תא שמע: "שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור [חמור דרכו בהנהגה וגמל דרכו במשיכה. רש"י], או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג [היה חמור אחד וזה מושך בו והשני מנהיגו, או גמל אחד וזה מושך בו והשני מנהיגו. וקמשמע לן שמשיכה מועילה בין בחמור בין בגמל וכן הנהגה], במדה זאת קנו. [במדה זו – לקמיה מפרש למעוטי מאי. רש"י.
שני הקניינים הם מטעם קניין משיכה, והחידוש הוא שזה נחשב שמשך כדרך בני אדם]
רבי יהודה אומר לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור".
קתני מיהת או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג, מושך ומנהיג אין [הן], אבל רכוב לא?
הוא הדין דאפילו רכוב, והא דקתני מושך ומנהיג לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור, קמשמע לן דאפילו איפכא נמי קני [שאפילו הפוך גם קנה].
אי הכי [אם כך] ליערבינהו וליתנינהו: שנים שהיו מושכין ומנהיגין בין בגמל בין בחמור. [אי הכי – דלתנא קמא איפכא קני, אמאי קתני משיכה בגמל והנהגה בחמור ליערבינהו וכו' מושכין ומנהיגין. רש"י]
איכא חד צד דלא קני [יש צד אחד שלא קונה]. איכא דאמרי [יש שאומרים] משיכה בחמור, ואיכא דאמרי הנהגה בגמל. [איכא חד צד דלא קני – להכי [לכך] לא מצי [לא יכול] למתני בתרוייהו [בשניהם] משיכה והנהגה, ותנא הכי [כך], מושכין בגמל ומנהיגין בחמור, או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג באחד מהן אותו שדרכו בשניהם [או משיכה או הנהגה דרכו בשניהם וקונה בשניהם והשני דרכו רק באחד מהם ולא קונה בשני]. רש"י]
ואית דמותיב מסיפא [ויש שמקשה מסוף הברייתא], "במדה זו קנה" [במדה הזאת – קא סלקא דעתך במשיכה או בהנהגה בין בגמל בין בחמור. רש"י], במדה זו למעוטי מאי [משמע דווקא זו ולמעט אחרת], לאו למעוטי רכוב?
לא, למעוטי איפכא.
אי הכי [אם כך] היינו ר' יהודה?
איכא בינייהו [יש ביניהם] צד אחד דלא קנה. אית דאמרי משיכה בחמור, ואיכא דאמרי הנהגה בגמל.
.
.
תא [בוא] שמע: "אחד רכוב חמור, ואחד תפוס במוסירה [ואינו מנהיג. רש"י], זה קנה חמור וזה קנה מוסירה".
שמע מינה רכוב קני? [שמע מינה רכוב קני שלא במקום מנהיג. וכיון דשלא במקום מנהיג קני כוליה, במקום מנהיג פלגי [חולקים]. רש"י]
הכא נמי [כאן גם] במנהיג ברגליו.
אי הכי [אם כך] נקני נמי [גם] רכוב במוסירה? [נקני נמי רכוב במוסירה שבראש החמור שהוא תכשיט החמור וכחמור דמי. רש"י]
אימא [אמור] זה קנה חמור וחצי מוסירה, וזה קנה חצי מוסירה.
.
.
(מהלשון "אי הכי נקני נמי רכוב במוסירה", מבואר שכשהעמדנו שהרכוב קונה מכח שהוא רכוב לא היה קשה לנו שיקנה הרכוב גם במוסירה, ורק על מה שהעמדנו שרכוב אינו קונה מטעם שהוא רכוב אלא מטעם שהוא מנהיג ברגליו היה קשה שאם כן יקנה הרכוב גם במוסירה.
לפי מה שביארתי לעיל ח' ב' בשיטת רש"י, הצד שרכוב קונה הוא אפילו אם לא הולכת מחמתו כלל וקונה משום שהחמור נחשב כאחוז בידו וקונה כמו שידו וחצירו קונות לו. לקמן מבואר שרק בית פגיה שהאו החלק שהחמור לובש נקנה עם החמור שהם כמו חפץ אחד לגבי קניינים אבל המוסירה היא חפץ אחר, וכיוון שהקניין משום שהחמור נחשב כאחוז בידו המוסירה הרי לא אחוזה בידו ואין קושיא שיקנה במוסירה.
ואחרי שהעמדנו שרכוב אינו נחשב כאוחז בידו את החמור אלא קונה במשיכה משום שמנהיג ברגליו וגורם לה ללכת, לפי זה מקשה הגמרא שאם כן הרי הוא עושה משיכה גם על המוסירה, שהמוסירה קשורה בחמור ואם הוא מוליך את החמור הוא מושך את המוסירה ועושה משיכה גם בה.
