אמר ליה רב אדא בר מתנה לאביי, וכי מותר לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו? [בעל השדה הביא את הפועל ובניו, ומשום שיודעים העניים שבניו מלקטים מתייאשים מלבוא, וכאילו הביא ארי לשדהו להבריח את העניים]
אלא אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה [עשו את שאינו זוכה כזוכה – אע"פ שאין לקטן זכייה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה. רש"י], מאי טעמא, עניים גופייהו [עצמם] ניחא להו [בהאי תקנתא [בתקנה זו]. רש"י], כי היכי דכי אגרו לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו [כמו כשישכרו אותם ילקטו בניהם אחריהם].
.
.
(רש"י גיטין ל' א':
"עשו את שאינו זוכה כזוכה – במקומות הרבה מפני תקנה עשו כן, לרבי יוסי בהניזקין (גיטין נ"ט ב') עני המנקף בראש הזית, ומצודות חיות ועופות, ומציאת חרש, ובבכורות (י"ח ב') כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות, ובגמרא דשנים אוחזין (בבא מציעא י"ב ב') השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו דאף על פי שאין זכיה לקטן עשאוהו כזוכה. ובכולן יש לומר מפני תקנה עשו".
עיין גיטין ל"ו א' ב', שמהתורה שנת השמיטה משמטת את החובות שמי שלא גבה חובו לפני שביעית שביעית משמטת את החוב ואין המלווה יכול לגבותו יותר. והלל ראה שמשום כך נמנעים מלהלוות ולכן תיקן פרוזבול שהוא תקנת חכמים שיוכל המלווה לגבות חובו ולא תשמטנו השביעית. ונאמר שם:
"ומי איכא מידי [והאם יש דבר] דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? [והתקין הלל דלא תשמט ועקר דבר מן התורה. רש"י]
אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כו' [רבי לומד מהפסוקים שבזמן הזה אין דין שמיטת כספים מהתורה], ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית.
ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה עמד והתקין פרוסבול.
ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקינו רבנן דתשמט? [לפי רבי שבזמן הזה אין דין שמיטת כספים מקשה איך תיקנו חכמים שמיטת כספים מדרבנן זכר לשביעית. הרי מהתורה הממון של המלווה לגבותו וכיצד עקרו ממנו את זכותו לגבות. רש"י: ואמור רבנן דתשמט ונמצא הלוה גזלן על פיהם]
אמר אביי שב ואל תעשה הוא. [שב ואל תעשה – והלוה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר ליה בידים. וכי האי גוונא מותר לעקור דבר מן התורה כגון שופר ולולב ודומיהן ביבמות בהאשה רבה (צ' ב') דלא עקירה בידים היא]
רבא אמר הפקר בית דין היה הפקר, דאמר רבי יצחק מנין שהפקר בית דין היה הפקר שנאמר: (עזרא י, ח) "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה".
רבי אליעזר אמר מהכא: (יהושע יט, נא) "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וגו'", וכי מה ענין ראשים אצל אבות, לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו". [רש"י: רבא אמר – לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט, בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט, לא תיקשי דבר, דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר בית דין בממון היה הפקר].
ומבואר שבממון אין כאן עקירת דבר מהתורה כיוון שבית דין היה להם כח בעלות על הממון ובעלותם קדמה לבעלות הבעלים על הממון, ובכוחם מדיני ממונות ליטול ממון מבעליו ולהקנות למי שירצו, וכיוון שמועיל קניינם מדיני ממונות ממילא אחרי שחל הקניין כפי שאמרו דין תורה הוא לפי הבעלות החדשה שנתחדשה מכח הפקר בית דין ואין כאן עקירת דבר מהתורה. וכמו שאם המלווה היה מוחל על החוב בעצמו לא היה עקירת דבר מהתורה במה שהלווה אינו פורע, הוא הדין שיש כח לבית דין למחול על החוב כמו שלמלווה יש כח למחול ונעשה מדיני ממונות מחילה ושוב אין כאן עקירת דבר מהתורה.
ומפורש ברש"י שכן גם להיפך, שאם מהתורה יש שמיטת חובות ונפקע בעלות המלווה מהחוב, יכולים חכמים לעשות שלא תהיה שמיטת חובות בלא לעקור דבר מהתורה, שהם מחדשים מכוחם הקנאה חדשה שהלווה נעשה מחוייב מכוחה חוב ממון למלווה, ולכן אע"פ שהחוב הראשון נמחל מדין שמיטת כספים מהתורה, מייד אחר כך מתחדש חוב חדש שהקנו חכמים הקנאה חדשה למלווה ממון חדש אצל הלווה שיוכל לגבות ממנו, ומכח הקנאה זו הוא גובה, ואחרי שמדיני ממונות חלה הקנאה זו ממילא גם מהתורה יש למלווה ממון אצל הלווה ויכול לגבותו ואין כאן עקירת דבר מהתורה כלל.
הנה מקובל בישיבות לדון שיש צד לומר שכח חכמים לקבוע בעלות על ממון מכח שהפקר בית דין הוא הפקר זהו רק להפקיע ממון מבעליו לעשותו הפקר, אבל לא לזכות ממון למי שאין הממון שלו באופן שיהיה שלו מדאורייתא כיוון שחכמים הקנו לו.
