בבא מציעא – דף י"א עמוד ב'

איתיביה רבי אבא לעולא [רבי אבא הקשה לעולא ממשנה. מעשר שני ה' ט']: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה. אמר רבן גמליאל עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. [עישור שאני עתיד למוד – נזכר שלא עישר מעשרותיו והוקשה לו ומיהר לעשרן באשר הוא שם. נתון ליהושע – לרבי יהושע בר חנניא שהיה עמו בספינה והוא לוי ונוטל מעשר ראשון. כדאמרינן בערכין (י"ב ב') מעשה ברבי יהושע שהלך לסייע את רבי יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות, אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן המשוערים, ומשורר ששיער במיתה.
ומקומו מושכר לו – וקבל ממנו שם [בספינה] שכר המקום, דהכי [שכך] קתני סיפא נתקבלו זה מזה שכר. וכל כך למה כדי לקנות מעשר שתהא חצרו קונה לו, לפי שהמטלטלין אין קונין אלא או במשיכה או חצרו תקנה לו. רש"י. אבל קרקע נקנית בכסף שכשמקבל המוכר פרוטה נקנית הקרקע לקונה בכל מקום שהיא, ולכן הקנה לו את הקרקע בכסף בספינה, ואז יכול לקנות את הפירות שעליה בקניין חצר]
ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו". [נתון לעקיבא – גבאי היה ואותה שנה שנת מעשר עני היתה. רש"י. בשנה השלישית והשישית לשמיטה מפרישים מעשר עני במקום מעשר שני]
וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין? [רבי אבא מוכיח מכאן שחצרו קונה לו גם כשאינו עומד בצדה]
אמר ליה [עולא לרבי אבא] דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא. [דומה זה מרבנן כמו שלא למדו אנשים שמועה]

כי אתא [כשבא. רבי אבא] לסורא, אמר להו [להם] הכי [כך] אמר עולא והכי אותביתיה.
אמר ליה ההוא מרבנן רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם. [מלבד משיכה [ובכלל זה הגבהה ומסירה] וחצר יש עוד קניין שמטלטלין נקנים בו והוא נקרא קניין אגב. שאם מקנה קרקע במעשה קניין המועיל לקרקע, ואומר שיקנה גם מטלטלין אגב הקרקע, הקונה את הקרקע קונה גם את המטלטלין בכל מקום שהם ואפילו אינם בתוך הקרקע.
רש"י: מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם – ולאו משום דתקני להם מקומם בתורת חצר, שאפילו הקנה להן חצר אחרת שאינן בתוכה קנוי נמי [גם], כדתנן: (קדושין כ"ו א') "נכסים שאין להן אחריות [מטלטלין] נקנין עם נכסים שיש להן אחריות [קרקע] בכסף" משנתן הכסף בשביל הקרקע והמטלטלין, או אפילו קרקע במכר ומטלטלין במתנה, נקנין המטלטלין בקנין הקרקע בלא משיכה. כדילפינן בקדושין (שם) מ"ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב עם ערים בצורות אשר ביהודה"]

רבי זירא קבלה [להאי תירוצא. רש"י]. רבי אבא לא קבלה.
אמר רבא שפיר עביד [טוב עשה] דלא קבלה, וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין? [מלבד הקניינים שנזכרו מטלטלין נקנים גם בחליפין, שהמוכר מגביה כלי של הקונה, וכגון סודר, ובחליפי הסודר נקנים לקונה מטלטלין בכל מקום שהן. ורבן גמליאל היה יכול להגביה סודר או נעל וכיו"ב של רבי יהושע ולהקנות לו את פירות המעשר בכל מקום שהם. ונוהגים בקניין סודר שהסודר ניתן במתנה על מנת להחזיר ואחרי הקניין מחזיר אותו המוכר, והיה ראוי יותר לנהוג כך מאשר לקבל ממנו ממון]
אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין, הכא נמי [כאן גם] טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע. [וכי לא היה להן סודר כו' – למה לו לקבל מהן מעות. אלא סודר מאי טעמא לא, דטובת הנאה שהיתה לו לרבן גמליאל במעשרות הללו אינה חשובה ממון דתהא נקנית בחליפין, דליכא למימר [שאין לומר] כי קנה ליה רבן גמליאל להאי סודר אקנייה חליפין דידיה [הקנה לו חליפין שלו] בכל מקום שהן, דכיון דאין לו בהן אלא טובת הנאה, שבידו לתתו לכל מי שירצה, אין זו חשובה ממון לחול על זו קנין חליפין.
הכא נמי – גבי קנין קרקע אינה ממון לקנות על גבי קרקע בקנין שהקרקע נקנה בו [דהיינו טובת ההנאה, שרק היא מה שיש לרבן גמליאל בפירות, אינה ממון שיוכל להקנותה בקניין אגב]. אלא אפקורי בעלמא אפקר גבייהו [לגביהם] וכי אוגר להו מקום [וכשהשכיר להם מקום] קנתה לו חצרו בתורת חצר כשאר הפקר. רש"י.
מתנות כהונה [וכן מעשר שניתן ללויים] חלוקות ממתנות עניים, שמתנות עניים הן הפקר לעניים ולפני שזכה בהן עני הן הפקר, אבל מתנות כהונה מייד כשהופרשו הם ממון של כל שבט הכהנים גם לפני שנתן אותן הישראל לכהן מסויים. אע"פ שמתנות כהונה מייד עם ההפרשה הן ממון של כל הכהנים ולא של הישראל, אין רשאי כל כהן להקדים ליטול אותן, אלא מגדרי המצווה שאע"פ שאינן ממונו של הישראל מכל מקום יש רשות ביד הישראל לתת אותן לאיזה כהן שירצה. זכות זו נקראת טובת הנאה ויש מחלוקת אם היא נחשבת ממון או לא.
רבא סובר שטובת הנאה אינה ממון, וכיוון שרבן גמליאל אינו בעלים על הפירות עצמם, שהרי מיד אחרי שקרא להם מעשר הם שייכים כבר ללויים, אלא יש לו בהם רק זכות לתת לאיזה לוי שירצה, דהיינו טובת הנאה, אין זה נחשב שיש לו בעלות ממונית עליהם ולכן אינו יכול להקנותם בחליפין או בקניין אגב לרבי יהושע. אלא הוא יכול רק להפקיר את טובת ההנאה שיש לו ולומר שהוא מרשה לכל כהן שיקדם לזכות. והדרך לעשות שרבי יהושע יזכה בפירות היא רק על ידי שמשכיר לרבי יהושע את הקרקע שהפירות עליה, ורבי יהושע זוכה בהם בקניין חצר כזוכה מההפקר ולא מכח הקנאת רבן גמליאל. ולפי זה מוכח שחצירו קונה לו גם אם אינו עומד בצדה]

ולא היא, מתנות כהונה נתינה כתיבא בהו, חליפין דרך מקח וממכר הוא, מטלטלין אגב מקרקע נתינה אלימתא [חזקה] היא. [ולא היא – מהאי דכי לא היה להן סודר לאו ראיה היא למילף מינה [ללמוד ממנה] דאין טובת הנאה נקנית בחליפין ועל גבי קרקע, דשפיר איכא למימר [שהיטב יש לומר] מטלטלי אגב קרקעי הקנה להן [וטובת הנאה נחשבת ממון ויכול להקנות פירות שיש לו בהן טובת הנאה], ודקשיא לך לקנינהו בחליפין, מתנות של כהונה ולויה ומעשר עני נתינה כתיבא בהו כדכתיב: (דברים כו) "ונתתה ללוי" זה מעשר ראשון, "לגר ליתום ולאלמנה" זה מעשר עני, לפיכך אסור להקנותן בסודר דדרך מקח הוא, שזה נותן לו כליו תחתיהן ונראה זה כמוכרן לו.
נתינה אלימתא היא – מותר להקנות מתנות כהונה על גבי קרקע. רש"י. ובאמת לקניין חצר צריך לעמוד בצד חצירו, וכאן הקנה להם בקניין אגב שהוא דרך מתנה ולא קשה שלא הקנה להם בחליפין כיוון שהם דומים למכירה]

רב פפא אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני. [רב פפא אמר – לעולם בתורת חצר קנאו. ואפילו הכי [כך] לא תקשי לעולא [שאמר שצריך לעמוד בצד חצירו] דהא דלא בעינן הכא [שאיננו צריכים כאן] עומד בצד השדה משום דדעת אחרת מקנה אותן, שרבן גמליאל הקנה להן מטלטלין שהיו לו בחצר שלהן, ולא מהפקירא קנו, ונוחה מתנה זו לקנות ואע"ג דאין עומד בצד השדה. רש"י]
ומנא תימרא [ומניין תאמר], דתנן: "ראה אותן רצין אחר המציאה כו' [אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו]". ואמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען [והוא שרץ אחריהן – הצבי מהלך והגוזלות מדדין, ומתניתין דקתני זכתה לו שדהו כגון שהיה יכול לרוץ אחריהן ומגיען קודם שיצאו משדהו. רש"י]. ובעי רבי ירמיה במתנה היאך [הכי גרסינן ובעי ר' ירמיה במתנה היאך – אם היו צבי וגוזלות של אדם אחד והם בתוך שדה חבירו ונותנן בעליהן לבעל שדה במתנה, היאך הדין, מי [האם] בעינן והוא שרץ אחריהן ומגיען, ואי [ואם] לא לא קני ומצי נותן למיהדר ביה [ויכול נותן לחזור בו] או לא. רש"י]. קבלה מיניה רבי אבא בר כהנא אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען [קבלה מיניה רבי אבא – להך בעיא מרבי ירמיה דשפיר דק [שהיטב דקדק] שיש חילוק בין מתנה להפקר, ובמתנה אע"פ כו' [ובמתנה אע"פ שאין מגיען קנה]. רש"י]. מאי טעמא לאו משום דדעת אחרת מקנה אותן שאני [שונה]?

אמר ליה רב שימי לרב פפא, הרי גט דדעת אחרת מקנה אותה, ואמר עולא [גבי הזורק גט לאשתו בתוך ביתה או בתוך חצרה. רש"י. בגיטין ע"ז ב'] והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה?
שאני גט דאיתיה בעל כרחה [שונה גט שישנו בעל כרחה. רש"י: שהוא נותנו לה ולא ניחא לה למגרשה].