ולקמן הגמרא דוחה שאינו קונה במוסירה כיוון שחציה השני אחוז ביד השני וכששניים אוחזים ועושים מעשה קניין ביחד צריך שייעשו שליחים זה לזה.
לשיטת התוספות והרמב"ם לא היה צד לומר שרכוב קונה בחמור בלי שהולך מחמתו כלל מחמת שתפוס בו, אלא גם לפי הצד שרכוב קונה ברכיבה ולא משום שמנהיג ברגליו, עדיין הקניין הוא מטעם משיכה משום שהולכת מחמת שהרוכב יושב עליה, וכמבואר לעיל ח' ב' באורך. והמחלוקת היא האם רכוב קונה במשיכה שהולכת רק משום שיודעת שיושב עליה או יושב בקרון שרתום לה האם קונה, או שאם היא הולכת רק מחמת שיודעת שהוא שם ולא משום שהוא מכה בה או מושך אותה אין זו משיכה. ולפי זה גם כשהעמדנו בתחילה שרכוב קונה היה אפשר להקשות שיקנה הרכוב במוסירה מטעם שמושך את המוסירה, וקשה על שיטתם למה הגמרא אומרת שהקושיא היא רק על מה שהעמדנו שרכוב אינו קונה ומדובר במנהיג ברגליו.
ומשמע מתוספות כאן שלשיטתם לא גורסים "אי הכי", והקושיא אינה תלויה במה שהעמדנו שמנהיג והיתה קשה גם על הצד שרוכב קונה.
ועוד משמע מהתוספות שהם מפרשים ברש"י כמו שביארתי בדעתו, וזה לשונם:
"ונקני נמי רכוב במוסירה. אי [אם] גרסינן "אי הכי" הכי פירושו, אי אמרת בשלמא כשאין מנהיג ברגליו ורכוב קני הבהמה משום דתפיס בה, אתי שפיר דלא קני מוסירה דבמטלטלין לא שייך קנין של מוסירה אלא בהגבהה או משיכה, אבל אי מיירי [אם מדבר] במנהיג ברגליו לקני נמי מוסירה במשיכת הבהמה, אי אמרינן משוך בהמה זו וקני כלים שעליה קני. דלקמן מיבעיא לן אי קני אי לא קני, ליפשוט מהכא דלא מהני".
ונראה כוונתם שלשיטתם לעיל ח' ב' שקניין רכוב אינו משום שתופס בה אלא מטעם משיכה כיוון שהולכת מחמתו, לא גורסים "אי הכי", ואם גורסים פירושה של גרסה זו היא כשיטת רש"י שקניין רכוב אינו משום משיכה אלא משום תפיסה ואף שלא הולכת מחמתו וכמו שביארתי שיטתו לעיל ח' ב', ולכן אינו קונה את המוסירה. ורק למה שהעמדנו שמנהיג ברגליו קשה למה לא קונה במוסירה לפי הצד שמשוך בהמה זו וקנה כלים שעליה נחשב משיכה לגבי הכלים.
ולעיל הרי הקשו התוספות שרכוב אין זו תפיסה ועוד שאם אינה הולכת מחמתו למה הגמרא תולה קניין רכוב בחיוב מלאכה בשור וחמור ביושב בקרון. והכריחו מזה שרכוב היינו שהולכת מחמתו. ומבואר כאן שלא דחו שיטת רש"י מכח קושיות אלה, שהרי סוברים שהגרסה "אי הכי" מיושבת אם נאמר כפירוש רש"י, והרי שסוברים שפירוש רש"י ניתן להאמר, אלא צריך לומר שידעו שיש ליישב קושיות אלה לשיטת רש"י, רק הכריעו שהיישוב שאמרו שמדובר בהולכת מחמתו נראה בעיניהם נכון יותר)
.
.
בשלמא רכוב קני דקמגבה ליה בן דעת, אלא תפוס במוסירה במאי קני? [בשלמא רכוב מצית למימר [יכול אתה לומר] דקנה בהגבהת חבירו שהגביה ראשו השני מן הקרקע דקא מגבה לה בן דעת. אלא תפוס במוסירה במאי קני פלגא והלא ראשה השני מונח במקומו [על החמור וכאילו מונח על גבי קרקע] והגבהת הפקר לא קניא עד דעקר לכוליה. רש"י]
אימא [אמור] זה קנה חמור וכוליה מוסירה, וזה קני מה שתפוס בידו.