ויסוד דבר זה משו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן רכ"א אות ו' [הדברים הם מבנו הגאון רבי שלמה איגר שכתב אל אביו], וזה לשונו:
"ויראה לי ליישב דהא באמת גוף הדבר צריך טעם דלמה יסברו תוספות והרא"ש דלא כהר"ן, הא הר"ן טעמא קאמר כיון דילפינן מקרא דהפקר בית דין הפקר אם כן למה לא יהיה לתקנתם כל דין דאורייתא, ויראה דודאי מודים תוספות והרא"ש דמה דמצינו דנתנה תורה כח לחכמים הוי דאורייתא, אלא דסוברים כיון דהפקר בית דין למדנו בגיטין (דף ל"ו ב') מקרא דכל אשר לא יבא יוחרם רכושו, אם כן לא מצינו רק דיש כח לחז"ל לסלק רשות בעלים ממנו כמו שם דעשאוהו חרם, אבל שיהיה כח בידם לומר שיהא קנוי לאחר לא מצינו, והרי לפנינו דבכל מקום קיל יותר סילוק מלהקנות, דסילוק אין צריך קנין ובדיבור בעלמא עושה חפצו הפקר, ולהקנות חפצו לחבירו צריך מעשה קנין".
והדברים תמוהים מאוד לעניות דעתי, שהרי מפורש ברש"י בגיטין שהפקר בית דין גורם שאין עקירת דבר מהתורה גם באופן שמהתורה שביעית משמטת וחכמים תיקנו שלא תשמט, ובעל כרחך תקנתם היא להקנות חוב למלווה אצל הלווה, ולא רק שתהיה מחילה והפקעת בעלות. ופירוש רש"י מוכרח מהסוגיא ואי אפשר לפרש באופן אחר.
וכן מביא רבי אליעזר שם מקור שהפקר בית דין הפקר מכך שראשי האבות מנחילים למי שירצו. והרי מפורש שבכוחם להקנות למי שירצו ולא רק להפקיר ולסלק בעלות.
וכן תמוה לפרש שהפסוק בעזרא "יחרם כל רכושו" היינו שהפקירו את רכושו וכל הקודם יזכה בו, וכן במצודות פירש שם שהוא עניין חורבן ואבדון. אלא נראה בפשטות שהם אסרו הנאה ברכושו, ולשם כך הם צריכים לזכות בו לעצמם כדי שיוכלו לאסרו ואם כן הם יכולים לחדש זכייה ולא רק לסלק בעלות. והם לא הגביהו את רכושו לזכות בו מההפקר אלא זכו בו מכח הפקר בית דין, וכמו כן יכולים לזכות לאחר מכח הפקר בית דין. והלשון הפקר בית דין אין כוונתו דווקא לדין הפקר, אלא לשון הפקר פירושו הפקעה של הבעלות, וכשאדם עצמו מפקיר ממונו הוא נעשה הפקר. אבל לגבי בית דין הפקעת הבעלות פירושה שיש להם בעלות שהיא קודמת לבעלות האדם הפרטי על שלו, והם יכולים במקום סייג וגדר להפקיע את בעלותו ולקבוע על בעלות הממון כרצונם.
והיסוד לזה נראה שהנה בגיטין ע"ח א' כתבתי להביא ראיות שיש לקב"ה בעלות על כל ממון מצד דיני ממונות, ולפעמים הוא שייר בבעלות שנתן לבני אדם והשאיר מקצת מהבעלות בבעלותו, ויש כמה דינים בדיני ממונות הנובעים מזה. ובמקום שיש לעשות סייג וגדר נעשו בית דין שליחים של הקב"ה להשתמש בכח הבעלות שלו שהוא קודם, ויכולים על ידי זה להפקיע בעלות האדם על שלו ולקבוע כפי הצורך בעלות אחרת כפי שלדעתם מסכמת דעת הקב"ה שהוא הבעלים הראשון והוא אינו צריך מעשה קניין כדי לקבוע שיעבור חפץ מבעלות ראובן לבעלות שמעון.
וזהו שכתב הר"ן בגיטין שהביא הגאון רבי שלמה איגר בתשובה שם שמכיוון שחכמים הקנו לאדם ד' אמות ברשות הרבים מעתה יש לו זכייה מהתורה מכוחם וגם זוכה גט מהתורה.
וכך מבואר מסוגייתנו שעשו אינו זוכה כזוכה, וכן מרש"י בגיטין ל' א' שכתב שעשו כך במקומות הרבה ומשמע שפשוט שבכוחם לעשות כך ולא הוצרך לביאור בזה איך יכולים להקנות. וכאמור זה פשוט מהסוגיא בגיטין ל"ו ב' ודברי הגאון רבי שלמה איגר בזה תמוהים מאוד.
ומה שדקדק שם שהתוספות והרא"ש חולקים וסוברים שאין כח לחכמים להקנות ממון מהתורה, יש לדחות דקדוקיו בזה בנקל כמבואר למעיין שם ואין כאן מקום להאריך.