מתקיף [מקשה] לה רב ששת בריה דרב אידי, ולאו קל וחומר הוא, ומה גט דאיתיה [שישנו] בעל כרחה אי [אם] עומדת בצד ביתה ובצד חצרה אין [הן], אי לא לא, מתנה דמדעתיה [שמדעתו] לא כל שכן? [ולאו קל וחומר הוא – מן הטעם הזה יש לדון דכל שכן לקנין אחר.
מה גט – דכי איתה [שכשישנה] בצד חצרה ולא ניחא לה למקנייה אפילו הכי [כך] קנייה לה חצרה, אמרינן דאי איתה [שאם ישנה] אין [הן], אי לא לא. מתנה דליתה בעל כרחה [שאינה בעל כרחה] דאי אמרה לא בעינא [שאם אמרה איני רוצה] לא קניא. לא כל שכן דכי [שכאשר] אמרה בעינא צריכא שתהא בצד חצרה. רש"י]
.
.
(לקנות מהפקר צריך מעשה קניין גמור שצריך חצר המשתמרת, ובמכר או מתנה לרב פפא די במעשה קניין חלש יותר כיוון שקל יותר לקנות כשיש דעת אחרת מקנה. שגמירות הדעת היא כח הפועל את הקניין בצירוף מעשה הקניין, ובמכר ומתנה מלבד גמירות הדעת של הזוכה יש עוד גמירות הדעת של הנותן וזה גורם שיותר קל לקנות ומעיל מעשה חלש יותר.
הנה בקטן להרבה ראשונים אם הוא זוכה במציאה, קניינו שהוא משום יד [או גם חצר למי שסובר שאומרים חצר משום יד במציאה] אינו אלא מדרבנן. אבל אם גדול נתן לו חפץ במתנה זוכה בקניין יד או חצר מדאורייתא כיוון שיש דעת אחרת מקנה [הנדון בזה הוא לגבי המקנה אתרוג לקטן].
ומבואר שמועיל דעת אחרת מקנה לפעול את הקניין מדאורייתא גם ללא דעת קונה. ואם גדול זוכה מציאה מהפקר מועילה דעת הזוכה לבדה לפעול את הקניין. ואם כן כשיש דעת שניהם יש כאן כח כפליים, ומשום כך די גם בחצר שאינה משתמרת לרב פפא (לעיל עמוד א' כתב רש"י: "אי עומד בצד שדהו אין [הן] – דעכשיו היא משתמרת על ידו". ומבואר שלשיטתו לסוגייתנו עומד בצד חצירו הוא כדי שתהא משתמרת, ולא כהשיטות שהוא כדי שתהא דומה לידו. ורק לעולא בגיטין ע"ז ב' צריך עומדת ליד ביתה כדי שתהא דומה לידה ואע"פ שביתה משתמר משום כתליו, ורבי אושעיא שם חולק על עולא).
וזהו ביאור לשון רש"י: "דהא דלא בעינן הכא עומד בצד השדה משום דדעת אחרת מקנה אותן שרבן גמליאל הקנה להן מטלטלין שהיו לו בחצר שלהן ולא מהפקירא קנו ונוחה מתנה זו לקנות ואע"ג דאין עומד בצד השדה".
.
הנה בבבא קמא כ"ט ב' לגבי הפך את הגלל ברשות הרבים ודנה הגמרא אם קנה אותו לעניין לחייב אותו בנזקיו משום בור, כתב רש"י דיבור המתחיל "כשהפכה", שאם רק הפך מעט את הגלל ולא עשה בו הגבהה גמורה, קנה אותו משום שיש מי שאומר שהבטה בהפקר קונה בלא הגבהה. וכן כתבו תוספות שם. והוא בבבא מציעא קי"ח א', שיש מי שסובר שלקנות מהפקר מועיל מעשה כלשהו וכגון שטורח לשמור ואע"פ שאינו הגבהה ממש.
והטעם בזה שבמכר או מתנה צריך לעקור את החפץ מרשות הבעלים וגם להכניסו לבעלותו, ולזה צריך כח יותר, ולכן צריך הגבהה גמורה. אבל בהפקר אין צורך לעקרו מבעלות אחרת אלא רק להכניסו לבעלותו וזה קל יותר ולכן מועיל מעשה כלשהו בצירוף גמירות הדעת ואין צריך מעשה הגבהה גמור.

(בשו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן רכ"א אות ו' כתב בנו רבי שלמה איגר: "אם כן לא מצינו רק דיש כח לחז"ל לסלק רשות בעלים ממנו כמו שם דעשאוהו חרם, אבל שיהיה כח בידם לומר שיהא קנוי לאחר לא מצינו, והרי לפנינו דבכל מקום קיל יותר סילוק מלהקנות, דסילוק אין צריך קנין ובדיבור בעלמא עושה חפצו הפקר, ולהקנות חפצו לחבירו צריך מעשה קנין". ואביו לא דחה זאת. וכמו שיותר קל להפקיר חפץ מלהקנותו, כך יותר קל לזכות בחפץ מהפקר מאשר מחבירו)
.
ונמצא שיש כאן לכאורה סתירה, שלגבי חצר ויד לקנות מחבירו מועיל מעשה חלש יותר ולקנייה מהפקר צריך מעשה גמור, ובהגבהה להיפך, לקנות מהפקר מועיל מעשה חלש יותר ולקנות מחבירו צריך מעשה גמור.
ונראה טעם החילוק שיד או חצר אינם מעשה קניין, כיוון שהחפץ בידו כבר לא צריך מעשה קניין כלל וגמירות הדעת היא לבדה פועלת את העקירה מבעלות הבעלים וזכיית הזוכה (בבבא קמא ק"ב ב' הבאתי רשימה של מראי מקומות שנראה שכשיש חיזוק לגמירות הדעת היא פועלת קניין גם ללא מעשה קניין וגם כשאין החפץ בחצירו. ודבר זה נצרך לבירור ארוך בסוגיות ההן). לכן כשיש שתי דעות לפעול את הקניין, דעת הנותן ודעת הזוכה, קל יותר לזכות ודי בחצר שאינה משתמרת.
אבל כשהחפץ אינו ברשותו וזוכה בו בהגבהה, הנה בחזון איש חושן משפט סימן כ"ב כתב שמעשה קניין הוא רק לחזק או להוכיח את גמירות הדעת שהיא הכח שפועל את הקניין. ועין שם בבבא קמא ק"ב ב' שהבאתי ראיה שאינו כן אלא מעשה הקניין הוא בעצמו סיבה לזכייה וחלות הקניין, והוא נצרך כסיבה נוספת על גמירות הדעת.
והביאור הוא שבעולם הצורות מה שפועל הוא גמירות הדעת לחוד, ובעולם החומר מה שפועל הוא מעשה הקניין, וצריך את שניהם. ואם החפץ בחצירו, מצד עולם המעשה הוא כבר ברשותו וחסר רק גמירות הדעת, ולכן כשיש דעת אחרת מקנה המתנה נוחה יותר להיקנות. אבל כשאינו בחצירו, צריך מעשה קניין כסיבה בפני עתמה שאינה תלויה בגמירות הדעת. ובזה אם החפץ ברשות המוכר מצד עולם המעשה צריך מעשה קניין חזק יותר לסתור מציאות זו ולעשותו של הזוכה. ואם הוא ברשות הפקר מצד עולם המעשה אין זו סתירה גדולה לכך שיזכה ודי במעשה קניין חלש יותר ולכן הבטה מועילה.
.
הנה אם חצירו קונה משום שליחות, צריך לומר שגם בחצר שאינה משתמרת אדם משתמש לאחוז בה חפציו ועושה אותה לשליח לאחוז לו, רק שדעתו על שליחות זו חלשה יותר, ומה שאנו מייחסים את אחיזת החצר אליו להחשב שהוא אוחז, יש בזה כח חלש יותר, ומועיל רק אם יש דעת אחרת מקנה.
ואם חצירו משום ידו, נחלקו בגיטין ע"ז ב' עולא ורבי אושעיא, ולרבי אושעיא שם יש גזירת הכתוב שצריך שתהא משתמרת דומיא דידו. וצריך לומר שאין הפירוש שאם אינה משתמרת לא נתחדש שהיא כידו, אלא עדיין היא נחשבת כידו רק בכח חלש יותר, ודי בזה כשיש דעת אחרת מקנה.

אם דיני התורה היו רק אמירה מה יש לעשות, לא היה מסתבר שיש בדברים מדרגות מדרגות של כח, אלא אם הקב"ה אמר לנו שחצר המשתמרת קונה ואינה משתמרת אינה קונה, מהיכן נאמר שבאינה משתמרת יש כח חלש שיכול לפעול כשנוח יותר לפעול.
ועיין לעיל ח' ב' וז' א' שנתבאר באריכות שדיני התורה הם תיאור של מציאות העולם כמו שהוא לפי הסתכלות על עולם החומר כלבוש של עולם הצורות. והצד של עולם הצורות הם הדינים. ועולם הצורות נוהג באותה דרך כמו עולם החומר, שעולם החומר הוא רק כמו בגדים התפורים עליו כפי מידתו, ושייך בו כח פעולה כמו שיש בעולם החומר כח הפועל על גופים. וכמו שבעולם החומר אפשר להפעיל על גוף כח חלש שאינו מועיל לעקרו מקומו, אבל אם נעשה מצב שנוח יותר לעקרו אז הכח החלש יכול לעקרו, כך הוא גם בעולם הצורות. ומאחר שהדין גילה שדבר מסויים הוא כח הפועל, יש סברא שאותו דבר כשהוא באופן חלש יותר יפעל גם הוא אם יש סיבה שנוח יותר לפעול)
.
ועיין בקצות החושן ר"ב ז' (הבאתי לשונו לעיל ט' ב') שגם למי שחולק על רב פפא וסובר שלא מועיל חצר שאינה משתמרת בדעת אחרת מקנה, מודה שחפץ העומד בחצר שאינה משתמרת בעל החצר נחשב מוחזק בו לעניין דין המוציא מחבירו עליו הראיה, ולגבי מוחזק אין מי שחולק שמועילה חצר שאינה משתמרת. ואם כן לכל הדעות יש צורה של הימצאות החפץ ברשותו גם כשהחצר אינה משתמרת. ככל שצורה ניכרת ברור יותר כך כח כוחה לפעול חזק יותר. לגבי מוחזק, שהסברא היא שלא משנים את המצב הקיים בלא ראיה, די בצורה פחות ניכרת וברורה של המצב הקיים כדי שנאמר שלא נחדש שינוי בלא ראיה. אבל כדי לומר שמצד עולם המעשה כבר יש כאן צורה גמורה שהחפץ ברשותו עד שלא נצטרך מעשה קניין יותר ויהיה די בגמירות דעת לחוד, לגבי זה נחלקו האם בחצר שאינה משתמרת הציור של הימצאות החפץ ברשותו ניכר וברור דיו כדי להועיל במקום שדעת אחרת מקנה.
.
.
– – –
.
.
הגמרא הקשתה למה בגט צריך שתעמוד בצד חצירה שהרי בגט יש דעת אחרת מקנה.

