ותיפוק ליה דהוה ליה רועה ואמר רב יהודה סתם רועה פסול? [ותיפוק ליה דהוה ליה רועה – אדאביי [על של אביי] קא מתמה דקשיא ליה והא גזלן הוא, ותיפוק ליה דבלאו הך גזילה פסול לשבועה. דאמר רב יהודה סתם רועה, אפילו לא הועד עליו שגזל, פסול לעדות, דסתמיה גזלן הוא שמרעה בהמותיו בשדות של אחרים. רש"י]
לא קשיא הא דידיה [שלו] הא דעלמא [דידיה – רועה בהמות שלו פסול דבשביל הנאתו רועה אותן בשדות אחרות, אבל רועה בהמות העיר בשכר בשביל הנאת אחרים אינו חוטא להרעות עד שיגיע למרעה המופקר לכל. רש"י]. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] אנן חיותא לרועה היכי מסרינן [אנחנו חיות לרועה איך אנו מוסרים] והא כתיב: (ויקרא יט, יד) "לפני עור לא תתן מכשול", אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו. [דאי לא תימא הכי – דלא אמרינן על רועה בהמות דעלמא שהוא גזלן, אנן חיותא לרועה היכי מסרינן. רש"י]
.
.
"זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכו'". [זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו]
על דאית ליה [שיש לו] משתבע או על דלית ליה [שאין לו] משתבע? [הבא לישבע וליטול חציה צריך הוא לישבע שיש לו בה חציה, או לישבע שאין לו בה פחות מחציה, שמא אין לו בה כלום וכי משתבע שאין לו בה פחות מחציה באמת הוא נשבע שהרי אין לו כלום, דבשלמא אם היה לו בה שליש או רביע והוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה נשבע בשקר שהרי יש לו בה שליש שהוא פחות מחציה ואין לו בה חציה, אבל כשאין לו בה כלום נשבע הוא באמת [ולפי זה קשה שהשבועה לא הועילה למנוע שכל אחד יתקוף טלית של חבירו ויטול חציה וישבע אמת שאין לו בה פחות מחציה]. רש"י]
אמר רב הונא דאמר שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה. [שבועה שיש לי בה, ואם תאמרו שמא שליש או רביע, שבועה שאין לי חלק בה פחות מחציה. רש"י]
ונימא [ונאמר] שבועה שכולה שלי?
ומי יהבינן ליה [והאם נותנים לו] כולה? [מי יהבינן ליה כולה – הרי חבירו תופס בה ואם ישביעוהו על כולה הרי לעז לבית דין מאחר שכולה שלו והם אמרו יחלוקו. רש"י]
ונימא שבועה שחציה שלי?
מרע ליה לדיבוריה. [דאמר ברישא כולה שלי והשתא [ועכשיו] אמר בהדיא [בפירוש] חציה שלי. רש"י. טענה לפני בית דין היא דין שתלוי בהגדה, וכיוון שטען כולה שלי אם יאמר כעת בפירוש לפני הבית דין חציה שלי הוא מרע את הטענה שטען]
השתא נמי [עכשיו גם] מרע ליה לדיבוריה?
דאמר כולה שלי ולדבריכם שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה. [דאמר כולה שלי – תירוצא הוא. ולדבריכם – שאין אתם מאמינים לי בכולה, שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה. רש"י]
.
.
וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה?
אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא.
.
ונימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא? [ונאמר מתוך שחשוד על הממון חשוד גם על השבועה. רש"י: אדרבי יוחנן פריך דאמר חשדוהו רבנן שמא ילך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא, אם חשוד הוא בכך חשוד הוא נמי ישבע]
לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. [דחמיר הוא לאינשי איסור שבועה מאיסור גזילה. רש"י]
דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] האי דאמר רחמנא מודה מקצת הטענה ישבע נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא.
התם אשתמוטי קא משתמיט ליה כדרבה. [אשתמוטי משתמיט ליה ולא חשיד אממונא. כדרבה דאמר לעיל [ג' ב'] מפני מה אמרה תורה כו'. רש"י]
תדע, דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות. [תדע – דלאו בגזלן חשדינן ליה אלא באשתמוטי בעלמא. דאמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה – שבאו עדים והחזיקוהו בכפרן שהעידוהו שהוא חייב לו. כשר לעדות – אלמא לאו דעתיה למגזליה דנימא [שנאמר] "אל תשת עד חמס" אלא לאשתמוטי עביד [עשה]. בפקדון פסול לעדות – דמאי אשתמוטי איכא [יש] הרי לא ניתן להוצאה ובעין הוא, ואם אבד יטעון שאבד ויפטר. רש"י]
.
.
(לפי רבה רק אם מודה במקצת אנו תולים שמשתמט, אבל אם כופר הכל לא אומרים שהוא משתמט, ולרש"י רבה אמר זאת בפירוש, וכן ביאר רש"י לעיל ג' ב' שבעדים לא היינו אומרים שיישבע כיוון שהוא כופר הכל ואין לומר שמשתמט. וכן לקמן ו' א' מקשה הגמרא "ואלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא", וכאן תירצה הגמרא שיש לומר שמשתמט דווקא מכיוון שהוא מודה במקצת, ושם הקשתה משום שאי אפשר לומר שמשתמט כיוון שהוא כופר הכל, וכן כתב רש"י שם: "משביעין אותו – לשאינו מודה במקצת. נימא מיגו – דמעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי בעי וחשוד אשבועה".
ולכאורה קשה שהרי רב אידי בר אבין אמר שאפילו בכופר הכל אנו אומרים שהוא משתמט, וכן כתב רש"י בפירוש לעיל ד' א' דיבור המתחיל "הכופר" שזהו גם בכופר כולה.