אמנם יש יסוד בכל תקנות חכמים, בין בדיני ממונות לגבי השימוש בכח הפקר בית דין הפקר, ובין בכח של חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה, שתיקנו באופן שתגיע התכלית שנצרכו לה באופן שתהיה עקירה הכי מועטה שאפשר של בעלות האדם עצמו על ממונו וכן של דין תורה. ואם יכלו לגדור גדרי התקנה אף בדוחק שלא תופקע בעלות האדם על ממונו או שלא יעקר דין תורה עשו כך. ולכן לפעמים אם היה די לצורך תקנתם שממון של ראובן יהיה שייך לשמעון רק מדרבנן ומדאורייתא אפשר שיישאר של ראובן, כך תיקנו, שהניחו שבעלותו של שמעון תהיה נחשבת רק בעלות מדרבנן ומדאורייתא הממון עדיין של ראובן, שדי בזה לצורך תקנתם ולמה להוסיף לעקור בעלותו של ראובן לומר שאף מהתורה אין הממון שלו אם לא ראו צורך בזה. ולפעמים ראו צורך להפקיע בעלות לגמרי וכגון כשתיקנו שמשיכה קונה כיוון שכל השוק נוהג כך אי אפשר לתקן שיהיה של הקונה רק מדרבנן, שאם קנה במשיכה ממון וקידש בו אשה היא תהיה מקודשת לו רק מדרבנן ויבואו להרבה מכשולות ולכן תיקנו מכח הפקר בית דין שמשיכה תקנה לגמרי ואחרי שתיקנו היא קונה גם מדאורייתא. ויש מקומות שלא הוצרכו שתקנתם תקנה גם מדאורייתא והניחו שתקנה רק מדרבנן כדי למעט בהפקעת ממונו של אדם.
ובכל מקום שנראה שתקנת חכמים גרמה שמי שזכה בו מכח תקנתם זכייתו היא רק מדרבנן, יש לבאר טעם מיוחד לזה באותו מקום, אם משום שרצו למעט בעקירה ככל האפשר או שיש באותו מקום טעם אחר לפי העניין, ויש בהרבה סוגיות טעמים לבאר למה לא אמרו בגמרא או בראשונים בפשטות שחכמים הקנו שיהיה קנוי מהתורה ובע"ה יתבאר בכל מקום לפי עניינו.
אבל בדרך כלל במקום שרצו להקנות ממון של ראובן לשמעון באופן שיהיה של שמעון מהתורה, ולא היה להם טעם מיוחד להימנע מזה, לעניות דעתי אין ספק כלל שיש בכוחם לעשות כן מכח הפקר בית דין הפקר, שזה גמרא ערוכה ופשוטה בגיטין ל"ו ב', ואיני רואה מקום לזוז מזה. ואין זה נכון מה שנוהגים בישיבות כדבר מובן מאליו ופשוט לנקוט שיש צד שאין בכוחם לזכות גם אם רצו בזה אלא רק להפקיר.
ונראה שזהו דווקא בבית דין של הקדמונים וכהלל שהיה בכוחו לתקן, לכן אמרו בלשון עבר שהפקר בית דין היה הפקר, והיינו שהיה בימיהם ולא בימינו)
.
.
ופליגא [וחולקת] דרבי חייא בר אבא [המימרא של שמואל חולקת על המימרא של רבי חייא בר אבא], דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא גדול גדול ממש, ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול. [ופליגא – דשמואל דפירש טעמא דמתניתין משום דלית ליה זכייה. אדרבי חייא בר אבא – דאמר אף גדול שיש לו זכייה אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה, אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו. רש"י]
.
.
(הנה שוטה אין בו דעת ופשוט שכל מעשה שנדרש בו מצד הדין שיהא מעשה של האדם אין לו דין מעשה כלל. שגדר מעשה הוא הוצאה לפועל של דעתו ואין בו דעת (ורק יבמה הוא קונה בביאה כיוון שהעשייה נעשתה כבר על ידי אחיו שמת שקידש אשה זו ואחרי מותו היא נפלה לפני אחיו השוטה, וקניינו חל בה ממילא כשבא עליה וכלשון הגמרא אשה הקנו לו מן השמיים. וגדר מה נחשב ביאה אינו כמו מעשה שצריך דעת אלא מה שנהנה גופו מחשיב אותה כמעשה, וכמו שאמרו המתעסק בחלבין ועריות חייב ובמקום אחר הארכתי בזה).
ומלבד שקניין צריך מעשה קניין צריך גם גמירות דעת שהוא קונה וגם זה אין בשוטה.
קטן שנולד הוא כשוטה שאין בו דעת כלל. אמנם אם הגיע לגדר שנתבאר בגיטין ס"ד ב' שמבחנת בין גיטה לדבר אחר, וכמו שאמרו שם: "צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו ובין לאחרים" [ועיין עוד סוכה מ"ב ב'], כבר אינו נדון כמו שוטה, כיוון שאע"פ שאין בו דעת גמורה להתחייב במצוות, מכל מקום יש בו מקצת דעת.
(ועיין תוספות גיטין שם שכתבו: "כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר. היינו כפעוטות, ופעוטות היינו כבר שית [כבן שש] וכבר עשר כל חד לפום חורפיה [כל אחד לפי חריפותו] כדאמרינן לקמן". וכוונתם למה שנאמר שם ס"ה א': "אמר רבא ג' מדות בקטן, צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת. ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים".
ובגיטין נ"ט א' במשנה: "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין". ובגמרא שם: "ועד כמה? מחוי [מראה] רב יהודה לרב יצחק בריה, כבר שית כבר שב [כבן שש כבן שבע]. רב כהנא אמר כבר שב כבר תמני [כבן שבע כבן שמונה], במתניתא תנא: "כבר תשע כבר עשר" [כבן תשע כבן עשר]. ולא פליגי [ולא חולקים] כל חד וחד לפי חורפיה.
וטעמא מאי? אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן משום כדי חייו [שאם לא כן לא ימכרו לו מזון]").
וכן כתבו בתוספות סוכה מ"ו ב': "דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני. לא דמי לבר שטיא דפרק ארבעה אחין (יבמות ל"א א') דאמרינן כשהוא שוטה זבן כשהוא שוטה זבין, דשוטה גרע ולא קני מקני". ומבואר שקטן אינו נדון כשוטה. וכן חרש יש לו מקצת דעת ואין דינו בכל דבר כמו שוטה.