ומי שמצריך שתעמו דבצד חצירה בגט הוא עולא בגיטין ע"ז ב'.
במשנה שם ע"ז א' נאמר: "הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת".
ובגמרא שם: "אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה.
רבי אושעיא אמר אפילו היא בטבריא וחצרה בציפורי היא בציפורי וחצרה בטבריא מגורשת.
והא היא בתוך ביתה ובתוך חצרה קתני?
הכי קאמר והיא כמי שבתוך ביתה והיא כמי שבתוך חצרה דכיון דחצר משתמרת לדעתה היא מתגרשת.
לימא בהא קמיפלגי [לומר בזה חולקים] דמר [עולא] סבר חצר משום ידה אתרבאי, ומר [רבי אושעיא] סבר חצר משום שליחות אתרבאי?
לא דכולי עלמא חצר משום ידה איתרבאי, מר [עולא] סבר כידה, מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה.
ואידך [רבי אושעיא], אי מה ידה בדבוקה אף חצרה בדבוקה? אלא כידה, מה ידה משתמרת לדעתה אף חצרה המשתמרת לדעתה, לאפוקי חצר המשתמרת שלא לדעתה".

לעיל עמוד א' כתב רש"י: "אי עומד בצד שדהו אין – דעכשיו היא משתמרת על ידו". ואם כן הטעם שצריך עומד בצד השדה הוא כדי שתהא משתמרת. ועד כאן לא נאמר חזרה מזה, ואם כן גם דברי רב פפא מתפרשים כך שמה שאמר שבדעת אחרת מקנה אין צורך בעומד בצד שדהו, הפירוש שאין צורך שהחצר תהא משתמרת.
וזה מבואר להדיא בסוגייתנו, שהרי השוותה דין רץ אחריהם ואין מגיען לדין עומד בצד שדהו, והרי אין מגיען הוא משום שאינם משתמרים לדעתו, ומוכח שעומד בצד השדה הוא משום דין חצר המשתמרת.

וצריך עיון גדול, שהרי מה שהצריך עולא עומדת בצד ביתה אינו מדין חצר המשתמרת, שהרי ביתה משתמר על ידי הכתלים גם כשאינה בצידו. ורבי אושעיא אמר בפירוש שביתה נחשב חצר המשתמרת גם כשאינה בצידו. ובעל כרחך לעולא יש דין מיוחד שמה שחידשה התורה חצרה משום ידה צריך לזה מגזירת הכתוב שתעמוד בצד חצירה כדי שתהא דומה לידה ולא די בכך שהיא משתמרת.
ובגדולה הרי חצר קונה לכל הדעות מדין שליחות, שדין שליחות אנו יודעים מסברא פשוטה גם ללא הלימוד מידה [וכך כתב רש"י לעיל י' ב': "תלמוד לומר ונתן מכל מקום – מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן, אלמא משום ידה אתרבאי, דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא כדתניא ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח בקדושין בפרק ב' (מ"א א')". ומבואר שאחרי שאנו יודעים שהיא עושה שליח אדם לקבל גט, פשוט ממילא שמועילה חצר מדין שליחות ואין צריך לזה את הדרשא ידה אין לי אלא ידה וכו'. אלא הדרשא באה להוסיף דין ידה בנוסך לדין שליחות ונפקא מינא לקטנה], והמחלוקת היא רק לגבי קטנה או קטן שאין בהם דין שליחות האם בנוסף לדין שליחות יש גם דין משום יד. ואם כן בגדולה שמועיל מדין שליחות ואין צריך לדין יד מודה עולא שאין את הדין המחודש מגזירת הכתוב שצריך שתעמוד בצד חצרה אפילו שהיא משתמרת כמו ביתה, שזה דווקא לגבי דין חצרה משום ידה וכשצריך להגיע לדין יד וכגון שהיא קטנה. ואם כן לגבי גדולה לא אמר עולא מאומה לגבי מה שתועיל לה חצר מדין שליחות ואפשר שמודה שמשום דעת אחרת מקנה אין צריך בגט חצר משתמרת. ואין הבנה מה הקושיא מעולא.

והנראה בזה שבגיטין לא נאמר שמחלוקת עולא ורבי אושעיא היא דווקא לגבי קטנה, ופשוט מהסוגיא שם שגם בגדולה נחלקו שהרי המשנה דיברה בגדולה והם דיברו על המשנה. ולפי זה הפירוש שם האם נאמר חצר משום שליחות או חצר משום יד, היינו לגבי גדולה, שאם אמרנו חצר משום יד הפירוש שאין כלל דין חצר משום שליחות גם לא בגדולה, וחולקת הסוגיא שם על מה שסוגייתנו סוברת שדין שליחות לכל הדעות נלמד מסברא אחרי שיודעים ששליח אדם מועיל פשוט שגם חצר תועיל, ואין צורך ללמדו מהדרשא ידה אין לי אלא ידה וכו'. ולכן לעולא גם בגדולה יש בחצר רק דין יד ולכן גם גדולה צריכה לעמוד בצד ביתה אע"פ שהוא משתמר על ידי כתליו משום גזירת הכתוב שרק באופן זה יש בה דין משום ידה.
שהסוגיא בגיטין הביאה מתחילה באופן פשוט שהמקור לדין חצר הוא הלימוד ידה אין לי אלא ידה, גגה חצירה וקרפיפה מניין, ונתן מכל מקום. ובלי הלימוד לא היינו אומרים מסברא שתועיל חצר מדין שליחות [וצריך ביאור מה הסברא בזה].
ואחרי שיש לימוד אפשר לפרש שטעם הדין שנתחדש הוא משום שליחות ואז אין לנו דין חצר משום יד, או שהוא משום יד ואז אין לנו דין חצר משום שליחות. והסיקה הסוגיא שם שלכולי עלמא הוא מדין ידה וגם בגדולה הוא רק מדין ידה, ונחלקו עולא ורבי אושעיא מה גזירת הכתוב בדין ידה האם צריך דווקא עומדת בצידה או די במשתמרת.
.
מעתה לפי דעת סוגייתנו שחולקת על הסוגיא בגיטין, דברי עולא אינם יכולים להתפרש כמו שפירשה הסוגיא בגיטין שבגדולה אע"פ שביתה משתמר צריך גם שתעמוד בצידו כדי שיהא דין ידה מגזירת הכתוב דומיא דידה. כיוון שלסוגייתנו פשוט שיועיל לגדולה דין שליחות ודי בכך שביתה משתמר על ידי כתליו. ולכן בסוגייתנו מתפרשים בהכרח דברי עולא באופן אחר ממה שנתפרשו בגיטין. וזה ידעה סוגייתנו שעולא דיבר בגדולה, ובגדולה מועיל מדין שליחות ואין צורך בדין ידה ואם כן בגדולה יקנה לה ביתה מדין שליחות גם בשאינה עומדת בצידו שהרי הוא משתמר על ידי כתליו.
ולכן בהכרח הפירוש בכוונת עולא שדיבר לא על ביתה שנזכר במשנה בגיטין אלא דווקא על מה שאמרה המשנה שם חצירה, ודיבר על חצר שאין לה כתלים והיא כמו שדה, ואמר שצריכה לעמוד בצידו כדי שיהא משתמר וכל חידושו הוא לומר שצריך חצר המשתמרת, ואע"פ שהוא גט ויש דעת אחרת מקנה. ואין מחלוקת בין עולא לרבי אושעיא, שרבי אושעיא דיבר על ביתה ואמר שאין צריך שתעמוד בצידו כיוון שהוא משתמר על ידי כתליו. ועולא לפי סוגייתנו לא דיבר על ביתה ולא חלק על רבי אושעיא אלא אמר דין אחר בחצרה שאין לה כתלים שצריך שתעמוד בצידה כדי שיהא משתמרת.
ולכן הקשתה סוגייתנו על רב פפא מעולא שאפילו בגט שהוא דעת אחרת מקנה צריך עומדת בצד השדה כדי שתהא משתמרת. ורבי אושעיא לא חולק על עולא לפי סוגייתנו ולכן אין לתרץ שרב פפא סבר כרבי אושעיא.
.
.
.
לעיל עמוד א' נאמר על המשנה: "אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו. ותקני ליה שדהו, דאמר ר' יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. הני מילי בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין, אי לא לא". ומשמע שלשמואל הטעם שצריך עומד בצד שדהו הוא משום שעל ידי כך היא משתמרת, וכמו שפירש רש"י על גמרא זו.
ועל דברי שמואל נאמר לעיל עמוד א' "וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו. וכן אמר רבה בר בר חנה והוא שעומד בצד שדהו". ונראה שהיא היא המימרא של עולא בגיטין ע"ז ב', שלפי פירוש סוגייתנו אינה כמו שמפרש בגיטין שלגבי דין ידה יש גזירת הכתוב שאפילו בבית המשתמר צריך שתעמוד בצידו מגזירת הכתוב של גיטה משום ידה שצריך דומיא דידה, אלא עולא דיבר במקום שאין כתלים ומשום שצריך חצר המשתמרת גם לדין חצר משום שליחות, והוא מסברא כיוון שבלא שהיא משתמרת אין שימושה כמו יד ואינו עושה אותה שליח שלו לאחוז חפצים.

