוא נכסי הלוקח, ומהיכי תיתי ישתעבד להבעל חוב של מוכר, ורק משום הקנאה שהקנה להמוכר שבחא הוא שחוזר ומשתעבד בכל נכסי המוכר.
וזה צריך עיון, דהרי השבח הוא דבר שלא בא לעולם, ואיך חייל [חל] עליה קנינא דמוכר מלוקח [הלוקח השביח וכשנטרפת השדה אז הלוקח מוכר את השבח בחזרה למוכר שהרי בעל חובו של המוכר גובה את השבח מהמוכר ולא מהלוקח. ושואל רבינו איך חל המכר של השבח מהלוקח בחזרה למוכר, שהרי אם בשעת מכירת השדה התנו על מכירה זו, אז עדיין לא היה השבח בעולם], ועוד דהרי הוא מחוסר קנין, דכיון דהקרקע היא של לוקח, אם כן הרי ליכא קנינא [חסר מעשה קניין] על השבח למוכר, אלא ודאי בעל כרחך מוכרח דכך הוא עיקר הדין דאחריות, שגביית הבעל חוב תהיה מרשות מוכר, וממילא דמועלת התנאת המוכר והלוקח שהמוכר יקנה גם השבח, ואינו מחוסר קנין, כיון דעיקר ההתנאה היתה שהשבח בעיקרו יהיה שייך למוכר לגוביינא להבעל חוב כגוף הקרקע [לקמן כתב רבינו שלגבי השבח יש שיור במכירת השדה. הכוונה היא שאין זה שקודם השבח שייך ללוקח ואחר כך הלוקח מקנה אותו למוכר בחזרה כשיש טריפה של השדה, שאז יקשה איזה מעשה קניין יש על זה, ובשעת מכירת השדה לא הקנו כיוון שאז עוד לא בא השבח לעולם, אלא בשעה שמכר המוכר ללוקח היה תנאי במכירה זו שעל הצד שבעל חובו של המוכר יטרוף את הקרקע ויהיה בה שבח, לגבי זה לא נעשתה המכירה כלל, ועל צד שיקרה כך לעניין הבעלות על השדה מצד מה שהצמיחה שבח לא נמכרה השדה מעולם. וזה כמו שמוכר שדה ועושה תנאי במכירה שאם ירד מחר גשם נשאר קניין פירות בשדה למוכר. והיינו שעל צד שירד גשם לא נעשתה מכירה מעולם כלל ונשאר קניין הפירות ממילא של המוכר כיוון שעל צד זה לא נמכר כלל, ולא שכשיורד גשם אז קונה המוכר בחזרה מהלוקח. וכמו כן לעניין השבח, על צד שיטרוף בעל החוב לא נמכרה השדה כלל לענין שימוש בה להצמיח שבח, ולכן השבח של המוכר כיוון שלא מכר אותו ללוקח מעולם וממילא נשאר שלו, ולא בגלל שמכר ואחר כך קנה בחזרה].
וזהו להדיא כמו שכתבנו בדעת הרמב"ם והראב"ד, דיסוד דין אחריות הוא, שגביית הבעל חוב תהיה מרשות מוכר". וכו'.

.
.
ושם על הרמב"ם פרק י"ט מהלכות מלוה ולוה כתב:

"ואשר יראה מוכרח בזה, דכל מוכר באחריות, כשבא הבעל חוב וטרף, דהלוקח חוזר וגובה מעותיו מהמוכר, הדר דינא דגביית הבעל חוב היתה מהמוכר, דכן הוא דין תנאי האחריות שטירפת השדה תתקיים בשיור לגבי מוכר [יסוד מה שהשבח שהשביח לוקח הוא נחשב של המוכר ומשתעבד למלווה של המוכר בשעבודא דאקני הוא מתקנת חכמים של נעילת דלת בפי לווים. ויסוד התקנה הוא בכך שמועיל שעבודא דאקני ולא אומרים שאינו חל משום שקיימא לן שאי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם. ובכלל זה תיקנו גם לגבי השבח שייחשב שהוא של מוכר. ורבינו כאן מבאר כיצד היא התקנה, וכאן הוא מבאר שזה תנאי שיור במכירה, שיש תנאי שעל הצד שהשדה תיטרף היא לא נמכרה כלל ללקוח אלא נתשיירה ביד מוכר גם לגבי השבח שהשביח בה לוקח. ובנימוקי יוסף לעיל כתב בדרך אחרת ויתכנו כמה דרכים בביאור התקנה וכולן עולות לכך שלבסוף נחשב שהשבח שהשביח הלוקח, לגבי מה שהמלווה של המוכר טורף נחשב שהשבח של המוכר].
ועל כן נהי דקודם שגובה אין להמוכר בהשדה כלום, אבל כשגבה הבעל חוב אותו בעל חוב על מי יחזור והלוקח השני כבר לקח מעותיו והלך לו [כאן מדבר רבינו על מה שכתב הרמב"ם בפרק י"ט מהלכות מלוה ולוה הלכה ח' ומה שהשיג הראב"ד שם. ואינו מעיקר עניין סוגייתנו כאן], הרי להדיא דסבירא ליה להראב"ד דחיוב אחריות הוא בודאי, וגם סבירא ליה דתנאי אחריות אלים כל כך דבזה שטורפה מלוקח שני והלוקח ראשון נתחייב לשלם בודאי דמי אחריותה בזה גופא נתקיימה השדה ביד לוקח ראשון, משום דין תנאי אחריות שהגביה תהיה משל לוקח ראשון, ועל כן אע"ג דלגבי הלוקח הראשון הגביה לא תוכל להתקיים, מכל מקום לגבי לוקח שני מיהא הגביה קיימת, וקיים דין תנאי אחריות שחייב לשלם ללוקח שני, והשדה נשארת אצל הלוקח הראשון, וממילא אין כאן דינא דחוזרין חלילה".
.
ושם על הרמב"ם פרק כ"א מהלכות מלוה ולוה חזר על חלק מהדברים והוסיף ביאור:

"לשון הרמב"ם: "בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביחו מחמת הוצאה בין ששבחו נכסים מאליהן אלא שאם שבחו מאליהן טורף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח". עד כאן לשונו.
ובהלכה ג' וד' שם זה לשונו: "מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום וכו' ואם שבחה מאליה בעל חוב גובה את כולה וכו', וכן יתומים שהשביחו הנכסים אין בעל חוב גובה מן השבח כלום אבל אם שבחו נכסים מאליהן גובה את השבח כולו" עד כאן לשונו.
והראב"ד שם כתב בשניהם שהיא דעת יחיד.
ובמגיד משנה בהלכה א' שם כתב זה לשונו: "כתב הרשב"א ז"ל אין הגאונים ז"ל מודים בדבר זה אלא לעולם לא גבי בעל חוב אלא חצי שבח ואפילו בשבחא דממילא ובדכתב לו דאקני" עד כאן לשונו.