קטן שהניחו חפץ בידו והקנו לו על ידי דעת אחרת מקנה, דעת רש"י סוכה מ"ו ב' דיבור המתחיל "מקנה" שזוכה מדרבנן. ועיין גם ברש"י גיטין ס"ד ב' דיבור המתחיל "זוכה אף לאחרים" (ודלא כתוספות סנהדרין ס"ח ב' דיבור המתחיל "קטן").
ודעת הרמב"ם פרק ח' מהלכות שופר סוכה ולולב הלכה י' שקטן קונה מהתורה ואפילו לא הגיע לעונת הפעוטות [עיין כסף משנה שם ובלחם משנה], כשיש דעת אחרת שמקנה לו ואין צריך דעת שלו.
(ומבואר מזה שמה שקטנה שאינה יודעת לשמור גיטה אינה מקבלת גט מהתורה, כמבואר בגיטין ס"ד ב' ועיין טעם הדין מבואר ביבמות קי"ג ב', אינו משום שאז אין ידה נחשבת יד כלל לזכות. וכעין חצר שאינה משתמרת למי שסובר שאינה קונה אפילו בדעת אחרת מקנה, שאם כן לא יתכן שקטן שנולד יקנה חפץ מהתורה על ידי שנתנו את החפץ בידו ואע"פ שיש דעת אחרת מקנה שהרי אין לו יד. אלא בכל כרחך משעה שנולד ידו היא יד, וחסר לו רק גמירות דעת, ולזה די בכך שדעת הנותן להקנות לו. ואע"פ שאין מעשהו מעשה קניין יד אינו מעשה אלא הוא מצב שבמציאות החפץ ברשותו וצריך רק דעת, ולהרמב"ם דעת אחרת מקנה מועילה לא רק להוציא מבעלות הנותן אלא גם להכניס לבעלות הקטן. ולרש"י אינה מועילה להכניס לבעלות קטן. ומה שקטנה שאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת הוא מטעם אחר, ועיין היטב ביבמות שם בדברי דבי רבי ינאי ותנא דבי רבי ישמעאל וצריך ביאור ארוך ואין כאן מקומו).
ודעת תוספות סנהדרין ס"ח ב' דיבור המתחיל "קטן", שסוברים כהרמב"ם שקטן זוכה מהתורה אם דעת אחרת מקנה לו, אבל חולקים על הרמב"ם שזה אפילו בקטן שנולד, אלא סוברים שזה רק אם הגיע לעונת הפעוטות שיש בו מקצת דעת (ועיין עוד בתוספות גיטין ל"ט א' דיבור המתחיל "קטנים" שדברים הצריכים ביאור ואין כאן מקום להאריך).
לפי שיטת התוספות נמצא שהשיעור של עונת הפעוטות שיש בו מקצת דעת אינו רק שיעור של תקנת חכמים, אלא הוא שיעור מהתורה, שלפניו אף אם יש דעת אחרת מקנה אינו זוכה מהתורה, ואחריו אם יש דעת אחרת מקנה זוכה מהתורה.
ובזה נראה שמצאנו מבוא ליישב סוגייתנו, שבתחילה סברה הסוגיא שלרבי יוסי קטן יכול לקנות לעצמו מהתורה אפילו מהפקר כשאין דעת אחרת מקנה. וקשה שהרי לא ייתכן כלל מעשה קניין וגמירות דעת לזכות, בקטן שאין לו דעת. ולרוב הראשונים אפילו אם אדם רוצה להגביה חפץ בשליחותו של קטן מדין זכין לאדם שלא בפניו אין הקטן זוכה מהתורה כיוון שאע"פ שאת המעשה עשה השליח עבורו, מכל מקום בלא שיש לו דעת אי אפשר לייחס אליו את המעשה ואי אפשר שיזכה כשאין לו גמירות דעת לזכות, שגמירות הדעת להיות בעלים על החפץ זה יסוד השייכות הקניינית בינו לבין החפץ ואי אפשר שייעשה החפץ שלו בלא זה (ועיין בזה ברשב"א בבא מציעא ע"א ב', ונראה שמי שסובר שזכין לקטן הוא משום שזכייה היא דין מחודש מגזירת הכתוב ולא מטעם שליחות עיין שם, ואין כאן המקום להאריך). וכל מה שמצאנו קניין בקטן הוא מדרבנן ורק בדעת אחרת מקנה נחלקו האם דעת הגדול יכולה לפעול את הקניין לקטן. אבל כשאין דעת אחרת מקנה אין כאן שום דעת ומה יפעל את הקניין.
ונראה שיש הכרח לומר שכשהגמרא פירשה בדעת רבי יוסי שקטן זוכה מהפקר מהתורה זהו דווקא כשהגיע לעונת הפעוטות. ומהתורה מקצת הדעת שיש בו די בה לדיני קניינים להחשב דעת. והשיעור שצריך שיהיה בן י"ג נאמר לגבי חיוב במצוות ולא לגבי דיני ממונות. ובדברי התוספות בסנהדרין מצאנו יסוד לומר שגם מהתורה יש חילוק בין לפני עונת הפעוטות לאחרי עונת הפעוטות. ולולא דבריהם היה החילוק הזה נמצא שנוגע רק לתקנות מדרבנן ולא היה יסוד לחדש שגם מהתורה יש הבדל אם הגיע לעונת הפעוטות.