(ונראה שדרך הגמרא שמימרא בשם אמורא אינה תמיד בהכרח ממש המילים שהוא אמר. שלפעמים אומרת הגמרא הך דרבי פלוני לא בפירוש נאמר אלא מכללא נאמר. עיין למשל לקמן ק"א א' [וכעין זה הרבה] שנאמר "היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב שמין לו וידו על התחתונה". ונאמר שם "הא דרב לא בפירוש איתמר [נאמר] אלא מכללא איתמר", ומובא שם שאירע מעשה ולמדו מהמעשה שכך רב סובר, ומכח זה מסרו לתלמידיהם מימרא בלשון אמר רב וכו' אע"פ שרב לא אמר מילים אלה. ואפשר כמו כן שלפי מה שסברא הגמרא שהוא דעת עולא אמרה את לשון המימרא משמו ואינם מילותיו של עולא ממש. ואנו לומדים את תורתם של רבינא ורב אשי שהם מוסרי התורה ודבריהם הם כמו שנמסרו למשה מסיני וסוף הוראה, ומה שהם פירשו בדעת קודמיהם הוא האמת, והם הביאו דברי קודמיהם לפי הבנתם ואנו סומכים על מה שפירשו בדעתם, ולא אכפת לנו שאמרו את דברי קודמיהם בלשון עצמם שהיא כפי פירושם, ולא ממש כלשון שאמרו קודמיהם. וכמו שאיננו באים ללמוד תורה שבכתב ללא פירוש חז"ל, ולא את המשנה בלא פירוש הגמרא, כך אין אנו באים ללמוד דברי עולא בעצמם אלא רק לפי מה שפירשו רבינא ורב אשי בדעתו, ואין בזה חסרון שאמרו דבריו בלשונם וכפי פירושם בדעתו. ויש לנו לדקדק היטב כל תיבה וכל דיוק וכל משמעות בלשון כיוון שהיא הלשון שיצאה  מפיהם של רבינא ורב אשי, ויש בה את הדרך שהם הבינו בדין זה, ולא אכפת לנו כלל אם היו אומרים דין זה מדעת עצמם או בשם מי מקודמיהם, ולכן לא אכפת לנו דיוק הלשון שקודמיהם אמרו בה את הדין הזה).

והקשו על עולא [וממילא גם על שמואל ורבה בר בר חנה שאמרו כן] מרבן גמליאל שהקנה מדין חצר אע"פ שאין רבי יהושע ולא שום אדם עומד בצידה ואינה משתמרת. שהקנה בשדהו וסתם שדה אין בה גדר.

ותירץ רב פפא שלא קשה מרבן גמליאל משום ששם יש דעת אחרת מקנה ולכן מועיל מדין שליחות גם באינה משתמרת.

ועל דברי רב פפא היה קשה שהרי עולא דיבר בגט שיש שם דעת אחרת מקנה ואעפ"כ הצריך חצר המשתמרת.

זו דרך סוגייתנו לפי עניות דעתי בדרך הישרה והפשוטה ולעניות דעתי כך שיטת רש"י. אמנם יש מהראשונים שלא סברו לומר שיש מחלוקת בין הסוגיות ונתקשו בסתירות אלה, ופירשו בסוגייתנו בכמה דרכים אחרות ממה שנתבאר כאן, ורובן לעניות דעתי דחוקות. מלבד שיטת הרמב"ם שהיא עמוקה מאוד ואין כאן המקום להאריך בה. אמנם יש בדברינו לעניות דעתי מבוא ויסוד למי שמעיין בשיטת הרמב"ם להכנס בהתחלת הדברים.
.
.
– – –
.
.
הגמרא יישבה את הקושיא מעולא שדווקא במכר ומתנה מועילה חצר שאינה משתמרת כיוון שיש צירוף דעת הנותן להקנות עם דעת הקונה לקנות, ועל ידי הצירוף של שתי הדעות אלים כוח הגמירות דעת ומועיל גם בחצר שאינה משתמרת. אבל בגט יש רק דעת הבעל להקנות ואין דעת האשה לקנות ולכן לא עדיף ממציאה שגם בה יש רק דעת אחת וצריך חצר המשתמרת.
והגמרא דוחה, יישוב זה, שבגט נתנה התורה כח חזק מאוד בדעת הבעל להקנות שהיא מועילה לפעול שהיא תקנה אפילו נגד רצונה מה שלא מצאנו בשום קניין. וכיוון שלמרות שכשיש כח חזק כזה של הדעת עדיין צריך דווקא חצר המשתמרת, כל שכן שבמכר או מתנה נצטרך דווקא חצר המשתמרת)
.
.

אלא אמר רב אשי חצר איתרבאי [התרבתה] משום יד, ולא גרעה משליחות. גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. [אלא אמר רב אשי – לא תתלי טעמא משום דאיתה בעל כרחה, אלא גבי מתנה היינו טעמא דלא בעינן עומד אצלה דכיון דמידה אתרבאי לא גרעה משלוחה להיטיב לה, ואילו שלוחה שקיבל לה מתנה מי [האם] לא קני [קונה] לה ואפילו אין עומדת בצדו, חצרה נמי [גם] לא שנא [לא שונה].
הלכך גבי מתנה דזכות הוא לה אנן סהדי [אנו עדים] דניחא לה שתהא שלוחה וקנייא לה כשליח, אבל גבי גט דחוב הוא לה לא ניחא לה שתהא שלוחה, הלכך כי [כאשר] עומדת בצדה על כרחה ידה היא וידה קניא גבי גט על כרחה, ואי לא לאו ידה הוא ולא שלוחה הוא.
טעמא דיש חילוק בין גט למתנה ואף על גב דתרוייהו [ששניהם] דעת אחרת מקנה אותן, משום דהך חצר אף על גב דאתרבאי משום יד כדאמרן לעיל (י' ב') לא גרעה משליחות, דאי נמי [שאם גם] לא אתרבאי מ"ונתן בידה" הוי נפקא לן חצר משליחות, וכי אצטריך לרבויי משום יד משום קטן וקטנה דלתנהו [שאינם] בתורת שליחות אצטריך, וכל היכא דאיתיה [שישנה] לשליחות איתיה לדין חצר, הלכך גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם שלא בפניו, כלומר אין אדם יכול לעשות שליח לחוב אדם שלא מדעתו וחצרו נמי לאו בתורת שליחות מצית לאתויי [אתה יכול להביא] דתתגרש שלא מדעתה. הלכך בגט לא תרבייה אלא משום יד ומה ידה דסמוכה לה אף חצירה בסמוכה לה.
גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לו לאדם שלא בפניו – ושלא מדעתו, דאנן סהדי [שאנו עדים] דניחא ליה שתהא שלוחו, הלכך כי ליתיה [כשאינו] בצד חצרו דליכא לדמויי [שאין לדמות] לידה דאינה סמוכה לה, תיפוק לה זכייתה משליחותה, כי היכי [כמו] דשלוחו זוכה לו שלא בפניו חצרו נמי [גם] זוכה לו שלא בפניו. ומיהו [ומכל מקום] גבי מציאה כי ליתיה גבה [כשאינו בצידה] דלא נפקא זכייתה משום יד, ליכא [אין] לרבויי משליחות, דגבי שליחות איכא [יש] דעת השולח או דעת שליח, אבל חצר ליכא לא דעת שולח ולא דעת שליח, הלכך בעינן [צריך] דעת אחרת מקנה אותו. רש"י]
.
.
(שמואל, עולא ורבה בר בר חנה אמרו לעיל עמוד א', שמה שנאמר במשנה ששדהו קונה לו מציאה זהו דווקא אם עומד בצידה. ועד כאן פירשנו שהוא משום שצריך חצר המשתמרת ועל ידי שהוא עומד בצידה היא משתמרת על ידו, וכמו שכתב רש"י על מימרא דשמואל. והקשינו מרבן גמליאל שהקנה בחצר לרבי יהושע ואע"פ שלא היו עומדים בצידה וסתם שדה אין לה גדר והיתה חצר שאינה משתמרת. ורב פפא תירץ שלא קשה מרבן גמליאל כיוון ששם יש דעת אחרת מקנה אין צריך עומד בצד חצירו, ואינו דומה למה שאמרו על מציאה שאין דעת אחרת מקנה וצריך עומד בצד חצירו. ודחינו דברי רב פפא, שהרי דברי עולא שצריך עומד בצד שדהו נאמרו לגבי גט ושם יש דעת אחרת מקנה.

ורב אשי בא ליישב את החילוק שחילק רב פפא ליישב שאין קושיא מרבן גמליאל משום ששם היתה דעת אחרת מקנה, והוא מפרש חילוק זה באופן חדש כך שלא יקשה מדברי עולא שבגט צריך עומדת בצד חצירה אע"פ שיש דעת אחרת מקנה.

לפי רש"י רב אשי מפרש סוגייתנו מתחילתה פירוש חדש לגמרי ממה שפירשנו עד כאן, ולפירושו מתחילת הסוגיא כל הנדון לגבי האם צריך עומד בצד החצר או לא, אינו נוגע כלל לדין חצר המשתמרת, אלא כל הנדון האם צריך עומד בצידה שייך רק לדין זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו.

(לפי רש"י לא נתפרש לפי רב אשי האם יש בקניין חצר דין שצריך שתהא חצר המשתמרת או שאין דין כזה. כיוון שסוגייתנו לא נגעה בזה כלל.
וייתכן לומר שהנה עד כאן לגבי חצר משום שליחות למדנו מסברא שצריך שתהא משתמרת שרק אז דעת לעשותה שליח שלו לאחוז חפצים עבורו, ומן הסתם אין להרבות מחלוקת וגם רב אשי יודה לסברא זו. וכן רבי אושעיא בגיטין אמר לגבי חצר מדין יד שמגזירת הכתוב צריך שתהא משתמרת דומיא דיד. ושם נראה בסוגיא לפי שיטת הסוגיא שם, שעולא לא חולק עליו בכך שצריך שתהא משתמרת, רק שהוא מוסיף שכדי שתהא דומיא דיד לא די בכך שהיא משתמרת אלא צריך יותר מזה שתהא גם עומדת בצד חצירה אפילו אם היא משתמרת כמו ביתה שמשתמר על ידי כתליו.
ואפילו שסוגייתנו מפרשת דברי עולא באופן אחר וכמו שנתבאר, מכל מקום דעת הסוגיא בגיטין איך לפרש דברי עולא היא דעת אמורא, וללא שיש הכרח מן הסתם נאמר שרב אשי לא יחלוק על זה. ואם שמענו דין משתמרת לגבי חצר משום יד, מן הסתם יש גם דין משתמרת גם בחצר משום שליחות, שלפי הסוגיא בגיטין גם מדין יד וגם מדין שליחות הם שני פירושים בגזירת הכתוב של ידה אין לי אלא ידה וכו', ולא מצאנו נפקא מינה כלל בין שניהם לפי הסוגיא בגיטין, ולא כמו בסוגייתנו ששליחות הוא מסברא פשוטה. ואין לחדש מחלוקת בלא הכרח ולכן יש לומר שגם לרב אשי יש דין חצר המשתמרת. ולפי זה צריך להעמיד שבשדה שבמשנתנו וגם בשדה במשנה של רבן גמליאל הכל נעמיד שהשדה משתמרת אם על ידי שיש בה גדר או שהבעלים שכר שומר ששומר עליה (ובמעשה דרבן גמליאל אפשר שרב אשי סבר כדעת הירושלמי שהביאו התוספות שהפירות היו בביתו של רבן גמליאל) .

