רבה בר רב הונא אמר כגון שנטלוה מסיקין [שנטלוה מסיקין – אנסים עכו"ם נטלוה מן הגזלן ומחמתו. ותנן בבבא קמא (קט"ז ב') הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין, אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר. והרי היא יוצאה מתחת ידו דקתני בנטילת מסיקין הוא. רש"י. עיין לעיל י"ד ב' שביארתי כיצד זה נחשב מזיק בידיים בשעה שגזל], בא נגזל לגבות קרן [גובה מהגזלן דמי שדהו שנטלו המסיקין] גובה מנכסים משועבדים, בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין.
רבא לא אמר כרבה בר רב הונא, הרי היא יוצאה מתחת ידו בדינא משמע. [בדינא משמע – הלכך בהוצאת נגזל קאמר וגובה את הקרן דקאמר כשחפר בו בורות. רש"י]
ורבה בר רב הונא לא אמר כרבא הרי היא יוצאה מתחת ידו בעינא משמע. [בעינא משמע – כמו שהיתה ולא שחפר בה בורות. רש"י]
רב אשי אמר לצדדין קתני [קרן מתפרשת לצד אחד ופירות לצד אחר], כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות ואכל את הפירות ומכר את השדה [ומכר את השדה – והרי היא יוצאה מתחת ידו של לוקח בדינא ובעינא. רש"י], בא לוקח לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים, בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין.
.
.
בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה על פה הוא ומלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים? [בין לרבה בין לרבא – דמוקמי [שמעמידים] גביית קרן מן הגזלן בנגזל, הא מלוה על פה הוא ולא טרפא ממשעבדי. רש"י.
אם הנגזל לא מוצא לגבות מנכסים שביד הגזלן ובא לגבות מקרקע שמכר הגזלן אחרי שהתחייב בחוב השבת הגזילה, אין על קרקע זו שעבוד שיוכל הנגזל להוציאה מהלוקח, כיוון שחובו של הנגזל על הגזלן הוא מלווה על פה, ולא יצא לה קול ואין הלקוחות יודעים להיזהר כשבאים לקנות שדה מהגזלן. לכן למי שסובר שבכל חוב יש שעבוד נכסים מדאורייתא היכן שאין קול תיקנו תקנה ללקוחות שאין שעבוד, ולמי שסובר ששעבוד נכסים מדרבנן לא תקנו שעבוד במקום שלא יוצא קול]
הכא [כאן] במאי עסקינן כשעמד בדין והדר זבין. [ואחר כך מכר. רש"י: כשעמד בדין – קודם שמכר נכסיו, וכיון דחייבוהו בית דין אית ליה קלא [יש לו קול] והוה ליה כמלוה בשטר]
אי הכי [אם כך] פירות נמי [גם]?
כשעמד בדין על הקרן ולא עמד בדין על הפירות.
ומאי פסקא? [מאי פסקא – בתמיה. פסקא תנא למלתיה [לדבריו] דהעומד בדין אינו עומד על הפירות. רש"י]
סתמא דמילתא כי תבע איניש, קרנא תבע ברישא.
.
.
וסבר שמואל לוקח מגזלן לית ליה [אין לו] שבחא? והא אמר ליה שמואל לרב חיננא בר שילת [רב חיננא בר שילת – סופר היה. רש"י], אמליך וכתוב שופרא שבחא ופירי. [אמליך – כשאתה כותב שטר המלך במוכר אם יקבל עליו להגבות ללוקח משפר נכסיו קרנא ושבחא ופרי אם יטרפוה ממנו. רש"י]
במאי, אי [אם] בבעל חוב מי אית ליה פירי [האם יש לו פירות], והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, שבח אין [הן] אבל פירות לא.
אלא לאו בלוקח מגזלן?
.
.
(לעיל י"ד א' נאמר: "אמר שמואל שבח שפר ושעבוד צריך לימלך". ומבואר מדברי התוספות שם [וביארתי דבריהם לעיל י"ד ב'], וכן מדבריהם כאן דיבור המתחיל "תדע", שהיא מימרא אחרת מהמימרא של שמואל כאן. ששם מדובר על אחריות לגבי בעל חוב שיטרוף, ולכן לא כתב פירות כיוון שבעל חוב לא טורף פירות שהלווה שיעבד לו רק שבח ולא פירות, וכאן מדובר על אחריות שכותב על הצד שנגזל יטרוף ולכן כאן כתב פירות שנגזל טורף פירות כיוון שגדלו משדה שלו.