ועיין שו"ת חתם סופר חלק ב' [יורה דעה] סימן שי"ז שלשיטתו השיעור שקטן הוא עד גיל י"ג נאמר דווקא לגבי ישראל, אבל לגבי עכו"ם לעניין האם נחשב גדול שיהא קניינו קניין אין זה תלוי בגיל י"ג, ששיעורין נאמרו רק לישראל. אלא זה תלוי האם אנו רואים שדעתו שלמה שמסבירים לו והוא מבין.
ולפי זה פנים מסבירות לומר שלגבי דיני ממונות כיוון שיסודם הוא לפי הנהגת וסברת בני אדם, דינם הוא כמו לגבי נכרי שתלוי רק אם הוא מבין ולא בגיל י"ג. וזהו עונת הפעוטות.
ועוד מצאנו שקטנה מתגרשת מהתורה רק אחרי שיודעת לשמור גיטה, וזוהי עונת הפעוטות. וגם לפני שנתברר לנו הטעם בזה, מכל מקום מוכח מזה שמצד היותה בת דעת יש מהתורה הבדל בין לפני עונת הפעוטות לאחרי עונת הפעוטות. ואחרי שהתורה מחלקת בזה יש לומר שלקניין די מהתורה בדעת של עונת הפעוטות. ושמא מכאן יסדו התוספות שאפשר לומר שעונת הפעוטות יש בה נפקא מינא גם לדינים מהתורה.
וכלפי זה חידש רב חסדא שמה שנאמר במשנה בגיטין שלרבי יוסי במציאת קטן יש גזל גמור, זהו רק מדרבנן.
ולכאורה קשה מניין לרב חסדא לעקור את המשנה מפשוטה. שוודאי משמעות לשון המשנה שלרבי יוסי הוא גזל מהתורה. וגם הפשטות שאם תיקנו גזל מפני דרכי שלום בוודאי שיכול להוציא אותו בדיינים, שאם לא כן מה דרכי שלום יש כאן, ולא היה צורך לרבי יוסי להוסיף שמכח תקנה זו יכול להוציא בדיינים. ולפי רב חסדא אין מחלוקת בין חכמים לרבי יוסי ומשמעות המשנה שהם חולקים.
ונראה שרב חסדא היה פשוט לו לגמרי שאחרי שהתורה קבעה ששיעור דעת בקטן הוא עד בן י"ג, לא ייתכן לומר שלגבי קניינים מהתורה יהא נדון כבר דעת משעה שהגיע לעונת הפעוטות. ולכן דחק את לשון המשנה.
.
.
הנה שמואל אמר: "אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחר בידו".
ופירש רש"י: "מריצה אצל אביו – הלכך כשמגביה לצורך אביו הגביהה".
והפשטות שלשמואל מה שאין לקטן דעת שלמה אין זה מגרע שהוא יכול לזכות לעצמו מהתורה ואפילו מציאה שאין בה דעת אחרת מקנה, שהרי ביאר שהטעם שאינו זוכה לעצמו אינו משום שאין בו דעת ויכולת לזכות, אלא משום שחכמים אמדו שדעת קטן היא תמיד לזכות עבור אביו ולא עבור עצמו ולכן לעולם לא נמצא שיזכה לעצמו מהתורה. ואביו זוכה מכח הגבהתו כיוון שהיא הגבהה מהתורה.
ולכן פירשה הגמרא שבאמת שמואל סובר שיש לקטן דעת לזכות מהתורה. ומשנתנו סברה שהוא תמיד זוכה עבור אביו ושמואל בעצמו סובר כרבי יוסי שהוא זוכה לעצמו.
ואחר כך מקשה הגמרא על זה מדברי רב חסדא. והנה שמואל היה לפני רב חסדא, שרב חסדא היה תלמידו של רב ושמואל היה חברו ובעל מחלוקתו של רב. ואין קושיא מדברי רב חסדא על שמואל, ואדרבא היה לנו להקשות על רב חסדא מדברי שמואל.
ונראה שמאחר שלרב חסדא היה פשוט לגמרי שלא ייתכן שקטן יזכה מהתורה עד שדחק את המשנה מכח זה, לא רצתה הגמרא לחלוק על דבריו.
לפני דברי רבא ממה שהתיר רבי יוסי לבנו של פועל עשיר [שחולק ביבול למחצה או לשליש או לרביע] ללקט לקט, היה מוכרח שהקטן שהוא מצד עצמו עני זוכה לעצמו מהתורה ואחר כך נותן משלו לאביו העשיר. שאם אין זכייתו מהתורה הרי עבר על דין תורה שאסור לעשיר ליטול לקט.
ואחרי דברי רבא רבי יוסי סבר שעשו מדרבנן אינו זוכה כזוכה והחשיבו את זכיית הקטן כזכייה לעצמו להתיר לאביו העשיר את הלקט.
וכעת אנו יכולים לפרש שלא עלה על דעת שום אדם מעולם לומר שתועיל דעת של עונת הפעוטות לזכייה מהתורה, ונפרש דברי שמואל שלא יסתרו את דברי רב חסדא, שקטן אינו זוכה אלא מדרבנן, ומדובר שהגיע לעונת הפעוטות. וכיוון שזוכה מדרבנן היה קשה למה מציאתו לאביו, ועל זה ביאר שמואל שהוא מגביה עבור אביו ואביו זוכה מדרבנן. וכן מסקנת הסוגיא [לרש"י אפילו בדעת אחרת מקנה. ולרמב"ם דעת אחרת מקנה מועילה מהתורה אפילו בקטן בן יומו, ולתוספות מועילה רק מעונת הפעוטות. וכמו שנתבאר לעיל. ודווקא גט יכול להתקבל על ידי קטנה, שממה שאשה מקבלת גט בעל כרחה מבואר שאין קבלתה מעשה קניין ואינה צריך דעת לזכות, אלא הכל הוא מעשה של הבעל].