אמנם יש גם צד לומר שלרב אשי אין דין חצר המשתמרת כלל כיוון שעד כאן היה פשוט לסוגיא ששדה של משנתנו ושדהו של רבן גמליאל לא היתה משתמרת על ידי גדר או שומר ושמירתה תלויה רק אם הוא עומד בצידה, ייתכן שאין לומר שרב אשי חולק על פשטות זו בלא שחידש שהוא חולק. ולפי זה כיוון שכל הנדון לגבי עומד בצידה נוגע רק לזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו, ולא היה נדון לעניין שצריך שתהא משתמרת, נלמד מזה שאין צריך משתמרת.

אמנם הכלל שלא מחדשים מחלוקת כל זמן שאין הכרח לחדש אותה, נוגע למסקנת ההלכה למעשה יותר ממה שהוא נוגע לגבי פירוש. ולכן להלכה יש לנו לנקוט שרב אשי סובר כמו שהיתה ההלכה לולא דבריו. שבמציאה צריך חצר המשתמרת ובדעת אחרת מקנה קונה גם בחצר שאינה משתמרת. וכיוון שלפי שאר האמוראים כך מסקנת ההלכה אין לנו לומר שרב אשי חולק עליהם הלכה למעשה אם אין הכרח. ואחרי שכך הכלל, אם באמת רב אשי היה חולק הגמרא היא היתה צריכה לפרש שהוא חולק, ולכן נחשב כאילו נתפרש בגמרא שאינו חולק וסובר שצריך חצר המשתמרת במציאה. וכך נפסק בגמרא לקמן י"ב א' שמצד דין חצר המשתמרת במציאה צריך שתהא החצר משתמרת ובמתנה אין צריך. ונפסק כך כיוון שנקטו שרב אשי אינו חולק על זה מכח הכלל שלא מרבים מחלוקת.

אמנם בכל אופן לפי רב אשי דין חצר המשתמרת אינו נוגע כלל למהלך סוגייתנו ולא דובר בה על עניין זה כלל.

וכל זה כמובן רק לשיטת רש"י, ולהלכה נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן ר' שלא כשיטת רש"י, ונפסק שצריך שדה משתמרת לקניין חצר. ולמרן המחבר גם בדעת אחרת מקנה צריך חצר המשתמרת, ולהגהת הרמ"א די בכך שתשתמר לדעת המוכר אבל אם אינה משתמרת כלל לא קנה. ובנושאי כלים שם האריכו בזה, וצריך הרבה מאוד בירור בשיטות הראשונים שהשולחן ערוך פסק לפיהם ואין כאן המקום).

.

רב אשי נראה לכאורה מדברי רש"י שהוא סובר כמו שסברה סוגייתנו עד כאן, שחצר מדין שליחות נלמד מסברא אחרי שריבתה תורה שליח מהפסוק ושלחה, ואינו נלמד מהפסוק ידה אין לי אלא ידה. וכמו שכתב רש"י לעיל י' ב': "תלמוד לומר ונתן מכל מקום – מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן אלמא משום ידה אתרבאי, דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא כדתניא ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח בקדושין בפרק ב' (מ"א א')".

וכך כתב רש"י כאן בדעת רב אשי: "משום דהך חצר אף על גב דאתרבאי משום יד כדאמרן לעיל (י' ב') לא גרעה משליחות, דאי נמי [שאם גם] לא אתרבאי מ"ונתן בידה" הוי נפקא לן חצר משליחות, וכי אצטריך לרבויי משום יד משום קטן וקטנה דלתנהו [שאינם] בתורת שליחות אצטריך".

בגט אין דין שליחות בחצר כיוון שאין האשה רוצה לקבל את הגט, ואינה רוצה להשתמש בחצירה לקבל אותו ולא עושה את חצירה שליח שלה לקבל. וכל זכייה בגט היא רק מדין חצירה משום ידה. ובזה סובר רב אשי כדברי עולא בגיטין ע"ז ב' לפי מה שפירשה הסוגיא שם בדעתו, שמגזירת הכתוב צריך דווקא שתעמוד ליד החצר, וגם בביתה שהוא משתמר על ידי כתליו צריכה לעמוד לידו, שאין זה שייך לדין חצר המשתמרת אלא הוא גזירת הכתוב שרק באופן כזה החצר דומה לידה ונתחדש בה דין חצר משום ידה.

ולכן אף שיש בגט דעת אחרת מקנה, אמר עולא שצריך שתעמוד בצד ביתה וחצירה מגזירת הכתוב של חצרה משום ידה. וזה דין מיוחד רק בגט כיוון שאין בו דין שליחות כיוון שהוא לחובתה צריך דין ידה. אבל בזוכה בחפץ בין במציאה בין במקח או מתנה זוכה מדין שליחות כיוון שרצונו לזכות, ואין את גזירת הכתוב שרק בעומד בצד החצר היא דומה לידו, שגזירת הכתוב הזו היא רק כשאנו נזקקים לדין משום ידה כדי לקנות. ולכן אין שייכות בין דברי עולא לגבי גט שהצריך עומדת בצד חצירה לנדון שלנו לגבי זכייה בחפץ, ואין קושיא מעולא על רב פפא שחילק שבמעשה דרבן גמליאל הועילה הזכיה משום דעת אחרת מקנה אע"פ שלא עמד רבי יהושע בצד החצר, ואין מזה קושיא על מה שנאמר לגבי משנתינו שצריך עומד בצד שדהו כיוון שמשנתנו היא במציאה ואין דעת אחרת מקנה.

אמנם מכיוון שעומד בצד שדהו אינו מדין חצר המשתמרת אלא מדין זכין לאדם שלא מדעתו, צריך לבאר את החילוק למה במציאה צריך עומד בצד שדהו כיוון שאין דעת אחרת מקנה ובמקח אין צריך עומד בצד שדהו כיוון שיש דעת אחרת מקנה. שהרי בשניהם הוא רוצה לקנות וזכין לאדם שלא בפניו.

מלשון רש"י מהלך הביאור נראה לכאורה שהנה דין זכין לאדם שלא בפניו, מיוסד על כך שיש לנו אמדן דעת שאדם תמיד מכוון לגמור בדעתו לקנות כל ממון שאפשר שיזדמן לו, משום שכך טבע בני אדם. ולכן אחר יכול להעשות שלוחו שלא מדעתו ולזכות בשליחותו חפץ כיוון שאנו יודעים שניחא לו בזה.
מה שאנו יודעים שרצונו לזכות בממון, לא די בזה לחוד שיזכה שהרי עדיין צריך שהוא יעשה מעשה קניין. אם ראובן עושה מעשה קניין כדי שהוא יזכה, יש לנו ידיעה על רצון שלו לזכות, ויש לנו מעשה קניין שראובן עשה ולא הוא. ועדיין אינו זוכה כיוון שלא עשה מעשה קניין. וצריך שראובן כשמגביה יכוון שההגבהה היא מעשה של הקונה ורק על ידי כוונה זו נעשית ההגבהה שהיא מתייחסת להיות מעשה של הקונה ולא של ראובן. אבל אם ראובן הוא חצר, הרי חצר אינה יכולה לכוון שאחיזתה בחפץ היא בשליחותו להחשב שהיא ידו, ואע"פ שידוע שרצונו לזכות חסר כאן מעשה קניין. שהרי לפני שנעשה דין חצירו משום שליחות, הדין הוא שקונה דווקא בידו ולא בחצירו. ומה שחצר מועילה לקניין הוא שעל ידי דין שליחות החצר נחשבת ליד שלו. אם הוא אינו יודע שכעת נפל חפץ לתוך חצירו אע"פ שתמיד רצונו לזכות, מכל מקום אין הוא יודע לכוון שחצירו היא שליח שלו לייחס אותה להיות יד שלו, והחצר אינה יכולה לעשות זאת כמו ששליח שהוא אדם יכול לעשות זאת מדעת עצמו שלא בפניו, וחסר כאן מה שייחס את ההחזקה של החצר בחפץ שתהיה נחשבת שהוא מחזיק בידו מדין שליחות. ולכן במציאה צריך דווקא שיעמוד בצד חצירו כדי שיעשה את חצירו שליח שלו, ובלא זה אע"פ שידוע שרצוהו לזכות אין כאן מי שיעשה את חצירו שליח שלו ולא יזכה, כיוון שמה שהחפץ בחצירו אינו זוכה לו עד שתהא חצירו שלוחו להחשב כידו.
אבל בדעת אחרת מקנה מי שמייחס את החצר להיות שלוחו שתחשב כידו, המקנה יכול לעשות זאת. שהמקנה יכול לכוון שמה שהוא מניח את החפץ בחצירו הוא משתמש בחצר על דעת שהיא ידו של הזוכה ומכח זה היא מתייחסת להיות ידו של הזוכה. ולכן בדעת אחרת מקנה אין צריך שיעמוד בצד חצירו. ולא קשה מגט כיוון שבגט אין דין שליחות כלל והחצר היא מדין יד ולא מדין שליחות ובדין יד יש גזירת הכתוב שצריך שהחצר תהיה דומה ליד ולעולם צריך שתעמוד בצד חצירה.