וביאור הדברים, דהנה בב"מ דף ט"ו א' איתא: "אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, אמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וכו'. אמר ליה רב חייא בר אבין לרבא אלא מעתה מתנה דלא כתיב ליה הכי נמי דלא טריף שבחא? אמר ליה אין [הן]", ומבואר מזה דמדינא לא היה בעל חוב נוטל את השבח, אלא משום שכך היתה המכירה שהבעל חוב יגבה מהשבח והלוקח יחזור על המוכר, ולהכי במתנה וירושה שלא הותנה כן כמו במכירה קיימי אדינא דאין בעל חוב נוטל את השבח. ובזה הוא שנחלקו הרמב"ם ושאר פוסקים, דהרמב"ם סובר דבשבחא דממילא בעל חוב גובה מדינא, ועל כן גובה גם בירושה ומתנה, והחולקים סבירא ליה דמדינא גם משבחא דממילא לא שקיל, ועל כן בירושה ומתנה גם משבחא דממילא לא שקיל.
והנה בבבא בתרא דף קנ"ז ב' איתא דלוה ולוה ואחר כך קנה ומכר שניהם חולקין, ומבואר שם דגם הלוקח והבעל חוב חולקין בהשבח, משום דלוקח גם כן חשוב בעל חוב מחמת האחריות, והשבח שבא אחר כך דינא כמו לוה ולוה ואח"כ קנה, ועל כן חולקין, ומפרש הרמב"ם דהא דחשוב השבח דאקני, היינו דוקא בשבחא דלא משתעבד מדינא [שבח הבא מחמת הוצאה שאינו משתעבד מדינא למלווה של המוכר כיוון שאינו דבר אחד עם הקרקע ואינו של המוכר], אלא משום שהמוכר התנה כן עם הלוקח, ועל כן הוי דינו של שבח כמו שקנה אותו המוכר מהלוקח, ועל כן חשוב דאקני, מה שאין כן היכא שבעל חוב גובה מדינא את השבח [שהשביחה השדה מעצמה, שהתייקרה או דקלא ואלים או העלתה שרטון], בזה לא הוי דאקני, ועל כן גובה הבעל חוב את כולו, ולהכי מחלק הרמב"ם דשבחא דממילא הבעל חוב גובה כולו.
והחולקים עליו היינו משום דסבירא להו דהשבח דממילא גם כן לא גבי מדינא, ועל כן סבירא להו דגם בשבחא דממילא חולקין.

ואי דנימא דהרמב"ם סבירא ליה דכיון דיש להבעל חוב שעבוד על גוף הקרקע אמרינן דקרקע שלו היא דאשבחה, אם כן הא קשה דאמאי בשבחא דמחמת הוצאה לא שקיל מדינא, והרי קיימא לן בבבא מציעא דף ק"א א' דהיורד לתוך שדה חבירו ברשות וזרעה ונטעה דנוטל כאריס, והיינו משום דהקרקע של בעלים היא שהשביחה [השבח נולד על ידי צירוף פעולת היורד לשדה עם כח הקרקע עצמה. ולכן הוא שייך בשותפות ליורד לשדה ולבעל הקרקע וחולקים בשותפות זו כדרך שאריס חולק עם בעל השדה], ואם כן גם הכא, כיון דהרמב"ם סבירא ליה דהבעל חוב שיש לו שעבוד על קרקע יכול לומר גם כן ארעאי הוא דאשבח, אם כן גם בשבח הבא מחמת הוצאה גם כן לימא ארעאי אשבח, ולא יהא להלוקח מדינא אלא כאריס, והמותר יטול הבעל חוב מדינא, והרי בדברי הרמב"ם מבואר דביתומים ומקבל מתנה אין הבעל חוב נוטל מהשבח כלל, וכמו שכתב זה לשונו "אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה", וקשה דאמאי לא יטול חלק בהשבח משום הך דארעאי אשבח.
ונראה לומר, דבאמת גם הרמב"ם סבירא ליה דאין הבעל חוב יכול לומר ארעאי אשבח, דהרי אין להבעל חוב רק שעבודא, והך דינא דארעאי אשבח לא שייך אלא במי שגוף הקרקע היא שלו, והא דסבירא ליה דהבעל חוב גובה משבחא דממילא מדינא, ואע"ג דהשבח הרי לא היה של המוכר מעולם, היינו משום דמשעה שנשתעבדה לו הקרקע שוב אינו צריך כלל לשעבודא דמוכר, ואקרקע גופה אית ליה שעבודא, וכדקיימא לן דגם לאחר מיתת הלוה גם כן גובה מהנכסים, ואע"ג דלא שייך שוב שעבודא על הלוה, ולפי זה שפיר נוטל מהשבח, דכיון דהשבח בא מהקרקע, כגופה של קרקע דמי, ולהכי אמרינן דכמו דאית ליה שעבודא על הקרקע רמי [מוטל] גם כן שעבודא על השבח, ולא מהניא לן מידי [ולא מועיל לנו מאומה] מה דהשבח הוא של הלוקח, דכל זה היה שייך אם היה חשוב כגובה מן המוכר, אבל מאחר שבא לגבות מהקרקע, על כן השבח שייך להקרקע, וכגופה של קרקע דמי למיחל גם עליה ממילא שעבודא מדינא גם בלא דאקני. [לעיל הבאתי דברי הנימוקי יוסף שנראה שמחלק בפשטות שלגבי שבח שבא ממילא יכול המלווה לומר קרקע שלי השביחה, כיוון שיש לו קניין שעבוד בה ומה שיש לו הוא עצמו השביח ולא נולד כאן דבר חדש, אבל בשבח מחמת הוצאה נולד דבר חדש והוא אינו של המלווה, וגם מה שהקרקע הצטרפה לכח שהוליד שבח זה אין זה של המלווה כי מה שיש לו בקרקע הוא רק שעבוד לגביה ולא שום בעלות לגבי השימוש בה. ורבינו גם הוא הולך בדרך זו ממש, ורק מסביר יותר]