ועיין בספר קובץ הערות [מהגאון רבי אלחנן וסרמן ז"ל] סימן כ"ט, שכתב דברים עשירים וחשובים בעניין מעשה קטן, והחילוק בין קטן לשוטה. ומבואר מדבריו שם שיש חילוק מהתורה בין מעשה קטן למעשה שוטה. שיש ראשונים שסוברים שלרבי מאיר שמועיל קניין בדבר שלא בא לעולם יכול קטן לעשות שליח ולגרש כשהוא קטן וגירושיו יחולו לכשיגדיל. וכמו בנכרי שאומר הרי את מקודשת לי לכשאתגייר שמועיל לרבי מאיר. ומוכח שעצם המעשה הוא מעשה ורק לא הגיע זמן שיכול לחול. ובשוטה אינו מעשה כלל.
ובעל כרחך מהתורה הטעם שקטן חלוק משוטה הוא משום שיש בו מקצת דעת והתורה מתחשבת בזה. וזהו כהסלקא דעתא בסוגייתנו. ולמסקנת סוגייתנו רק התחדש שמקצת דעת לא מועיל לקניין, אבל באמת גם למסקנא התורה מתחשבת במקצת דעת של קטן לא לפעול קניין אבל לגבי כמה עניינים אחרים.
וכן הביא דעת הרא"ש שהאב יכול לומר לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך שהוא מדין שליחות ומועיל בקטנה משום שהוא לטובתה אע"פ שאין שליחות לקטן. ובשוטה לא היה מועיל ובעל כרחך משום שיש לקטן דעת יותר משוטה והתורה מתחשבת במקצת דעת.
ועוד האריך בזה שם והעתקתי את כל הסימן לתועלת המעיינים כאן.
.
.
– – –
.
.
מה שרבי יוסי אמר שגם בנו של פועל עשיר יכול ללקוט, למסקנא טעמו הוא משום שיש תקנה מיוחדת לגבי לקט שעשו אינו זוכה כזוכה, והחשיבו שהקטן שהוא עצמו עני זכה לעצמו מהתורה, ואחר כך נתן לאביו משל עצמו. וזו ודאי תקנה מיוחדת בלקט שהפקירו זכות העניים והחשיבו את הקטן כזוכה להפקיע מהעניים.
ומעתה מה שאמר שמואל שהלכה כרבי יוסי אין זה סותר למשנתנו שמציאת קטן לאביו, כיוון שדברי רבי יוסי הם דין מיוחד רק בלקט. וחזרה בה הגמרא ממה שאמרה ששמואל עצמו לא סובר כהמשנה.
ושמואל סובר כמשנה וטעמו הוא שאע"פ שיש לקטן זכייה גמורה מדרבנן, מכל מקום כיוון שכל פעם שהוא מוצא מציאה הוא מריצה אצל אביו אמדו חכמים שכך טבעו שדעתו תמיד לזכות בשליחות אביו ומדרבנן זוכה אביו מכוחו.
ורבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן אינו סובר כמו שמואל שקטן תמיד מריץ אבידה שהוא מוצא לאביו, ולכן סובר שבקטן שאינו סמוך על שולחן אביו מציאתו לעצמו מכח הזכייה שתיקנו לו חכמים. אלא הוא מפרש טעם משנתינו שמציאת קטן לאביו הוא משום שעשו תקנה משום איבה שכל שהוא סמוך על שולחן אביו אפילו הוא גדול מציאתו לאביו. שאם לא כן אביו יקפיד שהבן ניזון משלו ולא נותן לו מה שמצא. וכשאינו סמוך על שולחן אביו אין משום איבה ומציאתו לעצמו.
ושמואל לא סובר שיש תקנה משום איבה, שמשמע מדברי שמואל שבין סמוך על שולחן אביו בין אינו סמוך הטעם הוא משום שמריץ את האבידה לאביו. ומשמע שגם בסמוך על שולחן אביו זה הטעם ולא משום איבה. ולכן יסבור שמואל שבגדול שאינו מריץ מציאה לאביו מציאתו לו אפילו הוא סמוך על שולחן אביו.
ועיין עוד כאן בתוספות ובראשונים שדנו באריכות כיצד יהא הדין לפי שמואל ורבי יוחנן בתקנות חכמים אחרות לגבי זכיית קטן שאינן משום איבה, או שלא שייך בהן שהקטן מריץ מה שזכה בו לאביו, האם תהיינה תלויות בסמוך על שולחן אביו או רק במה שהוא קטן בשנותיו)
.
.
"מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן".
.
.
אמאי [למה], לא יהא אלא פועל, ותניא: "מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים בזמן שאמר לו נכש עמי היום עדור עמי היום, אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית". [לא יהא אלא פועל – לא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא תנינא דמציאתו לבעל הבית בזמן שלא פירש לו לאיזו מלאכה שכרו, ועבד זה כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו. רש"י.ועיין עוד בזה לעיל י' א']
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הכא [כאן] בעבד נוקב מרגליות עסקינן שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת. [שאין רבו רוצה לשנותו – הלכך לא ניחא ליה שיגביה לו מציאה, דמציאה מעולה בדמיה משכר ביטול מלאכתו לא שכיחא [לא מצויה], הלכך אי אתרמי [אם קרה] ואשכח [ומצא] שלו הוא, וישלם לרבו שכר ביטולו. רש"י]
רבא אמר במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן. [עם מלאכתו – שלא ביטל כלום הלכך לעצמו. רש"י.