(עיין לקמן ע"א ב' בתוספות דיבור המתחיל "בשלמא", שאם ראובן נושה בשמעון שיפרע לו חוב הלוואה, וראובן שולח את לוי בשליחותו ליטול את המעות משמעון, בשעה ששמעון נותן את המעות ללוי, נעשה לוי ממילא שלוחו של שמעון. ואם שמעון הוא נכרי שאין לו דין שליחות, לא יהיה לוי שלוחו של ראובן ואע"פ שראובן אמר לו טול את המעות בשליחותי, ולוי הסכים ושמעון נתן לו. שהרי הסכמת הדעת שבין ראובן ללוי שלוי הוא שלוחו של ראובן, אינה מאומה כלפי שמעון (ולכן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה שביחס אליהם הסכמת הדעת שבין השליח למשלח אינה כלום). ואם שמעון מצידו מסכים שלוי הוא שלוחו של ראובן, הרי זה מינוי שליחות מצידו של שמעון שהוא עושה את לוי להיות שליח של ראובן. שעל ידי דעתו שמעשי לוי נעשים כהוצאה אל פועל של דעת ראובן נעשה ביחס אליו שידו של לוי היא ידו של ראובן. אבל אם אין לו דעת כזו לא יהיה לגביו שידו של לוי היא יד ראובן. ואם שמעון הוא נכרי שאין לו דין שליחות, לא יהיה הדין שלוי הוא שלוחו של ראובן (ושם יש נפקא מינה בזה לגבי איסור ריבית). ועיין בזה בקצות החושן קפ"ב ב'. וכמו ששם שמעון עושה שלוי יהא שלוחו של ראובן, שהרי הממון הוא שלו והוא נותנו והשליחות תלויה בדעתו, כך בחצר כשיש דעת מקנה, המקנה נותן את הממון בחצר על דעת שהיא שלוחו של הזוכה ומשמשת לו כיד, ודי בזה לעשותה שלוחו ולכן כשיש דעת מקנה אין צורך שהזוכה יעמדו ליד החצר לעשותה שלוחו)
.
וזהו לשון רש"י: "ומיהו גבי מציאה כי ליתיה גבה [כשאינה בצידה] דלא נפקא זכייתה משום יד, ליכא [אין] לרבויי משליחות, דגבי שליחות איכא [יש] דעת השולח או דעת שליח, אבל חצר ליכא לא דעת שולח ולא דעת שליח הלכך בעינן דעת אחרת מקנה אותו".
.
.
.
כל מה שנאמר נראה כך לכאורה ממהלך דברי רש"י, אבל באמת עדיין צריך תוספת ביאור בזה. שהנה במעשה של רבן גמליאל, רבי יהושע ידע שהפירות נמצאים בחצירו, ואם כן אין צורך לומר שזכה משום דעת אחרת מקנה, אלא יש לומר שכיוון שידע שהפירות שם עשה הוא עצמו את החצר שליח שלו להחשב כיד שלו.
שהרי כל מה שצריך במציאה שיעמוד בצד חצירו הוא רק משום שצריך שיידע שכעת הוא זוכה. וזה מפורש בלשון רש"י שכתב "אבל חצר ליכא לא דעת שולח ולא דעת שליח הלכך בעינן דעת אחרת מקנה אותו". דהיינו שכשאינו עומד בצידה החסרון הוא משום שאין דעת השולח את החצר ולכן אינה נעשית שליח שלו [ואין דעת שליח כי החצר אין בה דעת לעשות עצמה שלוחה שלו]. ולכן צריך דעת הנותן. אבל אם יש דעת שולח כבר לא צריך דעת אחרת מקנה. והרי במעשה של רבן גמליאל יש דעת רבי יהושע שהוא שולח את החצר לזכות לו ולהחשב כיד שלו.
שהרי לרב אשי מה שהצריכו שמואל ועולא ורבה בר בר חנה לעיל עמוד א' עומד בצד חצירו, זהו כדי שתהא לו דעת לעשות את החצר שליח שלו, ועומד בצידה הוא רק דוגמה לאופן שבו הוא יודע שנפלה מציאה ושהוא רוצה כעת לעשות את החצר שליח. אבל אם נודע לו בדרך אחרת לשיטתם יוכל לעשות את החצר שלוחו גם אם אינו עומד שם. ומכיוון שרבי יהושע ידע שיש פירות בחצירו ממילא גם שליטתם אין צורך שיעמוד בצד החצר, והוא יכול לעשות את החצר שלוחו גם כשהוא בספינה, ואין התחלת קושיא משם עליהם, ואין צורך לחלק משום שיש שם דעת אחרת מקנה. וזו קושיא גמורה לפי עניות דעתי על מה שנראה משטחיות דברי רש"י.

עוד קשה שבוודאי פשוט מסברא שכמו שכל שעה הוא מכוון שרצונו לזכות בממון, ולכן מועילה כוונה זו גם שלא בפניו ושלא בידיעתו שראובן יכול לעשות עצמו שליח עבורו לזכות לו, דהיינו זכין לאדם שלא בפניו ואף כשהוא ישן, באותה מידה כך דעתו כל שעה לעשות את החצר שליח שלו להחשב כיד שלו, ואין צריך שידע שנפלה מציאה לחצר כדי שאז יגמור בדעתו שהוא עושה את החצר שליח שלו. אלא ודאי גם אם אינו כאן ואינו יודע שהוא זוכה נעשית החצר שליח שלו. שהרי השליחות של החצר היא מכח שיש לו דעת להשתמש בה להחזיק ברשותו חפצים כמו שהוא משתמש בידו. והשימוש בחצר הוא הוצאה לפועל של דעתו כמו שידו היא הוצאה לפועל של דעתו, ולכן החזקת חפץ בחצר מתייחסת אליו כמו שההחזקה בידו מתייחסת אליו. וזו דעת שיש ממילא לכל מי שיש לו חצר, והרי כל בעלותו על החצר וכל שימושה הוא לכך ופשוט שזו דעת קבועה ואין צורך לגמור בדעתו כל פעם על זה.
וזה הרי מפורש לעיל עמוד א': "אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו.
ותקני ליה שדהו, דאמר ר' יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.
הני מילי בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין [שאז היא משתמרת על ידו] אי לא לא".
וכאן הרי אין דעת אחרת מקנה, וכיצד ייתכן שיאמר רבי יוסי בר' חנינא שחצירו קונה לו שלא מדעתו, הרי אע"פ שיש לו דעת קבועה לזכות, מכל מקום הוא צריך לעשות שהחצר תהיה שליח שלו וכשאינו יודע אינה שלוחו. אלא בהכרח משום שיש לו גמירות דעת קבועה לעשות כל שעה את החצר שלוחו וכמו שנתבאר.
ובאמת לפי רב אשי רבי יוסי בר' חנינא מדבר דווקא כשיש דעת אחרת מקנה (ואין קושיא מרבי יוסי בר' חנינא על שמואל לפי פירושו של רב אשי בדעת שמואל, שלרב אשי שמואל אמר שצריך שיעמוד בצד חצירו מטעם שיעשה אותה שליח שלו [ולא מטעם חצר המשתמרת כמו שפירשה הסוגיא לפני רב אשי], ולזה רבי יוסי בר' חנינא מודה, ומה שאמר רבי יוסי בר' חנינא שיכול לזכות כשאינו עומד בצידה זהו דווקא בדעת אחרת מקנה, ובזה גם שמואל מודה שאין צריך שיעמוד בצד חצירו, ואין סתירה בין דבריהם), וכשאין דעת אחרת מקנה לא יועיל לרבי יוסי בר' חנינא שיעמוד בצד חבירו כיוון שאין דעת קבועה לעשותה שליח וצריך שיידע על המציאה כדי שיעשה אותה שליח.
כך שאין ראיה נגד סברת רב אשי מרבי יוסי בר' חנינא כיוון שרב אשי מפרש דבריו לשיטתו, אבל מסברא אין לזה שחר, שהרי פשוט עד מאוד שיש לאדם דעת קבועה על כך שחצירו היא שליח שלו וכמו שפירשנו בדעת רבי יוסי בר' חנינא לפני רב אשי, ואין הבנה כלל איך רב אשי יכול לחלוק על זה.
.
עוד יש לדקדק שרב אשי אמר "חצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות", שאם יש דין שליחות נפרד שנלמד מסברא אחרי שנתרבה שליח מ"ושלחה", ואינו שייך כלל לריבוי מהפסוק ידה אין לי אלא ידה וכו', שהוא דווקא לגבי דין יד, מה שייך בזה הלשון "ולא גרעה". שאם יש כאן דין שליחות גמור הרי חצר היא שליח ממש ולא שרק לא גרעה משליחות. ולשון לא גרעה שייך רק אם דין זכיית חצר הוא דין אחר משליחות ואז אומרים שהוא לא גרע משליחות, וגם אז הלשון אינו מובן היטב.

ושוב ראיתי בש"ך על חושן משפט סימן רמ"ג סעיף קטן י' שדייק כך ודיוק זה היה חשוב בעיניו עד שמכוחו בלבד דחה את פירוש רש"י ותוספות בסוגייתנו ופירש פירוש אחר.
.
.
והנה רב אשי למד שבחצר משום יד יש גזירת הכתוב שלעולם צריך שתעמוד בצד החצר וגם אם היא משתמרת כמו ביתה וגם אם יש דעת אחרת מקנה, שבלא זה אינה דומה לידה ולא נתרבה בה דין חצר משום יד.
וזהו המימרא של עולא בגיטין ע"ז ב' לפי הדרך שהסוגיא בגיטין מפרשת את המימרא, וכמו שנתבאר לעיל שלפי סוגייתנו עד כאן דברי עולא מוכרחים להתפרש באופן אחר.
ונראה מזה שרב אשי סבר כהסוגיא בגיטין גם לעניין שדין חצר משום שליחות אינו נלמד מסברא לחוד, אלא הוא גם נלמד מהדרשא ידה אין לי אלא ידה וכו'. שזה יסוד המחלוקת בין הסוגיות וממנה נגזרו הפירושים במימרא של עולא.

ולפי הסוגיא בגיטין לפני הדרשא ידה אין לי אלא ידה וכו' לא היינו יודעים שחצר קונה כלל, לא משום יד וגם לא משום שליחות, ורק בדרשא כתבו שחצר קונה. ורק אחרי שלמדנו את הדרשא אפשר לבאר בה שהיא משום ידה או שהיא משום שליחות. ורב אשי לומד בטעם הדין המחודש מהדרשא שהוא דין אחד של חצר, והגדר של הדין הזה שחצר היא משום ידה ולא גרעה משליחות.
לרב אשי דין שליחות שבחצר אינו מסברא לומר שכמו ששליח שהוא אדם מועיל לקבל גט בשליחותה הוא הדין שחצר יכולה להעשות שליח, אלא חצר לעולם לא מועילה מדין שליחות שבכל התורה שהוא נאמר רק באדם שיש לו דעת, ומה שיש דין חצר משום שליחות הוא דין מחודש ומיוחד שנלמד מהדרשא של ידה אין לי אלא ידה.
נראה שהסברא בזה היא שרק מעשה הנעשה על ידי בן דעת הוא מעשה שיכול להחשב כהוצאה של דעת אל הפועל. ולעולם הוא מוציא אל הפועל רק את דעתו של מי שעשה אותו, ואם מי שעשה אותו מכוון בשעתו שדעתו היא העתקה של דעת המשלח, ממילא יש כאן הוצאה אל הפועל של דעת המשלח ומתייחס המעשה אליו.
אבל לפני שלמדנו דין חצר מהדרשא ידה אין לי אלא ידה וכו', והיה הדין שרק יד קונה, הנה אחיזת החצר בחפץ הוא מעשה שנעשה על ידי מי שאינו בן דעת, שכדי שנאמר שהקונה מחזיק בעצמו צריך דווקא אחיזת ידו. ואחיזת החצר בחפץ אינה אחיזת ידו אלא אחיזת החצר והיא דבר שאין בו דעת, ולכן האחיזה אינה הוצאה אל הפועל של שום דעת, ולכן אי אפשר לומר שהיא הוצאה את הפועל של דעת המשלח ולא שייך בזה דין שליחות כלל.