ולפי זה הרי ניחא הא דמחלק הרמב"ם בין שבחא הבא מחמת הוצאה לשבחא דממילא, דהנה בירושלמי פרק א' דמעשרות איתא: "רבי זעירא רבי יסא בשם רבי לעזר, הזורע שדה הבקר [הפקר] חייב במעשרות". וכן הוא ברמב"ם פרק ב' מהלכות תרומות הלכה י"א, הרי להדיא דאע"ג דביורד לתוך שדה חבירו הוי השבח של הבעלים, מכל מקום בזורע שדה הפקר לא אמרינן דהשבח יהיה הפקר, אלא דהכל של הזורע, דאם לא היה דינו רק כאריס לפי חלקו הרי צריך להיות טבל וחולין מעורבין זה בזה, ובעל כרחך דכל השבח הוא של הזורע, ואם כן אתי שפיר הא דאין הבעל חוב נוטל מהשבח הבא על ידי הוצאה, כיון דהלוקח זרעה או נטעה אם כן הרי השבח שייך להלוקח, אלא דהיכא דאיכא בעלים הרי קרקע של בעלים היא דאשבחה, אבל הבעל חוב דאין לו רק שעבוד ואין גוף הקרקע קנויה לו, ולא שייך לומר ביה ארעאי הוא דאשבח, חזר דינו כמו בהפקר, דהשבח הוא של המשביח, וממילא דאין לו בזה שום שעבוד כלל, כיון דהוא של הלוקח גם בלא זכות הקרקע, ועל כן פסק הרמב"ם דשבח הבא מחמת הוצאה אין לבעל חוב בו כלום מדינא וכמו שנתבאר, מה שאין כן בשבחא דממילא, כיון דהשבח שייך להקרקע, ואין השבח שייך להלוקח אלא על ידי זכות הקרקע, על כן הוי דינא כמו גוף הקרקע דגובה מיניה מדינא, וכמו שכתבנו.

והנה בפרק י"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה ח' כתב הרמב"ם זה לשונו: "הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה, כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח, שנאמר ויצא ממכר בית, ממכר חוזר ולא השבח. עד כאן לשונו. והך דרשא מבוארת בבבא מציעא דף ק"ט א' יעויין שם. ומבואר להדיא בדברי הרמב"ם אלו דכל הך דינא דאין השבח חוזר הוא רק בשבחא הבא על ידי הלוקח, ולא בשבחא דממילא, וקשה דמאי שנא שבחא דממילא דחוזר, והא אכתי [עדיין] שבח הוא ולא ממכר.
ונראה דדעת הרמב"ם היא, דשבחא דממילא הוא בדיניה כעצם הקרקע למיחל [לחול] עליה דין יובל [שבח דממילא הוא כשהתייקרה, וקל להבין שהיוקר הוא עצם גוף הקרקע ולא שבח שנולד ממנה. והחידוש הוא שגם דקלא ואלים וגם העלתה שרטון כך הוא], וכיון דזכיית הלוקח בהשבח היא על ידי שגוף הקרקע היא שלו אם כן הרי הוא בכלל ממכר וחוזר ביובל, מה שאין כן בשבח שהשביח הלוקח, דהרי הוא שלו גם בלא ממכרו בגוף הקרקע, על כן אינו בכלל ממכר ואינו חוזר ביובל.
וזה אין לומר דהמוכר יהיה לו חלק בהשבח משום דארעיה אשבח, כיון דבשעה שנעשה השבח הרי לא היתה הקרקע של המוכר, ואין לו הזכות לומר ארעאי אשבח, ובעינן דוקא שיחול דין יובל על גוף השבח ובזה שפיר מחלקינן, דשבחא דממילא הרי הוא כגוף הקרקע למיחל עליה דין יובל, ושבח הבא על ידי הלוקח כיון דהוא שלו בלא זכות הקרקע אינו בכלל ממכר ואינו חוזר ביובל.
וזהו כמו שכתבנו בדעת הרמב"ם, דשבחא דממילא הבא לו על ידי זכות הקרקע הרי הוא כגוף הקרקע למיחל עליה שעבודא, והכי נמי חל עליה יובל, והרי הוא בכלל ממכר, ושבחא דבידים הואיל והוא של המשביח גם בלא זכות הקרקע, אינו כגוף הקרקע, והרי הוא של המשביח, ולא חייל עליה לא שעבוד ולא יובל". וכו'.