עבד כנעני קנוי לגמרי כמו שור וחמור ועצם ידו ורשותו הממונית קנויים לרבו, ומכיוון שהעבד עצמו שייך לרבו ממילא כל ממונו גם שייך לרבו, וכל מה שזוכה עבד שייך לרבו ואין לחלק אם הוא נוקב מרגליות או שהגביה עם מלאכתו.
אמנם עבד עברי גופו קנוי לרבו רק לגבי המלאכה שהוא עושה. מכיוון שהוא קנוי לכל מלאכה נכלל בזה גם מציאת המציאה. אבל אם מלאכתו היא רק ניקוב מרגליות, או שהגביה מציאה בזמן שעשה מלאכת רבו, באופן כזה הגבהת המציאה אינה בכלל מה שיש לרבו קניין בו, וזכה לעצמו]
רב פפא אמר כגון ששכרו ללקט מציאות, והיכי דמי [ואיך דומה] דאקפי אגמא בכוורי. [שצף הנהר בדגים.
רב פפא אמר – הא דתניא פועל מציאתו לבעל הבית. ששכרו ללקט מציאות – הרבה. והיכי דמי – דאתרמי [שקרה שיש הרבה מציאות למצוא]. דאקפי אגמא בכוורי – שצף הנהר חוץ לגדותיו וצפו הדגים שם, וכשיבשו המים היוצאים נמצאו שם דגים הרבה. דאקפי תרגום של הציף כדמתרגמינן ויצף הברזל וקפא ברזלא (מלכים ב ו). רש"י.
רב פפא סובר שהגבהת מציאה אינה בכלל סתם מלאכות שפועל או עבד נקנים להן אפילו אם אומר לו אני שוכר אותך לכל מלאכה. לכן לעולם פועל ועבד עברי זוכים מציאה לעצמם.
ומה שנאמר בברייתא "אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית", מפרש רב פפא שמדובר ששכרו ללקט מציאות. וזה כמובן דוחק גדול בברייתא, שלפי זה היה לברייתא לומר מציאת פועל לעצמו, במה דברים אמורים ששכרו לכל מלאכה וכו'. ובתוספות כתבו: "והכי פירושו דברייתא, במה דברים אמורים בזמן שאמר ליה עשה עמי באותו ענין שהוא כמו נכש עמי היום, אבל אמר ליה עשה עמי מלאכה של מציאות כו"]
.
.
האי שפחה היכי דמי [באיזה אופן] אי דאייתי [אם שהביאה] שתי שערות, מאי בעיא גביה? [הא תניא יוצאה בסימנין. רש"י.
מה בעיא גביה תרגומו מה היא מבקשת אצלו והכוונה מה מעשיה אצלו הרי היא יוצאת בסימנים שאחרי שהיא בת י"ב אם הביאה סימנים, דהיינו שתי שערות, היא גדולה ויוצאת לחירות]
ואי דלא אייתי [ואם שלא הביאה] שתי שערות, אי איתיה לאב [אם ישנו לאב] דאבוה הויא [של אביה היא. רש"י: דאבוה הויא – מציאתה, דהא קטנה היא], ואי דליתיה לאב [ואם אינו לאב] תיפוק [תצא] במיתת האב [ואי דליתיה לאב – מאי בעיא גבי האדון, תיפוק מיניה [תצא ממנו] במיתת האב. רש"י]? דאמר ריש לקיש אמה העבריה קונה עצמה במיתת האב מרשות האדון מקל וחומר. [מקל וחומר – בפרק קמא [ראשון] דקדושין (ט"ז א'), מה סימנין שאין מוציאין מרשות האב מוציאין מרשות האדון, כדילפינן [כמו שאנו לומדים] "ויצאה חנם" – אלו ימי בגרות, "אין כסף" – אלו ימי נערות, מיתת האב שמוציאה מרשות האב שאינו מוריש לבניו מה שזכתה לו תורה בבתו שיהא מעשה ידיה לאחין כדילפינן (כתובות מ"ג א') "והתנחלתם אותם לבניכם" – ולא בנותיכם לבניכם, אינו דין שמוציאה מרשות האדון. רש"י]
ולאו איתותב [נדחו דבריו] ריש לקיש? [בקידושין שם. רש"י]
נימא מהאי נמי תיהוי תיובתא [נאמר מזו גם תהא קושיא עליו]?
לא. לעולם דאיתיה לאב [באמת שישנו לאב], ומאי הרי הן שלהן, לאפוקי [להוציא] דרבה. [לאפוקי דרבה – לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה, וקרי ליה שלהן משום דאב מינה קזכי [שהאב ממנה זוכה]. רש"י]
.
.
"מציאת אשתו". [מציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן כתובה, הרי אלו שלהן]
גירשה, פשיטא? [פשוט שמידי עם קבלת הגט היא ברשות עצמה כמו כל אדם, ואע"פ שעוד לא נתן כתובה, הכתובה אינה אלא חוב ממון בעלמא]
הכא [כאן] במאי עסקינן במגורשת ואינה מגורשת [כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברשות הרבים. רש"י], דאמר רבי זירא אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה [כך שלא תהיה לה איבה], הכא אית לה [כאן יש לה] איבה ואיבה. [חייב במזונותיה – ומשום הכי [כך] אצטריך לאשמועינן דמציאתה שלה דטעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה כו'. רש"י.