וכתב על זה בנחלת דוד לעיל י"ד א' [השמטתי קטעים מדבריו כיוון שבאו באריכות רבה ועיין עוד בפנים בכל דבריו]:
"אמנם בעיקר דבריהם לא הבנתי, דמאי שייך לפלוגי [לחלק] בעת כתיבת שטר המכירה בין לוקח מגזלן ובין לוקח מבעל חוב, הכי יודע הלוקח בשעת מעשה אם היא גזולה או לא? הא בלא הכיר בה איירינן עתה.
וכו'.
הא ודאי דסוגיא דידן מיירי [מדבר] עדיין בלא הכיר [הלוקח שהשדה גזולה], וכיון שכן איך שייך לומר דלהכי לא הזכיר שעבוד משום דאיירי בלוקח מגזלן.
ועוד דגם במימרא דלעיל דלא הזכיר פירי משום דמיירי בלוקח מבעל חוב ומנא ידע, דלמא [שמא] היא גזולה? ואם כן גם לפירות היה לו לחוש, דודאי הלוקח מספק חושש לכל מילי [לכל הדברים] ולכל מיני טריפות בין דגזלן בין דבעל חוב, ועל כולם הוא נוטל אחריות מהמוכר שלא יארע לו שום נזק בין מגזלן בין מבעל חוב. ולכך מסתמא ודאי אית לן למכתב בכל השטרות בין שעבוד בין פירי, שעבוד מחששא דבעל חוב ופירי מחששא דגזלן.
והא דקאמר הגמרא לקמן במאי, אי בבעל חוב מי אית ליה פירי [האם יש לו פירות], אלא לאו בלוקח מגזלן, אין הכוונה להביא ראיה מדכותב לו פירי שמע מינה דאיירי בלוקח מגזלן, ואם כן מדכותב לו נמי שבחא שמע מינה דלוקח מגזלן יש לו שבח ותקשה משמואל אדשמואל. דזה אינו, דאפשר דפירי כותב לו משום חששא דגזלן ושבחא משום חששא דבעל חוב, ולאו דווקא כולהו משום חששא דחדא צריכין למהוי [ולא כל מה שכתוב באחריות משום חשש של אחד צריך להיות, דהיינו או בעל חוב או נגזל, רק משום דהלוקח בעי למיחש לכל מילי [רוצה לחשוש לכל דבר] לכך כותב לכולהו.
רק דקושיית הגמרא הוא מפירות גופא דכיון דמשום חששא דבעל חוב לא הוי צריך למכתביה אלא על כרחך משום חששא דגזלן, ולשמואל כיון דלוקח מגזלן אין לו שבח גם פירות אין לו, דפירות ושבח דין אחד להם. וכו'.
וכיון שכן לא הבנתי דברי התוס' כלל, דמאי שייך לפלוגי [לחלק] בעת כתיבת השטר בין לוקח מבעל חוב או מגזלן, אטו [וכי] הלוקח יודע מאיזה חששא יש לחוש ומאיזה אין לחוש הלא הוא מספק חושש לכולם.
וכו'.
אבל כיון דמימרא דשמואל הוא אל הסופרים הכותבים שטרות והסופר ודאי צריך לחוש לכל החששות, ומאין הוא יודע מה הוא חששא אצל הלוקח וממילא צריך למכתב לכל לישני שפירי, ועל כולם היה לו לשמואל לצוות לו שלא יכתוב בלא המלכת הבעלים, ולמה ליה לשמואל למימרא להא מילתא בתרי זימני ובתרי גווני [בשתי פעמים ובשני אופנים], ולא קאמר חדא זמנא דעל כל מיני אחריות מאיזה חששא שיהיה צריך לימלך.
ועוד דפשטא דלשנא דהגמרא וודאי מורה שאינם מימרות חלוקות, רק דהא דקאמר הגמרא כאן בשמעתין [י"ד א'] והאמר שמואל שבח ושפר וכו' צריך לימלך, והיכן אמר זה שמואל, אלא הוא עצמו מאי דמייתי [מה שמביא] לקמן (ט"ו א') דאמר לרב חיננא בר שילת אימלך וכתוב. רק דכאן נשמט מלת פירי ושם נשמט מילת שעבוד, או אפשר דממילא משתמע כן ומה שחסר זה גילה זה אבל הכל מימרא חדא.