ועיין עוד שם בכל דבריו שכתב עוד ביאור בזה, ועוד ביאור הסוגיא בכתובות צ"ה וביאור עמוק בסוגיא לקמן ק"ט א' לפי דברים אלה, וביאור בסוגיא בבבא בתרא קנ"ז ב', וביאור שיטת הרמב"ן והראב"ד וביאור הדין אם עשה את השדה אפותיקי לבעל החוב. והעתקתי רק מה שנוגע לדף כאן ולרש"י.
.
דברים אלה יובנו בע"ה יותר בלימוד המשך הסוגיא והדף הבא, רק כיוון שנצרכו גם להבין סוגייתנו העתקתים כאן וראוי לצעירים לחזור עליהם אחרי לימוד כל המשך הסוגיא)
.
.
.
בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב הונא פירש לו את השבח מהו? [פירש לו את השבח – כשמכרה לו התנה אם יטרפוה מידך אשלם לך את השבח מהו. רש"י]
טעמא דשמואל משום דלא פירש שבחא והכא [וכאן] הא פירש לה, או דלמא [שמא] טעמיה דשמואל כיון דלית ליה קרקע מחזי כרבית? [כיון שאין לו קרקע נראה כריבית. רש"י: כיון דלית ליה קרקע – הואיל ואין קרקע זו שלו נמצא שאין כאן שום מכר והמעות [שקיבל המוכר מהלוקח] מלוה אצלו, וכשמשלם יותר ממה שנטל מחזי כרבית. רש"י]
אמר ליה אין [הן] ולאו ורפיא בידיה. [אין ולאו – תחילה אמר אין וחזר ואמר לאו, רפוי היה הדבר בידו שלא היה יודע טעמו של דבר יפה. רש"י]
.
.
איתמר [נאמר] אמר רב נחמן אמר שמואל מעות יש לו, שבח אין לו, אע"פ שפירש לו את השבח. מאי טעמא כיון דקרקע אין לו שכר מעותיו עומד ונוטל. [כיוון שקרקע אין למוכר ולא היתה כאן מכירה, המעות שקיבל מהלוקח נחשבות כהלוואה ואם נותן ללוקח יותר ממה שקיבל נראה כמו ריבית]