האי מאי [האי מאי [זה מה] – דקא אמרת הגבהת תופס במוסירה לא הויא הגבהה לדידיה [לעצמו] והויא הגבהה לאחריני [לאחרים] אפילו אם תימצי לומר כו'. רש"י], אם תימצי לומר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, הני מילי [דברים אלה] היכא [היכן] דקא מגבה ליה אדעתא דחבריה, האי אדעתא דידיה [על דעת שלו] קא מגבה ליה, איהו [הוא] לא קני, לאחריני מקני? [לרבא ודאי אין כאן מיגו שזוכה לעצמו זוכה גם לחברו, ואפילו לרמי בר חמא שמועילה שליחות באבידה בלי מיגו, זהו רק כשמתכווין להיות שליח לחבירו וכאן כיוון שאינו קונה לעצמו לא מתכווין לזכות לחבירו]
אמר רב אשי זה קנה חמור ובית פגיה [קיבציי"ל בלע"ז. מה שבראש החמור וכחמור דמי. רש"י], וזה קנה מה שתפוס בידו [דמה שבתוך ידו הוי מגביה לגמרי. רש"י], והשאר לא קנה לא זה ולא זה [והבא לחוטפו יחטוף. רש"י].
.
.
(לעיל ח' א' לגבי שניים שהגביהו מציאה ביחד הבאתי מחלוקת הראב"ד והרשב"א, שהראב"ד סובר שמה שהם צריכים להיעשות שליחים זה לזה הוא דווקא אם הגביהו לגובה מועט שאם היה חבירו שומט מה שבידו היה מונח על גבי קרקע ולכן אצלו אין כאן מעשה הגבהה שלם וצריך שהגבהת חבירו תיעשה גם עבורו. אבל אם הגביהו גבוה באופן שגם אם חבירו ישמוט תישאר כל הטלית מוגבהת מהקרקע, אם כן יש לכל אחד מעשה הגבהה שלם מכח עצמו ואז קונים שניהם בלי צורך שייעשו שליחים זה לזה.
והרשב"א חולק כיוון שמה שביד חבירו כל זמן שלא שמט חבירו הרי ביחס אליו הוא כמונח על גבי קרקע, וכמו מונח על עמוד. ולכן גם אם הגביהו גבוה אין לכל אחד מהם הגבהה שלמה בפני עצמו וצריך שחבירו יגביה בשליחותו.
והרשב"א הביא ראיה לשיטתו מכאן שצריכים להיעשות שליחים זה לזה, ודוחק להעמיד דווקא באופן שאם מי שאוחז במוסירה ישמוט תהיה מונחת קצה המוסירה שבידו על גבי קרקע. וכך לשונו לעיל ח' א': "ואחד רכוב ואחד תפוס במוסרה דאמרינן לקמן (ט' א') דזה קנה מה שתפוס בידו וזה קנה בי פגיה, והשאר לא קנה לא זה ולא זה, מי [האם] לא עסקינן שאם מנתקה לא יגיע ראשה לארץ, והכא נמי [וכאן גם. בשניים מגביהים טלית] יד חברו כקרקע דמי ליה, אלא לא שנא הכי [כך] ולא שנא הכי".
ולעניות דעתי אין מכאן קושיא על הראב"ד. הנה משיכה והגבהה יסודם אחד ובשורשם הם דין מעשה קניין אחד, שעושה מעשה המורה שהוא עוקר מרשות שהחפץ היה בה ומכניס לרשותו.
אבל עדיין הגבהה ומשיכה הם שתי צורות נפרדות של מעשה קניין. ויש דברים שנקנים רק באחד מהם ומקומות שרק אחד מהם קונה.
כאן הרוכב עושה במוסירה משיכה כדי לקנותה, שהוא עושה משיכה בבהמה על ידי שמנהיג ברגליו וממילא הוא מושך גם את המוסירה. והתופס במוסירה עושה בה הגבהה לקנותה ולא משיכה.
הנה אם הגביהו שניהם טלית ביחד גבוה שאם האחד ישמוט הצד שבידו יישאר מוגבה מהקרקע, מודה הראב"ד שלגבי השאלה האם נעקר החפץ מרשות הפקר שהיא הקרקע, כל אחד מהם צריך שמעשהו של חבירו יתייחס גם אליו. שלולא זה באמת יהיה חבירו נחשב כמו מונחת על גבי עמוד שלא נעקרה מהקרקע כלל. רק שלגבי החלק של הוצאה מרשות ההפקר אין צורך בשליחות כדי שהמעשה יתייחס לשניהם, כיוון שמה שמסיים שדווקא הוא הקונה ולא חבירו זה תלוי רק בהכנסה לרשות, שמי שמכניס לרשותו הוא הקונה. אבל לגבי העקירה מהקרקע היא דבר כללי שצריך רק שייצא מרשות הפקר ועדיין לא הגענו לשאלה מי הקונה, וכיוון ששניהם עושים מעשה קניין הגבהת שניהם היא עקירה באופן כללי מרשות הפקר, ומועילה עקירת שניהם ביחד לשניהם גם בלי שליחות שלגבי העקירה אין חילוק מי עקר ולא צריך ליחס אותה בדווקא לאחד מהם.