וכו'.
ועיין שם שלמסקנא דוחה את דברי התוספות בשתי ידיים.
ולעניות דעתי התוספות פירשו סוגיא זו כפשוטה ולמדו ממנה שיש שני נוסחים של אחריות נפרדים, האחד לצד שיטרוף בעל חוב והשני לצד שיטרוף נגזל. ואם הלוקח רוצה אחריות על שניהם כותבים לו את שני הנוסחים הנפרדים בשטר כל נוסח בפני עצמו. ולעיל י"ד א' מדבר בנוסח שכותבים לגבי הבעל חוב וכאן הוכיחה הגמרא שלא מדובר בנוסח שכותבים לצד שיטרוף בעל חוב שהרי כתב פירות, אלא בעל כרחך מדובר בנוסח שכותבים לצד שיטרוף הנגזל מכך שכתב פירות, ומכח זה מקשה שיש לו שבח ולא חוששים שנראה כריבית.
והנחלת דוד לא נחת לזה כיוון שהיה ידוע לו נוסח השטרות ודברי הפוסקים, ולא שמענו מעולם בשום מעשה ובשום פוסק שיש שני נוסחי אחריות, וזה נראה זר. אמנם ייתכן שזהו משום שכל הפוסקים פירשו כהנחלת דוד כאן וכך נתקבל למעשה, ודברי התוספות נדחו מההלכה. ועדיין יתכן שדעת התוספות כמו שכתבתי, שהרי פשטות לשון הגמרא מתפרשת כדבריהם. ויש בזה סברא, שהם שני דיני אחריות נפרדים, שבאחריות לבעל חוב הלוקח מוכר את השבח למוכר כדי שיוכל בעל החוב לטרוף מכח שעבוד דאקני ששיעבד לו המוכר, ואחר כך קונה ממנו בחזרה לפי הנימוקי יוסף, וכמו שביארתי לעיל י"ד ב'. וצריך התרצות והקנאה של הלוקח על זה, וכל זה מיוסד על תקנת חכמים מיוחדת בבעל חוב משום נעילת דלת. ובאחריות כלפי שתימצא השדה גזולה אין תקנת נעילת דלת, ואין תקנה שיקנה הלוקח את הפירות למוכר ואין שום טעם בזה. ומהיכי תיתי שיהיה דבר זר וחסר טעם כזה שהלוקח ימכור את השבח למוכר אם מדובר על טריפת נגזל. לכן כיוון שיש אחריות מצד דיני ממונות ללא תקנת חכמים לגבי שמא יטרוף נגזל, ואחריות עם גדרים מחודשים ונפרדים מכח תקנת חכמים לגבי אם יטרוף בעל חוב, סברו התוספות שתקנת חכמים היתה להוסיף עוד נוסח אחריות מחודש מכח התקנה בנפרד מהאחריות שהיו כותבים בלא התקנת חכמים, ואת אותה אחריות שהיו כותבים גם ללא התקנה השאירו במקומה כי אם יטרוף נגזל המכירה היא לפי אחריות זו שבזה אין את התקנת חכמים. ולכן נעשה שכותבים את שני הנוסחים כל אחד בפני עצמו, וביותר שכך משמעות לשון הגמרא, ואין לתמוה על זה.
.
.
.
(לשון התוספות לעיל י"ד א' העתקתי שם. וכאן אעתיק לשון התוספות כאן שגם ממנו מבואר ששיטתם שיש שני נוסחים של אחריות [הוא נוגע לסוגיא בהמשך העמוד, ולקמן ביארתי התחלת דבריהם, ויש ללמוד בהמשך העמוד מקודם ואחר כך לעיין בלשון התוספות]:
"תדע שכך כתב כו'. אין לפרש דהכי מוכח דבעל חוב גובה את השבח דבשביל דבעל חוב גובה את השבח כותב מוכר ללוקח שישלם לו את השבח. דאם כן מאי פריך מתנה דלא כתיב בה הכי נמי דלא טריף שבח, והלא אין תלוי גביית הבעל חוב בכתיבת המוכר אלא יש לומר מדמשלם מוכר ללוקח את השבח אין לחוש אם יגבהו בעל חוב ממנו דאין הלוקח מפסיד כל כך. [עד כאן ביארתי כוונתם לקמן. ומכאן החלק הנוגע לנידון דידן]
ואם תאמר ומאי ראיה היא, דלמא מיירי [שמא מדבר] בלוקח מגזלן, דנגזל ודאי אית ליה [יש לו] שבחא?