איתיביה [הקשה] רבא לרב נחמן [גיטין מ"ח ב']: "אין מוציאין לאכילת פירות [מפרש להו לקמן. רש"י], ולשבח קרקעות, ולמזון האשה והבנות [למזון האשה והבנות – תנאי כתובה שמקבל עליו את תהא יתבא [יושבת] בביתי ומיתזנא [וניזונית] מנכסי, וכן הבנות בנן נוקבן דיהוו ליכי מינאי [בנות נקבות שיהיו לך ממני] אינון יהון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין [עד שתינשאנה לאנשים], אין מוציאין לאחד מכל אלו מנכסים משועבדים. רש"י], מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם". [מפני תיקון העולם – שאם אתה אומר יטרפו לקוחות על כך אין לך אדם שלוקח שדה מחבירו [כיווון שיחשוש שמא יטרפו אותה ממנו], דהא אין לך אדם שאין חוב זה מוטל עליו ודבר שאין לו קצבה היא, ואכילת פירות ושבח קרקעות נמי [גם] דבר שאינו ידוע הוא ואין הלקוחות יודעין להזהר בכך. רש"י]
ממשעבדי הוא דלא מפקינן [שלא מוציאים], הא מבני חורין מפקינן, וקתני מיהא [על כל פנים] לשבח קרקעות.
מאי לאו בלוקח מגזלן? [מאי לאו בלוקח שדה מגזלן והשביחה, ובא נגזל וטרפה, חוזר לוקח וגובה קרן מן המוכר אפילו מנכסים משועבדים שמכר זה אחר מכירה זו, דשטרו של זה קודם שכתב בו אחריות, והשבח מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים מפני תיקון העולם, שהשבח לא היה קצוב בשעת מכירה כשקיבל עליו אחריות. אלמא אית ליה [יש לו] ללוקח שבח מגזלן. רש"י.
לשון רש"י על המשנה בגיטין מ"ח ב': אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות – הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות, ובא נגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח ואינו משלם ללוקח כי אם היציאה, חוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר, ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים. ובגמרא מפרש טעמא. וכן לשבח קרקעות אם השביחה הלוקח בנטיעת אילנות או טייבה בזבל ודיירה]
לא, בבעל חוב. [שטרפה בעל חוב ממנו בשביל חובו ולא גזולה היתה, דההיא ודאי אית ליה [יש לו] שבחא. דמכירה מעלייתא היא כל זמן שלא טרפה ממנו, שאם פרע המוכר מעותיו לבעל חוב הרי הוא מסולק מן הלקוחות, הלכך כי משלם ליה יותר ממה שקיבל השתא הוא דהדר זבין מיניה [עכשיו הוא שחוזר וקונה ממנו] קרקע המכורה לו ולא מחזי כשכר מעותיו. רש"י]
אי [אם] בבעל חוב אימא [אמור] רישא: "אין מוציאין לאכילת פירות", ואי [ואם] בבעל חוב, בעל חוב מי אית ליה פירי [האם יש לו פירות. רש"י: לאכילת פירות – סלקא דעתך הא מיירי [מדבר] בשדה שטרפוה מליאה פירות מיד הלוקח, וחוזר לוקח לגבות מן המוכר. ואי [ואם] בשטרפה בעל חוב מי אית ליה [האם יש לו] לבעל חוב פירות גמורין המחוברין בקרקע ואינן צריכין לקרקע כלום שיכול לטורפן], והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח [וכל הקרקע טורף מיד הלוקח כמו שהיא משובחת על ידי הלוקח. רש"י], שבח אין [הן], אבל פירות לא?
אלא פשיטא בגוזל ונגזל, ומדרישא בגוזל ונגזל סיפא נמי [גם] בגוזל ונגזל. [בגוזל ונגזל – וכגון שגזלה עם פירותיה ומכרה. אי נמי [אם גם] גזלה בלא פירות ומכרה לאחר ועשה בה פירות, וטוען נגזל ארעאי אשבח [קרקע שלי השביחה]. ומיהו [ועל כל פנים] היציאה שהוציא הלוקח ישלם לו הנגזל שהרי מתוך כך הושבחה יותר, ואם אין השבח יותר אלא היציאה יתירה נותן לו יציאה שיעור שבח ודיו. רש"י.
הפירות נולדו מצירוף יציאות וטורח המשביח עם כח הקרקע. בנגזל השדה שייכת לו לגמרי, לכן אחרי שמשלם למשביח דמי היציאה מה שיש פירות יותר מזה הוא שלו כיוון שנולדו מכח השדה שלו והוא טוען ארעאי אשבח. אבל בעל חוב יש לו רק שיעבוד בשדה לגבות ואין לו בעלות עליה לעניין להשתמש בה להצמיח פירות. ולכן אינו יכול לומר שהפירות צמחו מקרקע שלו ואין לו טענת ארעאי אשבח. רק חכמים תיקנו לו לגבות מהשבח משום נעילת דלת, והתקנה היתה דווקא מהשבח ולא מפירות גמורים שאינם צריכים לקרקע, שמשעה שנגמרו כבר אינם בגדר שבח של הקרקע אלא חפץ בפני עצמו. וכמו שנתבאר כל זה לעיל בעמוד זה באורך]