לפי זה גם אחרי שנתחדש מהדרשא ידה אין לי אלא ידה וכו' שחצר קונה מדין שליחות, אין הדרשא יכולה להתפרש שמעתה אחיזת החצר היא הוצאה אל הפועל של דעתו לאחוז. שגם אחרי הדרשא סוף סוף מעשה החצר אינו הוצאה אל הפועל של שום דעת. אלא הביאור בדרשא הוא שזכיית החצר עצמה לעולם אינו מדין שליחות באמת אלא רק מגזירת הכתוב. רק גדר גזירת הכתוב הוא שבמקום שבעלמא היה מועיל לקנות על ידי שליח, במקום כזה גם חצר תזכה מכח גזירת הכתוב.
ומה נדון שהוא מקום שבעלמא היה מועיל זכיה על ידי שליח, ומקום שבעלמא לא מועיל על ידי שליח, לא דנים בזה לפי אותו מקרה מסויים שכעת הוא בא לזכות. אלא הגדר בזה הוא לפי גדר כללי מה דרך העולם ברוב המקרים.
הנה בשליח שהוא אדם, בוודאי אין דרך העולם שיש דעת קבועה שכל מעשי ראובן לעולם נעשים רק עבור שמעון, אלא כדי שיהיה שלוחו של שמעון צריך שאחד מהם יידע על עשיית המעשה בשעת המעשה, ויתכוון במיוחד על מעשה זה שייעשה בשליחות. ובחצר גם לפי החידוש של הדרשא מידה אין מסתכלים עליה כאילו היא אדם שיש לו דעת להעשות שליח וצריך דווקא דעת המשלח.
ודרך העולם היא שכדי שהמשלח יידע על עשיית המעשה הוא צריך לעמוד במקום שהמעשה נעשה בו.
דרך העולם לגבי שליחות היא זו שקובעת את הגדר של הדין המחודש של חצר מדרשא ידה אין לי אלא ידה וכו', ולכן נקבע הגדר בזכיית חצר שאם אין דעת אחרת מקנה לעולם צריך שהוא יעמוד בצידה כיוון שדרך העולם שרק כך הוא יודע וממילא רק כך מועיהל כאן שליחות, אחרי שאנו מסירים מכאן את הצד של דעת השליח עצמו כיוון שחצר לעולם לא רואים אותה כשליח בר דעת.
ואם אינו עומד בצידה לא יזכה ואע"פ שהודיעו לו שכעת יש חפץ בחצירו והוא מכוון לעשות אותה שליח לזכות לו, כוונתו לא תועיל, כיוון שאין כאן באמת דין שליחות, וגדרי זכיית חצר לא נקבעים לפי המקרה המסויים הזה אלא לפי דרך העולם, ודרך העולם שאם אינו עומד בצידה אינו יודע ולכן מגדרי הדין של זכיית חצר אינו זוכה.

ואם יש דעת אחרת מקנה דעת הנותן די בה לעשות את השליחות. ולכן גם אחרי שמסירים מכאן את הצד של דעת החצר, יש כאן את הנותן שדעתו עושה את השליחות ואין אנו צריכים לדעת הקונה. ולכן בדעת אחרת מקנה חידוש הדין של זכיית חצירו הוא גם כשאינו עומד בצידה.
והמקנה אינו צריך לעמוד בצידה כיוון שהקניין הוא לחובתו, והוא זה שמקנה את ממונו מדעתו, אין ציור לקניין כלל בלא רצונו וידיעתו, ולא שייך לדון אם הוא יודע או לא, ולכן אין צורך שהוא יעמוד בצד החצר.

ועולה מזה שיש גדר קבוע וכללי שבמציאה לעולם צריך שיעמוד בצד החצר ובמכר או מתנה אין צריך, ושוב אין זה תלוי מה הוא יודע. ולכן הוצרך רב פפא לחלק שבמעשה של רבן גמליאל הטעם שהועילה הזכייה הוא משום דעת אחרת מקנה, ובמציאה צריך שיעמוד בצד החצר. ומדברי עולא שבגט צריכה לעמוד בצד חצירה אע"פ שיש דעת אחרת מקנה, אין קושיא. כיוון שבעלמא לא ייתכן שליחות לחובת המשלח ובלא רצונו לכן אין בגט דין זכיית חצר מטעם שליחת כלל אלא רק מטעם יד ולשם כך לעולם צריך שתהא דומה לידה והיינו שעומדת בצידה.

ובגט לפני רב אשי סברנו שגדולה מקבלת גט מדין שליחות, וכמבואר לעיל י' ב' שהמחלוקת האם לקטנה יש חצר לקבל גט היא האם היא מדין שליחות שאז רק לגדולה יש חצר או מדין יד ואז גם לקטנה יש חצר. והרי שבגדולה למי שסובר שיש רק דין שליחות היא מקבלת גט. וקשה שהרי אינה רוצה לקבל את הגט ואינה עושה את חצירה שליח שלה לזה.
אלא וודאי יש דעת קבועה לעולם שהחצר היא שליח של בעליה כיוון שהיא תמיד משתמשת בחצר כמו יד להחזיק בה חפציה. וכמו שפירשנו לעיל דברי רבי יוסי ברבי חנינא שחצירו זוכה לו שלא מדעתו גם במציאה כיוון שגם כשאינו יודע יש לו דעת שחצירו היא לעולם שלוחו להיות יד שלו. והיא אינה יכולה לכוון שלגבי הגט חצירה לא תהיה שלוחה כיוון שאנן סהדי שהיא משתמשת בחצירה לאחוז את הגט. שהרי כל מה שבחצירה הוא בעיניה אחוז ברשותה ואינה מכחישה את המציאות הזו גם בגט לומר שמה שהוא בחצירה נחשב שהוא במקום שאינו משמש לה לאחוז חפציה, ואע"פ שאינה רוצה לקבלו עדיין לפי דעתה כשהוא הונח בחצירה הוא הונח במקום שהיא משתמשת לאחוז בו חפציה וזהו מקום שבדעתה הוא כמו ידה וזה דין שליחות של חצר וישנו גם בגט.
ורב אשי ודאי מודה בסברא זו, רק הוא סובר שגדרי שליחות בחצר אינם נקבעים לפי אותו מקרה, אלא הם נקבעים לפי דרך העולם באיזה אופן מועיל מעשה על ידי שליח בשליח ממש שהוא דווקא אדם. ובשליח אדם אם המשלח אינו רוצה שמעשה השליח יתייחס אליו כיוון שהוא לחובתו לא חלה שליחות. ולפי זה נקבעו גדרי הזכיה המחודשים של חצר ולכן בגט אין דין חצרה משום שליחות.
.
..

מהלך זה משמע מלשון רב אשי "ולא גרעה משליחות" ולכן לא הוצרך רש"י להאריך לבארו בפירוש.
וכן משמע מאריכות לשונו של רש"י "אלא גבי מתנה היינו טעמא דלא בעינן עומד אצלה, דכיון דמידה אתרבאי לא גרעה משלוחה להיטיב לה, ואילו שלוחה שקיבל לה מתנה מי לא קני לה ואפילו אין עומדת בצדו, חצרה נמי לא שנא".
ואחר כך כתב רש"י "וקנייא לה כשליח" ואחר כך כתב "כי היכי דשלוחו זוכה לו שלא בפניו חצרו נמי זוכה לו שלא בפניו", ומשמע "כמו" שליח ולא שהחצר היא שליח מדין שליחות ממש.
וכן משמע מאריכות ודיוק לשונו "וכל היכא דאיתיה לשליחות איתיה לדין חצר".
.
אמנם העומד לנגדי שרש"י כתב: "משום דהך חצר אף על גב דאתרבאי משום יד כדאמרן לעיל (י' ב'), לא גרעה משליחות, דאי נמי לא אתרבאי מונתן בידה הוי נפקא לן חצר משליחות, וכי אצטריך לרבויי משום יד משום קטן וקטנה דלתנהו בתורת שליחות אצטריך".
והרי כתב בפירוש בדעת רב אשי שלולא היתה כתובה הדרשא ידה אין לי אלא ידה וכו', היינו יודעים שחצר זוכה מדין שליחות כיוון ששייך בה דין שליחות של כל התורה כמו בכל שליח.
אמנם לעניות דעתי מה שביארתי מוכרח לגמרי מכח מה שהקשיתי ומדיוק הלשון. ודברי רש"י אלה אפשר לפרשם שלא יסתרו לדברי.
שהנה לפני רב אשי באמת סברה סוגייתנו שיש בחצר דין שליחות כמו בכל שליח ואין צריך ללמוד חצר משום שליחות מהדרשא של ידה אין לי אלא ידה וכו'. והסוגיא בגיטין חולקת על זה, שהיא הביאה בתחילת הסוגיא שם כדבר פשוט שהמקור לעיקר הדין שחצר זוכה הוא מהדרשא של ידה אין לי אלא ידה וכו', ובלא זה לא היינו יודעים כלל שיש זכיית חצר, ועל הדרשא עצמה שאלה האם היא משום שליחות או משום יד.
ויש כאן מחלוקת בין שתי סברות, שסוגייתנו לפני רב אשי סברה שכיוון שהוא משתמש באחיזת החצר לאחוז לעצמו חפצים כמו שאוחז בידו, דעתו על שימושו בחצר עושה שאחיזת החצר היא הוצאה לפועל של דעתו ולכן היא זוכה לו מדין שליחות ממש. שכל יסוד דין שליחות הוא שמעשה שהוא הוצאה לפועל של דעתו הוא מעשה שלו אע"פ שאדם אחר עשה אותו.
והסוגיא בגיטין סברה שזה שייך דווקא אם בר דעת עושה את המעשה שאז המעשה מוציא לפועל את דעת עושהו ועושהו מכוון שדעתו היא לפי דעת המשלח. וכמו שנתבאר לעיל.
והכל מודים שלשתי הסברות יש פנים וצד לומר כמוהן. אם לא היתה כלל הדרשא של ידה אין לי אלא ידה וכו', מסברת עצמנו לכל הדעות היינו אומרים שחצירו תועיל לזכות מדין שליח וכמו כל שליח, שזו הסברא הנוחה והנראית יותר לפי דעת בני אדם.
אחרי ששמענו את הברייתא שיש דרשא של ידה אין לי אלא ידה וכו', יש מחלוקת איך לפרש מה נאמר בברייתא ובדרשא.
לפי סוגייתנו לפני רב אשי, נשארנו עם סברת עצמנו שחצר היא שליח גמור. והדרשא אין לה שייכות כלל דין חצר משום שליחות ונתחדש בה רק לומר דין אחר נפרד שיש בחצר דין יד, ונפקא מינה לקטן.