ויש לומר דאי [שאם] בלוקח מן הגזלן איירי [מדבר] הוה ליה למכתב נמי [גם] "ופיריהון" [ומוכח שלא כותבים נוסח אחד שבו חוששים גם לבעל חוב וגם לנגזל], אלא מיירי [מדבר] בבעל חוב דלית ליה פירי [שאין לו פירות].
אי נמי [אם גם] מדקאמר "ועמליהון" היינו הוצאה, ו"שבחיהון" היינו השבח היתר על היציאה, ואי [ואם] בנגזל הא נגזל גופיה יהיב ליה יציאה [הרי נגזל עצמו נותן לו יציאה] כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות"))
.
.
אמר רב יוסף הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שיש לו קרקע. [כגון שיש לו קרקע לגזלן זה שמגבהו ללוקח קרקע ולא מעות דהשתא [שעכשיו] לא מחזי כרבית. רש"י]
אמר ליה אביי וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שיש לו קרקע? [אסור ללות סאה בסאה – שמא יוקרו חטין. רש"י.
אם לווה סאה חיטין על מנת להחזיר סאה אין זו ריבית מדאורייתא כיוון שלא ידוע בשעת הלוואה אם יתייקרו החיטין ואין כאן קציצת ריבית בשעת הלוואה. אבל חכמים אסור שמא יוקרו החיטין ונמצא פורע סאה ששווה יותר כסף מהסאה שקיבל. ואיסור זה הוא גם כשהלווה פורע קרקע]
אמר ליה התם [שם] הלואה הכא זביני [כאן מקח. רש"י: בהלואה שייך רבית טפי [יותר] ממכר. עד כאן.
איסור הלוואת סאה בסאה אסרו חכמים כשעושים דרך הלוואה. אמנם כאן המלווה הוא הלוקח את השדה שנתן מעות תמורת השדה, וכיוון שנמצא שהיא גזולה ביד המוכר ואין כאן מקח, מתן המעות אינו דמי מקח השדה אלא נדון כהלוואה ואסרו על הלוקח לגבות יותר ממה שנתן. אמנם כיוון שנתינת המעות היתה דרך מקח ולא דרך הלוואה, שהרי הוא סבר שהוא קונה את השדה, הקילו יותר מהלוואת סאה בסאה ולא אסרו היכן שיש לו קרקע].
איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כגון שקנו מידו. [שקנו מידו על השבח דהוה ליה מחויב משעת המכר קודם שיש שכר המתנת מעות. רש"י]
אמר ליה אביי וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו?
אמר ליה התם הלואה והכא זביני.
.
.
גופא, אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. [אם הלווה מכר שדהו לאחר ההלוואה, וכשבא בעל החוב לגבות לא מצא נכסים ביד הלווה וגובה מהשדה המשועבדת, דהיינו שטורף אותה מהלקוח, נוטל בחובו לא רק את הקרקע עצמה שנשתעבדה לו, אלא גם מה שהשביחה ביד לוקח]
אמר רבא תדע [תדע דגובה ולא מצי [ולא יכול] לוקח למימר אנא אשבחי [לומר אני השבחתי]. רש"י], שכך כותב לו מוכר ללוקח [כשהלווה מוכר את השדה המשועבדת ללוקח כך הוא נוסח האחריות שבשטר המכר. רש"י: שכך כותב לו מוכר ללוקח – באחריות שטר המכר], אנא איקום [אני אקום] ואשפי [ואשפי – אשקיט. ודומה לו על הר נשפה דמתרגם על טורא שליוא [על הר שליו] (ישעיהו יג). רש"י] ואדכי [ואדכי – אטהר מכל ערעור. רש"י] ואמריק [ואנקה. כמו ואטהר] זביני אילין [נמכרים אלה. דהיינו הקרקעות הנמכרות], אינון ועמליהון ושבחיהון [אינון ועמליהון ושבחיהון – וכיון דעל מוכר הדר [שהלוקח חוזר על המוכר להוציא ממנו את השבח] גבי שבחא בעל חוב מלוקח, וחוזר הלוקח על המוכר. רש"י], ואיקום קדמך [ואעמוד לפניך], וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי [ורצה מכר דנן וקיבל עליו].