וכשאנו באים לשאלה מי הכניס לרשותו, סובר הראב"ד שכיוון שההוראה של מעשה הקניין מתייחסת רק לנדון בין הקונה לבין רשות ההפקר, ולא בין הקונה לקונה השני, אם הגביהו גבוה באופן שיש בהגבהת כל אחד לבדו שתוגבה כולה מעל גבי קרקע, יש לכל אחד מעשה הכנסה לרשותו בלי שייכות לחבירו, ולכן כל אחד קונה חצי גם בלא שליחות. והסוגיא שצריך שליחות בהגביהו טלית ביחד היא רק כשלא הגביהו גבוה ואין בהגבהת האחד לבדו כדי לעקור את הצד השני מהקרקע ולולא שליחות חבירו לא עשה הגבהה כלל.
אבל כאן שהרוכב עושה משיכה והתופס במוסירה עושה הגבהה, אם עשו בבת אחת גם לשיטת הראב"ד חסר בעקירה מרשות הפקר. שהרוכב עקר לצד אחר שזו צורת משיכה שמעביר מצד זה לצד אחר, והתופס במוסירה עקר מלמטה למעלה שזו צורת הגבהה, ולא עשו אותו מעשה עקירה. וכיוון שכל אחד בשעה שהוא עקר את הצד שבידו חבירו אחז בידו את הצד השני ולא עשה בו עקירה כמו זו הרי אין עקירתו עקירה לולא שליחות חבירו. ולכן כאן לעולם צריך שיהיו שלוחים זה לזה ואין נפקא מינה במה שאם ישמוט האחד תונח על גבי קרקע או לא)
.
.
רבי אבהו אמר לעולם כדקתני [זה קנה חמור וזה קנה מוסירה אפילו בית פגיה של חמור. רש"י], הואיל ויכול לנתקה ולהביאה אצלו. [הואיל ויכול התפוס במוסירה למושכו בכח וינתק מראש החמור ויביאנו אצלו, דהואיל וראש החמור גבוה נוח להביאה אצלו בנתיקה אחת. רש"י]
והא דרבי אבהו ברותא היא [ברותא פירושו שמה שיש להקשות על דברי רבי אבהו קשה כל כך שאין אנו אומרים שרבי אבהו אמר כך ואנו מקשים עליו, אלא אומרים שבוודאי רבי אבהו לא אמר דבר זה מעולם, ויש שיבוש במסירה של המימרא מדורו של רבי אבהו עד זמן רבינא ורב אשי שערכו את הגמרא, וצריך להסיר לגמרי את המימרא הזו מהמסורת. ויש מקומות שהגרסה היא בדותא. רש"י: ברותא היא – דאע"ג דיכול לנתק לאו הגבהה היא], דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] טלית שהיא מונחת חציה על גבי קרקע וחציה על גבי עמוד [חציה על גב העמוד – דכיון דבמקום גבוה הוא האוחזה בראשה השני נוח לו לנתק ולהביאה אצלו דלא מחסר הגבהה. רש"י], ובא אחד והגביה חציה מעל גבי קרקע, ובא אחר והגביה חציה מעל גבי עמוד, הכי נמי [כך גם] דקמא קני [שהראשון קנה] ובתרא [והאחרון] לא קני, הואיל ויכול [הראשון] לנתק ולהביא אצלו [לכן נאמר שקנה הכל לפני השני]? אלא הא דרבי אבהו ברותא היא. [הכי נמי דקמא קני – דמכי אגבהה קניא כולה משום דיכול לנתקה, אם כן יש חילוק בשנים שהגביהו מציאה זה מכאן וזה מכאן בין מקום גבוה למקום נמוך, דהיכא דשני ראשיה מונחים בקרקע אין הגבהת של ראשון קונה כולה שאין יכול לנתקו ולהביאו אצלו מתוך שהוא ארוך ומונח בקרקע כל מה שהוא נותקו ומושכו אחריו נגרר הוא על גבי קרקע, והיכא דאחד מראשיה גבוה כגון בראש החמור או על גבי עמוד המגביה תחלה ראש שעל גבי קרקע קונה כולה ואנן לא אשכחן תנא דמפליג [ואנו לא מצאנו תנא שמחלק]. רש"י]
.