מידי אריא [וכי דווקא]? הא כדאיתא והא כדאיתא. [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא. אין זה דווקא שאם רישא בגוזל ונגזל גם סיפא בגוזל ונגזל, אלא אפשר לפרש שרישא לגבי אכילת פירות בגוזל ונגזל וסיפא לגבי שבח קרקעות בבעל חוב.
רש"י: הא כדאיתא כו' – רישא בנגזל וסיפא בבעל חוב ולקמיה מותיב לה מרישא]

והא לא תני הכי [והא לא תני הכי [כך] – בברייתא עלה דהך מתניתין דאין מוציאין דתוקמה [שתעמידה] בבעל חוב. רש"י]: "לשבח קרקעות [שנאמר במשנה בגיטין] כיצד, הרי שגזל שדה מחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו [שבית דין מוציאין אותה מידו. רש"י], כשהוא גובה [לקמיה מפרש לה. רש"י. משמע שמי שיצאה הקרקע מתחת ידו, דהיינו הגזלן שהוציאו ממנו והשיבו לנגזל, הוא זה שגובה את הקרן ממשועבדים ואת השבח מבני חורין. ולקמן בסמוך מקשה מה יש לגזלן לגבות] גובה את הקרן מנכסים משועבדים [גובה גם מקרקע שהחייב לו מכרה ללקוחות] ושבח גובה מנכסים בני חורין [רק מנכסים שברשות זה שגובה ממנו, ולא טורף מלקוחות שהחייב לו מכר להם קרקעותיו]".

היכי דמי [באיזה אופן]? אילימא [אם לומר] כדקתני [כמו שנשנתה הברייתא לפי פשוטה], גזלן ממאן גבי? [ממי גובה.
רש"י: אילימא כדקתני – שלא מכרה גזלן ומידו היא יוצאה בדין. גזלן ממאן גבי – ממאן יש לו לגבות וכי מה נתן בה]
אלא לאו כגון שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה? [והשביחה – והרי היא בדין יוצאה מתחת ידו של לוקח אלמא אית ליה [יש לו] שבחא ללוקח מגזלן. רש"י]

אמר ליה לאו תרוצי קא מתרצת, תריץ נמי [גם] בבעל חוב. [הרי גם המקשן לא מפרש את הברייתא כפשוטה, וכיוון שבא ליישב אותה שלא כמו שמשמע מפשוטה, יכול גם ליישב שמדובר בבעל חוב ולא בגזלן]

תא שמע: "לאכילת פירות כיצד [גם ברייתא זו באה לפרש את המשנה בגיטין], הרי שגזל שדה מחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ופירות גובה מנכסים בני חורין".
היכי דמי [באיזה אופן]? אילימא [אם לומר] כדקתני [כמו שהיא נשנית לפי פשוטה], גזלן ממאן גבי [ממי גובה]?
אלא לאו כגון שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה? [שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביח – ונעשה פירות גמורין, ונגזל לוקחה עם פירותיה ואינו נותן אלא יציאה, דקאמר ארעאי אשבח [קרקע שלי השביחה], וקתני דלוקח חוזר וגובה מגזלן מן המחוררין [מנכסים בני חורין]. רש"י]

אמר רבא הכא [כאן] במאי עסקינן, כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות ואכל את הפירות וחפר בה בורות שיחין ומערות. בא נגזל לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים, בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין. [אמר רבא כו' – האי כשהוא גובה לאו בלוקח קאמר, דבשלא מכרה עסקינן, וגובה את הקרן דקאמר בנגזל. ואם תאמר קרן אמאי גובה מנכסים משועבדים הרי קרקע לפניו? כגון שחפר בה בורות דאפחתה משוייה. רש"י]