בכל אשה תיקנו שמציאתה שלו כיוון שהוא חייב במזונותיה יבואו לידי איבה אם לא תהא מציאתה שלו. וכאן בספק מגורשת אדרבא רוצים חכמים שתהא ביניהם איבה כדי שיחזור ויגרשנה גירושין גמורים, ולכן אע"פ שהוא חייב במזונותיה לא תקנו שמציאתה שלו.
בר"ן כתב בשם הרא"ה שאע"פ שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולכאורה נאמר שמספק לא תוציא ממנו מזונות, מכל מקום חייב לזונה כיוון שבידו לתת לה גט גמור ולהתיר אותה להינשא לאחר, כל שלא עשה כך חייבוהו במזונותיה]
.
.
.
מתני' מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים [שעבוד קרקעות שיגבה מהן. רש"י] לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן.
אין בהן אחריות נכסים יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהן". [יחזיר ולא יחזיר – טעמא בגמרא מפרש. רש"י. בכל מקום שרש"י כותב במשנה שמפרש בגמרא, כוונתו בזה לומר שכמו שהמשנה כתובה אין לה ביאור, או משום שיש עליה קושיא חזקה או משום שהדברים סתומים.
ובמקומות אלה ביאר לנו רש"י שמה שפירשו אמוראים במשנה אע"פ שאין דבריהם עולים מלשון המשנה כפשוטה הוא משום שיש קושי במשנה עצמה והם עסקו לברר מהי שיטת המשנה, ולא כמו במקומות אחרים ששיטת עצמם דחקה אותם לפרש במשנה שלא כפי השיטה שעולה מפשטות לשון המשנה]
.
.
גמ' במאי עסקינן, אילימא [אם לומר] כשחייב מודה [שהלוה מודה שהשטר אינו פרוע. רש"י], כי יש [כאשר יש] בהן אחריות נכסים אמאי [למה] לא יחזיר, הא מודה? [אמאי לא יחזיר – אם לטרוף לקוחות בא בדין הוא טורפן. רש"י]
ואי [ואם] כשאין חייב מודה, כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר, נהי [אע"פ] דלא גבי ממשעבדי [שאינו גובה מקרקעות משועבדים. דהיינו קרקעות שמכר החייב ללקוחות ובעל החוב טורף מהלקוחות מכח שנקנה לו שעבוד בהם מקודם בשעת הלוואה. רש"י: ממשעבדי – ממקרקעי שמכר אחר כן], מבני חרי [מבני חורין. קרקעות ומטלטלין שברשות החייב] מגבא גבי? [אם הלווה טוען שפרע את השטר ראוי להאמינו משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אלא שאם המלווה אוחז בשטר הוא יכול לומר לו שטרך בידי מאי בעי, כלומר אם פרעת היית אומר לי להחזיר לך את השטר, ומה שהשטר נמצא בידי מוכיח שלא פרעת. אבל כשהשטר נפל ואינו ביד המלווה אינו יכול להוכיח שלא פרע, שאפשר שפרע והחזירו ללווה ונפל מהלווה אחר כך, ולכן אין להחזיר את השטר למלווה אפילו אם יכול לגבות רק מבני חורין]
לעולם כשחייב מודה, והכא [וכאן] היינו טעמא, דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי [ובא] למטרף לקוחות שלא כדין. [לטרוף לקוחות פירושו להוציא מהם את הקרקע שקנו מהחייב כיוון שלפני כן נשתעבדה למלווה. דינו של המלווה לטרוף הוא רק מקרקע שמכר הלווה אחרי ההלוואה, שלפני המכירה כבר נקנה בה שעבוד נכסים למלווה. אבל מה שמכר הלווה לפני ההלוואה קניינו של הלוקח קדם ובשעת הלוואה כבר היתה של הלקוח ולא של הלווה ולא נשתעבדה לחוב, ואין המלווה יכול לטרוף אותה.
בכל הלוואה הלווה הולך לסופר שיכתוב לו את השטר ומחתים עליו את העדים, וכותבים אז את שעת ההלוואה, ואז הוא נותן את השטר למלווה ומקבל את מעות ההלוואה. אם הלווה עשה שטר בניסן והסופר כתב ניסן, והניח אצלו את השטר עד תשרי ואז נתן אותו למלווה וקיבל את המעות, באמת המלווה יכול לטרוף רק קרקע שמכר הלווה אחרי תשרי, שרק מתשרי כשנתן את מעות ההלוואה וקיבל את השטר חל שעבוד הנכסים של המלווה בקרקע, וכל מה שנמכר מקודם היה קרקע שאינה משועבדת להלוואה זו.
אמנם בשטר כתוב ניסן, ואם יבוא המלווה לבית דין וירצה לטרוף קרקע שנמכרה אחרי ניסן אבל לפני תשרי יתנו לו לטרוף לפי הכתוב בשטר ונמצא שהוא גוזל מהלקוח. ומשום חשש זה אמרו שלא יחזיר אע"פ שהחייב מודה שהשטר אינו פרוע]
אי הכי [אם כך] כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי [כל שטרות שבאים לפנינו נחשוש להם כך. גם אם יצאו מתחת יד המלווה ולא רק אם נפלו ונמצאו. והדין הוא שבכל השטרות לא חוששים וטורפים מזמן הכתוב בשטר]?
כל שטרי לא ריעי [רעועים], הני [אלה] ריעי. [הני ריעי – הואיל ונפל אתרע, דיש לומר אם היה כשר היה נזהר בו. רש"י. עיין לקמן י"ט א' מה שיש להעיר בדברי רש"י אלה]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 