.
(רש"י כתב שדברי רבי אבהו הם ברותא כיוון שלא מצאנו תנא שמחלק אם היה צד הטלית על מקום גבוה. ומשמע שמסברא דברי רבי אבהו היו יכולים להישמע.
בר"ן כאן כתב שמשמע מסוגיא זו שאם היה צד אחד של הטלית על עמוד, לא אומרים שקנה משום שהיה יכול לנתקו, אבל אם ניתקו באמת לדינא קנה. ומדבריו שם מבואר שמדובר שאם אחרי הניתוק נפל הצד שהיה על העמוד לארץ גם כן קנה.
אמנם לשון הגמרא "שאם יכול לנתק ולהביא אצלו", וגם ברש"י חזר על זה, ומשמע שהכוונה שאם ימשוך בכח מהתנופה יגיע הצד שעל העמוד אל תוך ידו ויאחז בו ותהיה כל הטלית מוגבהת מכח אחיזתו. ואז פשוט שאם ניתק קנה. ולפי הברותא בשם רבי אבהו סבר שרואים מה שיכול לנתק כאילו כבר ניתק. אבל אם משך והצד שהיה על העמוד נפל על הקרקע לא שמענו שקונה.
לקמן קי"ח א' לגבי הבטה בהפקר קונה כתב רש"י בדיבור המתחיל "כאן בהגבהה": "כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ דליכא הגבהה". ומבואר שלהשליך מקום גבוה לארץ אינו נחשב הגבהה, וקונה רק למי שסובר הבטה בהפקר קונה כיון שדי במעשה מועט לקנות מהפקר.
בסוגייתנו אפשר גם לפרש שקונה אפילו אם נפל הצד שעל העמוד על הארץ. ומה שנאמר "להביאו אצלו" הכוונה למשוך לצד שלו שיהיה רגע אחד באויר ואז יפול ובאופן כזה אם ניתק קנה.
ומסתבר שבאופן כזה קנה, שהגבהה היא מעשה שמעמיד צורה של מעשה עקירה מרשות שהיה בו מקודם והכנסה אל מקום אחר שנחשב בתורת שהוא הרשות שלו. ובכל הגבהה כיוון שג' טפחים מעל הקרקע הוא כרשות אחרת מהקרקע, מה שנכנס לשם הוא כאילו הכניס לרשות עצמו.
.
.
תא שמע: "רבי אליעזר אומר רכוב בשדה ומנהיג בעיר קנה". [רכוב בשדה – בהמה של מציאה קונה, אבל לא בעיר, וטעמא מפרש לקמיה. ומנהיג אף בעיר קנה וכל שכן בשדה. שמע מינה רכוב לחודיה קני כו'. רש"י]
הכא נמי [כאן גם] מנהיג ברגליו.
אי הכי [אם כך] היינו מנהיג?
תרי גווני מנהיג. [שני אופנים של מנהיג]
אי הכי רכוב בעיר מאי טעמא לא קני?
אמר רב כהנא לפי שאין דרכן של בני אדם לרכוב בעיר. [משום צניעותא. רש"י. רכיבה בעיר היא דרך חשיבות יתירה ואינה ממידת ענווה לבן אדם בינוני, וכמבואר לקמן]
אמר ליה רב אשי לרב כהנא, אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת שאין דרכן של בני אדם להגביה ארנקי בשבת, הכי נמי [כך גם] דלא קני? אלא מאי דעבד עבד וקני [מה שעשה עשה וקנה], הכא נמי מאי דעבד עבד וקני?
אלא במקח וממכר עסקינן, דאמר ליה קני כדרך שבני אדם קונין.
ואי [ואם] רשות הרבים הוא קני. ואי אדם חשוב הוא קני. ואי אשה היא קניא. ואי איניש זילא [אדם מזולזל] הוא קני. [ואי רשות הרבים הוא קני – בעיר, דדרך לרכוב שם ולא להנהיג פן יפסקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו.
ואי אדם חשוב הוא – אין דרכו להנהיג בהמה ברגליו ודרך כבוד לרכוב עליה אף בסמטא שאין בני אדם שם. וכן אשה שאין בה כח לאחוז הבהמה פן תינתק הימנה.
ואי איניש זילא הוא קני – שדרכו לרכוב לפני כל אף בלא דוחק לפי שאינו צנוע. אבל אדם בינוני כגון שאינו חשוב בעושר ואינו בוש להוליך בהמה ברגליו אין דרכו לרכוב בסמטא בעיר משום צניעות. רש"י]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 