אמר ליה רב חייא בר אבין לרבא, אלא מעתה מתנה דלא כתיב ליה הכי [מתנה דלא כתיב ביה הכי [כך] – שאין אדם מקבל עליו אחריות מה שהוא נותן. רש"י] הכי נמי [כך גם] דלא טריף שבחא? [הכי נמי דאם נותן נכסיו במתנה לא גבי בעל חוב שבחא הואיל ולא הדר על הנותן. רש"י]
אמר ליה אין [הן].
וכי יפה כח מתנה ממכר?
אמר ליה אין [הן] יפה ויפה. [יפה ויפה – בדבר זה, דכיון דלא הדר גבי ליה [שכיוון שלא חוזר וגובה אותו] לא מפסיד ליה במידי [בדבר] דלא אפסדיה לבעל חוב. דבשלמא גופה של קרקע אמר ליה אמאי זבנתיה [למה קנית אותה. כאן מדובר שקיבל אותה במתנה ורש"י נקט לשון קניין כיוון שאם לא היה עושה לו נחת רוח לא היה נותן לו מתנה. כך פירש במהרש"א], מאין אגבה חובי. אבל שבחא אמר ליה מאי אפסדתיך. רש"י]
.
.
(הנה קרקע שהיתה של הלווה בזמן ההלוואה קונה בה המלווה קניין שעבוד נכסים בזמן ההלוואה, אבל קרקע שקנה הלווה לאחר ההלוואה אינה משתעבדת. שמעשה הקניין שקונה למלווה שעבוד נכסים בקרקע של הלווה הוא מתן מעות ההלוואה למי שסובר שעבודא דאורייתא, או קניין שטר, ששטר ההלוואה הוא שטר קניין על זה, למי שסובר שעבודא לאו דאורייתא לפי רש"י קידושין י"ג ב' [ויש שיטות שמתקנת חכמים מתן המעות קונה שעבוד בקרקע כמו שקונה למי שסובר שעבודא דאורייתא]. ומעשה הקניין חל על קרקע שהיתה ברשות הלווה בזמן מעשה הקניין, אבל קרקע שקנה אחר כך לא נקנה בה שעבד למלווה.
ובבבא בתרא קנ"ז ב' דנה הגמרא האם יכול הלווה בזמן קבלת מעות ההלוואה להקנות למלווה שעבוד גם על קרקע שיקנה לאחר זמן, וזהו הנקרא שעבודא דאקני. ובתחילה סברה הגמרא שזה יתכן רק לרבי מאיר שסובר שאפשר להקנות במעשה קניין עכשיו דבר שעדיין לא בא לעולם, או שלא שייך עדיין למקנה. ולכשיבוא הדבר לרשות המקנה יעבור מרשותו מייד לבעלות הקונה בלא צורך במעשה קניין, כיון שמועיל לזה מעשה הקניין שעשו עכשיו אפילו שעדיין לא בא הדבר לרשות המקנה. וכך מקנה עכשיו הלווה שעבוד למלווה, ומכח הקנאה זו מייד כשיקנה הלווה קרקע היא תעבור להיות קנויה למלווה לשעבוד, בלא צורך במעשה קניין חדש, שמועיל בה ההקנאה לשעבוד שעשו לפני שבאה לרשות הלווה.
ומסקנת הגמרא שם שגם לחכמים שחולקים על רבי מאיר מועיל שעבודא דאקני, וביארו בראשונים שזהו משום תקנת חכמים שלא לנעול דלת בפני לווים.
ובגמרא שם מבואר שגם קרקע שהיתה של הלווה בשעת הלוואה ונשתעבדה בשעת מתן מעות, לפני שנתחדש שמועיל שעבודא דאקני לחכמים, יכול בעל החוב לגבות רק את הקרקע עצמה ולא את מה שהשביח בה הלוקח.
ומבואר מזה שבעל החוב לא יכול לומר לגבי השבח קרקע שלי השביחה. כיוון שאין לו קניין בה להשתמשות של הצמחת שבח אלא רק לשעבוד לגבות ממנה, לא מכח מה שיש לו בקרקע נולד השבח, ואין לו טענה קרקע שלי השביחה.