אמנם בגיטין ע"ז א' הובאה המשנה: "הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת". וזה עיקר דין זכיית חצר שנתחדש עצם הדין שהיא זוכה ועדיין לא מפורש לחלק בין דין ידה לדין שליחות.
ומייד בתחילת הגמרא על המשנה הזו נאמר:
"מנא הני מילי [מניין דברים אלה], דתנו רבנן: (דברים כד, א) ""ונתן בידה" – אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין, תלמוד לומר ונתן מכל מקום".

ומבואר שבגיטין למדו שהברייתא נאמרה על המשנה, ולא נאמר בברייתא מניין אנו יודעים שבמקום שאין דין שליחות דהיינו בקטנה חצר קונה, ועל זה מביא את הדרשא. אלא נאמר מניין אנו יודעים שחצר קונה כלל ועיקר בין בגדולה בין בקטנה ועל זה מביא שהמקור הוא מהדרשא.  ורק אחר כך בעמוד ב' שם מביאה הגמרא שיש מקום לדקדק בדרשא זו האם היא מטעם יד או מטעם שליחות.

והנה לכל הדעות הסברא הטבעית בדעת בני אדם שחצר משמשת לבעליה לאחוז חפצים כמו יד ולכן היא הוצאה לפועל של דעתו לאחוז ומדין שליחות היא ידו.
ולפי הסוגיא בגיטין שהברייתא נאמרה כפירוש למשנה ונשנתה על המשנה לבאר את המקור שלה, אם כן הברייתא באה לעקור סברא טבעית זו, שהיא אומרת גם על גדולה שזכיית חצר מקורה מהדרשא  ובזה חידשה הברייתא לשלול את הסברא הטבעית שהיא מדין שליחות. ורב אשי סובר כמו הסוגיא בגיטין.
וסוגייתנו לעיל י' ב' כלל לא סברה מתחילה שזכיית חצר נלמדת מדרשא זו, ובהכרח היא לא גרסה שהברייתא נאמרה כפירוש על המשנה בגיטין להביא את המקור לדין המשנה, אלא קיבלה אותה כברייתא בפני עצמה. ואחרי שבהמשך הביאה אותה למדה שהברייתא באה ללמד דין מיוחד ועצמאי שנתחדש שיש בחצר דין יד, מלבד דין שליחות שאנו יודעים מסברא.

ורב אשי חידש לשיטת הסוגיא בגיטין, שהסוגיא שם סברה שיש לפרש בדרשא או שדין זכיית חצר המחודש מהדרשא הוא מטעם שהדין הוא דומה לשליחות וגדריו יהיו דומים לגדרי שליחות, או שטעמו משום ידה וכך יהיו גדריו. וכל יסוד זה חידש רב אשי אפשרות שלישית שאפשר לומר שהדין המחודש מהדרשא התחשב בסברא הטבעית שחצר היא שליח, ומכח שכ דעת בני אדם נקבע גדר הדין המחודש שיהא בו גדר שלא גרע משליחות ובמקום שדרך העולם שיועיל המעשה על ידי שליח יועיל גם מכח הדין המחודש, ועדיין יסוד הדין הוא משום יד ויש בו גדרי יד ומועיל גם לקטנה או בגט שדרך העולם שמעשה לחובתו בעל כרחו אינו יכול להעשות על ידי שליח.
לומר שדין שהוא גזירת הכתוב פרטי הגדרים שלו מורכבים משתי צורות נפרדות, צורת שליחות וצורת יד, אין זה נראה, שאין דרך גדרי הדינים המחודשים בתורה להיות הרכבה של שתי צורות שונות. ולכן היה פשוט לסוגיא בגיטין שיש רק שני צדדים, או שליחות או יד.
ולכן היה צריך טעם למה ראה רב אשי לחדש שגדר הדין מגזירת הכתוב מורכב משתי צורות נפרדות ויש בו הרכבת שני טעמים הקובעים את פרטי הדין.
וטעם זה הוא משום שבדעת בני אדם לפני חידוש הדין פשוט שחצר היא שליח גמור. וזו סברא חזקה וישרה עד כדי שאם לא היה נאמר הברייתא והדרשא היינו קובעים להלכה מסברא פשוטה שחצר קונה מדין שליחות שבכל התורה.
ועיקר הדין המחודש בתורה הוא מגדר יד, אבל הסברא הטבעית של דעת בני אדם מאלצת את גדר הדין שיורכב בו גם גדר צורת שליחות.

וכך תתפרש לשון רש"י "משום דהך חצר אף על גב דאתרבאי משום יד כדאמרן לעיל (י' ב') לא גרעה משליחות [זה גדר גזירת הכתוב לגבי חצר שיש בה גדרי דינים שנקבעים לפי צורה הכללית של שליחות. ולרש"י ברור שמדובר ששליחות בחצר היא מגזירת הכתוב שזה משמע מהלשון "לא גרעה". ותמוה כעת כיצד מפרש רב אשי גדר גזירת הכתוב באופן המורכב משתי צורות, ואת זה רש"י ממשיך לבאר:]. דאי נמי לא אתרבאי מונתן בידה הוי נפקא לן חצר משליחות [אם לא היה נאמרת כלל הדרשא והברייתא על המשנה בגיטין שמקור קניין חצר הוא מגזירת הכתוב היינו אומרים מהסברא הטבעית שהוא משום שליחות], וכי אצטריך לרבויי משום יד משום קטן וקטנה דלתנהו בתורת שליחות אצטריך [ללא הנפקא מינה לקטן לא היה לתורה לחדש את הדרשא והיה נשאר הדין מכח הסברא הטבעית. ואחרי שנתחדש כדי שנדע שגם לקטנה יש חצר מדין יד, מכל מקום לא נעקרה לגמרי הסברא הטבעית ונמצא שהדין מגזירת הכתוב מורכב גם מגדרי דין של צורת שליחות], וכל היכא דאיתיה לשליחות איתיה לדין חצר [למסקנא נעשה מזה שגם אחרי שחצר אינה מדין שליחות, מכל מקום גדר קנין חצר מגזירת הכתוב שבכל מקום שבדרך העולם מועיל מעשה על ידי שליח יועיל גם מדין חצר של גזירת הכתוב]".
ולעניות דעתי זהו פירוש ישר ומדוייק היטב ברש"י, ויסודו ישר ונכון בגמרא, ואין בו דוחק אלא אדרבא הוא מאיר את אריכות לשונו.
(שוב ראיתי שבמהרש"א כתב: "בפירוש רש"י בדיבור המתחיל: "אלא אמר רב אשי כו' היינו טעמא דלא בעינן עומד אצלה כיון דמידה אתרבאי לא גרעה משלוחה כו' טעמא דיש חילוק כו' דאי נמי לא אתרבאי מונתן בידה הוה נפקא לן חצר משליחות כו'" עד כאן לשונו.

לכאורה שהוא פירוש כפול. והנראה דמהיינו טעמא כו' עד טעמא דיש חילוק כו' אינו מפרש"י אבל הוא לפי שיטת התוספות דאי נמי חצר משום שליחות אצטריך ריבויא לחצר השתא דליכא לרבויי אלא דחצר משום יד הא דקאמר דלא גרעה משלוחה על כרחך היינו מסברא, ומה שכתב אחר כך מהיינו טעמא דיש חילוק כו' הוא לפי שיטתו, וניחא בפשיטות טפי דלא גרעה משליחות דבלאו ריבויא נמי נפקא לן חצר משליחות ולא אצטריך ריבויא לחצר אלא משום יד, וקל להבין". עד כאן לשון המהרש"א.

וכמובן מה שדחק שנכנס לתוך לשון רש"י לשון אחר שהוא לפי שיטת תוספות הוא רחוק מאוד וכמעט שאי אפשר לאמרו ולא נראה כלל מלשון רש"י שיש בו תוספת.

ומבואר עד כמה היה גדול בעיניו הקושי באריכות וכפילות לשון רש"י, ולפי מה שביארתי לשון רש"י מיושב היטב ומאיר ומדוקדק היטב בכל תיבה.

וכמובן .
.
.

לפי זה עולה חידוש לדינא שגם אם הודיעו לו שכעת נופלת מציאה בחצירו המשתמרת והוא מכוון לזכות לא יזכה, כיוון שאין דין שליחות ממש בחצר והדין שליחות המחודש מגזירת הכתוב נאמר רק כשעומד בצידה כמו בדרך שליחות בעלמא. ועולה גם לדינא שעומד בצד חצירו השיעור הוא שהוא עומד במקום שיכול לראות אותה משם. שהגדר הוא משום שיידע על הזכיה ויכול לכוון בדעתו שהוא עושה אותה שליח וזה תלוי בראיה.
וכמובן כל זה רק לשיטת רש"י, ובשולחן ערוך לא פסק כשיטת רש"י והלכה למעשה פרטי הדין בזה אחרים. אמנם אחרי שבע"ה זכינו לברר היטב ובלא גמגום ודוחק שיטת רש"י, והיא העיקרית לפי פשט הסוגיא ואין בה דוחק וגמגום כמו בשיטות ראשונים אחרים, נראה שבמקום שיש ספק מה הדין לפי השולחן ערוך, אפשר לצרף למשקל ההכרעה גם את דעת רש"י)