ומה שבעל חוב גובה את השבח זהו דווקא אחרי שנתחדש שהלווה יכול לשעבד דבר שעוד לא בא לעולם בשעבוד דאקני מתקנת חכמים, הוא משעבד לבעל החוב את השבח שיבוא אחר כך. גוף הקרקע משתעבד בשעבוד גמור כיוון שהוא בעולם בשעת הלוואה, אבל מה שישביח ממנה הלוקח אחר כך זה לא בעולם בשעת הלוואה וגביית המלווה מזה הוא רק מכח שעבוד דאקני.
וזהו שהוקשה לרבא שנאמר: "אמר רבא תדע", ופירש רש"י: "תדע דגובה, ולא מצי [ולא יכול] לוקח למימר אנא אשבחי [לומר אני השבחתי]".
דהיינו הוקשה לרבא, שאם גביית המלווה מהשבח אינה משום שקרקע של המלווה שקנויה לו לשעבוד היא השביחה, וכמו שנתבאר שאין לו בקרקע בעלות על השתמשות, אלא כל גבייתו אינה אלא משום שהלווה שיעבד לו את השבח, יכול הלוקח לומר אני השבחתי ולא הלווה, שאני טרחתי והוצאתי, והקרקע היתה שלי בשעה ששבחה שקניתיה מהלווה ועדיין לא טרף אותה המוכר והשבח כולו הוא שלי ולא של הלווה, וכיצד שבח שהוא שלי יוכל הלווה לשעבדו בחוב שלו.
שהרי ראובן לא יכול לשעבד נכסים של שמעון לחובו, גם לא בשעבוד דאקני, ששעבוד דאקני הוא רק אם לבסוף קנה אותם, אז חל שעבודו אחרי שקנה אותם, אבל אם לא קנה אותם כלל פשוט שאינו יכול לשעבד נכסים של חבירו. וכאן הלווה לא קנה שבח זה כלל ופשוט שלא יכול לשעבד שבח שאינו שלו לחובו. וזה שכתב רש"י שהוקשה לרבא למה לא יכול לוקח לומר אנא אשבחי.
וכן מבואר ברש"י לקמן בהמשך העמוד שבבעל חוב אינו יכול לומר ארעאי אשבח: "דנגזל ודאי טריף שבחא, דאמר ליה ארעאי אשבח [קרקע שלי השביחה], אבל בעל חוב כל כמה דלא טרפה לה לאו דידיה הוא [לא שלו הוא] וברשותא דלוקח אשבח"
והתירוץ לזה הוא שאחריות שכותב המוכר ללוקח על השבח, שאם יטרוף בעל חובו של המוכר את השבח יחזור עליו הלוקח לגבות ממנו דמי השבח, ההתחייבות של המוכר לשלם תמורת השבח היא גם קנייה של השבח [או שיור במכירה של השדה לעניין שבח כמו שכתב הגר"ח ונתבאר לעיל י"ד ב'], והוא תנאי במכירה שעל הצד שיטרוף בעל החוב את השבח נעשה ששבח של המוכר ולא של הלוקח ותמורת זה מתחייב המוכר לשלם ללוקח דמי השבח. וכל זה מתחיל שתיקנו חכמים שיכול בעל חוב לגבות שבח משום נעילת דלת, ולכן מוכרח שיוכל הלווה לשעבד את השבח למלווה בשעבודא דאקני, ולשם כך צריך שיקנה המוכר מהלוקח את השבח שהלוקח השביח, וזה נעשה בתנאי האחריות במכירה שאם בעל חובו של המוכר טורף את השבח נעשה לגבי זה שהשבח שהשביח הלוקח הוא של המוכר, ותמורת זה מתחייב המוכר לשלם ללוקח דמי השבח שיטרוף בעל חובו. וביארתי בזה יותר לעיל י"ד ב'.
וזהו תוכן דברי רבא, שכיוון שהמוכר כותב באחריות שבשטר המכירה שהוא ישלם ללוקח תמורת טריפת השבח, הרי כתב בזה שנעשה שהבעל חוב טורף את השבח מהמוכר, שנעשה השבח של המוכר מכח שהמוכר משלם תמורתו ללוקח.
אבל במתנה שאין בה אחריות ולא כתב הנותן למקבל שישלם לו על טריפת השבח, לא נעשה השבח של הנותן כיוון שלא התחייב לשלם תמורתו למקבל, וכיוון שאינו נקנה לנותן לא יכול בעל החוב לגבות אותו מהמקבל, כיוון שהוא שייך למקבל ואין בעל החוב יכול לגבות דבר ששייך למקבל ולהפסיד את המקבל ממון, שהרי המקבל לא חייב לו מאומה, והשבח לא קנוי לו לשעבוד לגבות ממנו, שהרי הוא לא היה מעולם ברשות הלווה, ובלא שהלווה שיעבד לו אותו מניין יקנה בו שעבוד. ולא יועיל לזה גם שעבוד דאקני.
ועיין בשולחן ערוך חושן משפט קט"ו ג' בשם המגיד משנה שגם בלוקח אם פירש שקונה שלא באחריות דינו כמקבל מתנה ואין בעל חובו של המוכר גובה ממנו את השבח.
וגם התוספות סוברים כך ודבריהם הם רק לברר פשט לשון הסוגיא ולא לחלוק על עיקר פירושה. וזה לשונם:
"תדע שכך כתב כו'. אין לפרש דהכי מוכח דבעל חוב גובה את השבח דבשביל דבעל חוב גובה את השבח כותב מוכר ללוקח שישלם לו את השבח, דאם כן מאי פריך מתנה דלא כתיב בה הכי נמי דלא טריף שבח, והלא אין תלוי גביית הבעל חוב בכתיבת המוכר. אלא יש לומר מדמשלם מוכר ללוקח את השבח אין לחוש אם יגבהו בעל חוב ממנו דאין הלוקח מפסיד כל כך".
ומה שכתבו: "אין לחוש אם יגבהו כו' דאין הלוקח מפסיד כל כך", כוונתם שמה שיש תנאי במכירת השדה שהאחריות לשלם ללוקח על טריפת השבח היא גם תנאי שאם ייטרף השבח הוא יהיה של המוכר ועל צד זה לא קנה הלוקח ואין השבח שלו, כל זה מתחיל מכח תקנת חכמים שתיקנו שבעל חוב גובה את השבח משום נעילת דלת, והיינו שתיקנו שאם תבע המלווה שהלווה ישעבד לו את השבח יכול הלווה לשעבד לו את השבח בשעבוד דאקני, ולשם כך צריך שהשבח יהיה נגבה משל המוכר ולכן יש תנאי שהאחריות היא תמורת שהשבח נעשה של המוכר. ולא חששו לתקן כל זה כיוון שאין הלוקח מפסיד כל כך שהוא יחזור ויתבע דמי השבח מהמוכר.
אבל הוקשה לתוספות כיוון שחששו חכמים משום נעילת דלת ורצו שבעל חוב יוכל לטרוף מהשבח, היו יכולים לתקן כך גם במתנה בלא שיש אחריות, ולתקן מכח הפקר בית דין הפקר שהשבח יופקע מבעלות המקבל, ויהיה נחשב מכח תקנת חכמים שהוא של הנותן [וכמו שביארתי לעיל י"ב ב' שהפקר בית דין הוא כח גם להקנות ממון] גם בלא שהמקבל מכר את השבח לנותן בעד התחייבות האחריות. ויוכל הנותן לשעבד את השבח למלווה בשעבוד דאקני מכח תקנת חכמים. וכלפי זה ביארו שלא תיקנו חכמים באופן כזה כיוון שלא רצו להפסיד את המקבל כל כך שיפסיד את השבח שלו באופן שלא יוכל לקבל דמיו.
.
.
– – –
.
.
בתוספות הרא"ש כאן כתב:
"תדע שכך כתב לו מוכר ללוקח. וכיון שיש לו על מי לחזור הילכך טריף בעל חוב שבחא מיניה. ומיהו אין לשון תדע מיושב על זה, כיון דלשמואל אין כותבין אלא בציווי המוכר וכי במוכר תליא מילתא?
ורבינו חננאל פירש דדייק מדכתיב "וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי" [ורצה הקונה דנן וקיבל עליו], דהאי "צבי" [רצה] אלוקח קאי, שהמוכר כבר אמר אנא איקום ואישפי, ואם כן וצבי אלוקח קאי, שקבל עליו שיטרפהו בעל חוב".
ומבואר מזה כמו שביארתי לעיל י"ד ב' שבאחריות יש תנאי שהלוקח מקנה למוכר את השבח כדי שיוכל בעל חובו של המוכר לטרוף ממנו, ולכן הוקשה לרא"ש שצריך לזה רצון של הקונה שבו זה תלוי ולא במוכר. ועל זה ביאר שהלשון צבי פירושו שהלוקח רצה שיטרפהו בעל חוב. והיינו שברצונו זה הוא מקנה את השבח למוכר כדי שיוכל בעל חוב לטרפו)
.
.
.
אמר רב נחמן הא מתניתא [ברייתא זו] מסייע ליה למר שמואל [דבעל חוב גובה את השבח. רש"י], והונא חברין [חברינו] מוקים לה במילי אחריני [מעמיד אותה בדברים אחרים], דתניא: "המוכר שדה לחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה [כשהוא גובה – כשלוקח חוזר וגובה מן המוכר. רש"י] גובה את הקרן מנכסים משועבדים ושבח גובה מנכסים בני חורין".
והונא חברין מוקים לה במילי אחריני [בדבר אחר. רש"י], בלוקח מגזלן. [דנגזל ודאי טריף שבחא, דאמר ליה ארעאי אשבח [קרקע שלי השביחה], אבל בעל חוב כל כמה דלא טרפה לה לאו דידיה הוא [לא שלו הוא] וברשותא דלוקח אשבח. רש"י.
כמו שכתבתי לעיל שלבעל חוב יש רק שעבוד ולא זכות על השימוש ולכן השימוש בקרקע להוליד שבח אינו שימוש במה שיש לו. והוא גובה את השבח רק מכח תקנת חכמים משום נעילת דלת שיוכל הלווה לשעבד לו את השבח בשעבוד דאקני וכמו שנתבאר לעיל בעמוד זה ולעיל י"ד ב']
.
.
תניא אידך [ברייתא אחרת]: "המוכר שדה לחבירו והשביחה, ובא בעל חוב וטרפה, כשהוא גובה [הלוקח שנטרפה השדה ממנו], אם השבח יותר על היציאה [על הוצאה שהוציא הלוקח בשבחה. רש"י] נוטל את השבח מבעל הקרקע [נוטל הלוקח את השבח מבעל הקרקע – מה שעודף על היציאה, דאמר ליה פרעתי את חובך. רש"י] והיציאה מבעל חוב, ואם היציאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מבעל חוב [אין לו – ללוקח אלא מן היציאה שהוציא בה פורע לו שיעור שבח והשאר מפסיד. רש"י]".
והא שמואל במאי מוקים לה [במה מעמיד אותה] אי [אם] בלוקח מגזלן קשיא רישא [אי בלוקח מגזלן – האי בעל חוב היינו נגזל. קשיא רישא – דקתני נוטל את השבח מבעל הקרקע. רש"י], דאמר שמואל לוקח מגזלן לית ליה [אין לו] שבחא [משום שנראה כריבית]. אי בבעל חוב קשיא רישא וסיפא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח? [קשיא רישא וסיפא – דקתני בעל חוב נותן את היציאה, ולשמואל בעל חוב גובה השבח ואינו נותן כלום. רש"י.
גזלן גובה את השבח מכח שהוא שלו שהשדה שלו השביחה, שכל השדה שלו לגמרי ולא רק שיש לו שעבוד. ואינו גובה שבח מכח שיעבוד שהרי הגזלן לא שיעבד לו מאומה. ולכן כיוון שהוא בא לגבות מה ששלו הוא צריך לשלם דמי היציאה שאינם שלו.
אבל בעל חוב גובה את השבח מכח תקנת חכמים שהלווה יכול לשעבד לו את השבח בשעבוד דאקני. ושיעבודו של הלווה כך שיעבד לו, שיטול בעל החוב את כל השבח ולא ישלם מאומה על היציאות והמוכר הוא שישלם ללוקח את היציאות. וכמו שנתבאר כל זה לעיל י"ד ב'. ולכן אם מעמידים בבעל חוב קשה למה משלם את היציאות, וכשהעמדנו בנגזל לא היה קשה למה משלם את היציאות]
איבעית אימא [אם רצונך אמור] בלוקח מגזלן, כגון שיש לו קרקע. אי נמי [אם גם] בשקנו מידו. [וכמבואר לעיל שבאופנים אלה לא אסרו משום נראה כריבית]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 