ונראה שכשאמרה התורה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס לפסול גזלן לעדות, להוציאו מחזקת כשרות ולקבוע שהוא פסול צריך בירור ועדות שהוא גזלן ורשע, ובכופר הכל אין לנו עדות גמורה לברר שהוא רשע כיוון שגם בכופר הכל יש צד שהוא כופר כדי להשתמט עד שיהיו לו מעות.
אמנם לגבי מה שנאמר כאן בגמרא כיצד אמרה התורה להשביעו שבועת מודה במקצת נאמר מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא, הנה לפי הצד שהוא משקר, אין דרך אדם להעיז פניו לכפור הכל, והוא הרי מעיז, ואין לטענתו צורת טענה של משתמט עד שיהיו לו מעות. וכן לשון רש"י לקמן ו' א' שזהו משום שהוא מעיז שכתב: "נימא מיגו דמעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי בעי וחשוד אשבועה".
כשאנו באים להטיל עליו שבועה, יש שני צדדים לראות את הטלת השבועה, האחד שאנו נגרום לו להודות ולמנעו מלגזול, והשני שנגרום לו לחטוא יותר ולא רק שיגזול אלא גם ישבע לשקר. אם הוא כופר הכל, אע"פ שיש צד שגם כופר הכל משתמט כמו שאמר רב אידי בר אבין, מכיוון שעל הצד שהוא משקר הוא עז פנים, להטיל עליו שבועה צורת הדבר שאנו באים להחטיאו יותר שיוסיף איסור שבועת שקר על איסור גזל, ואין צורת הדבר שאנו באים למנעו מלגזול. ולכן הסברא שלא נטיל שבועה אע"פ שיתכן שהוא משתמט.
.
.
הנה לעיל ב' ב' ביארתי שדבר ברור הוא שעניין שבועה הוא תביעה של התובע כלפי הנתבע, ולא דין מחודש מצד התורה למנוע מהשקרן לשקר. והטעם שהשבועה בכלל התביעה הוא משום של ידי הזכרת השם יסתובב שתיפעל האמת בעולם והממון יגיע לבעליו על ידי מסובב כל הסיבות ששמו אמת, ואם הוזכר שמו כדי שלא יתחלל יסתובב שתיעשה האמת, וגם יש בה עונש מיתה על הנשבע לשקר.
לפי זה לכאורה קשה, שהתובע תובע שהשקרן שכנגדו יישבע גם על הצד שחשוד על הממון חשוד על השבועה, ואדרבה שיישבע לשקר וייענש ויבוא הממון לבעליו על ידי מסובב כל הסיבות. ולמה על הצד שהוא חשוד על השבועה נמנעים מלהשביעו.
אמנם אם נאמר שטעם השבועה מהתורה הוא כדי לברר את האמת ולמנוע מהשקרן לגזול ולהטיל עליו מורא כדי שיודה, עדיין קשה, שבכופר הכל יש צד שהוא משתמט כמו שאמר רב אידי בר אבין. ואם כן יש תועלת בירור ומניעת גזל בשבועה, שאפשר אפילו על צד רחוק שהוא משתמט, ואינו רשע שרוצה לגזול, ועל הצד הזה תועיל השבועה למנוע מלגזול, ולמה לא נשביע אותו על צד זה. ואי אפשר לומר שהצד שכופר הכל משתמט הוא צד רחוק שלא חוששים לו, שהרי די בו לקבל עדותו ולא לחשוש לאיסור התורה שלא לקבל עדות גזלן.
ונראה לפי מה שביארתי לעיל ב' ב', שהשבועה היא תביעה של התובע והיא כלולה בתביעה שישלם לו ממון, כיוון שבכח השבועה לגרום שיגיע הממון אליו.
רק שאין רשות לאדם למסור דינו לשמיים לתבוע את מי שגזל ממנו להישבע לשקר ולחלל את השם, ולגרום שכדי לתקן את חילול השם תבוא מיתה על הגזלן וממונו יושב לו על ידי הקב"ה. שאין רשות להשתמש בקדושת השם ואמיתתו באופן כזה. ולכן נצטווינו לדון בדיני אדם ולמסור את הדין לבית דין של דיינים ולא למסור את הדין לשמיים. ולכן במקום שצורת הדבר נראית שאם נחייב את הנתבע שבועה על הצד שהוא שקרן הוא יישבע לשקר, אפילו אם יש צד שהוא רק משתמט, אז לא נכללת בתביעה לתבוע שישבע.
שהרי התובע תובע רק ממון, רק מכיוון שהוא תובע לעשות כפי האמת, אנו רואים ממילא שיש בכלל תביעתו גם תביעה שישבע הנתבע כדי שתצא האמת לאור. ואין סברא לומר ששבועה היא בגדר בירור והוא תובע בירור, שהרי הוא לא אמר אלא שהוא תובע שישלם לו את ממונו ולא תבע בירור מלבד הכרעת הדיינים לפי ראות עיניהם, אלא ששבועה היא גם דרך שתביא את ממונו אליו.
אבל כל שהשבועה היא דרך להביא ממונו אליו על ידי שיתחלל השם וייענש הגזלן, כיוון שאין לו רשות להשתמש כך בשם ה' אנו לא רואים שהשבועה היא בכלל תביעתו. ורק אם צורת הדבר שהנתבע משתמט, וכגון שמודה במקצת שנראה שרוצה רק להשתמט, אז יש רשות שהשבועה תהיה בכלל התביעה שאז צורת הדבר שאם הוא משקר הוא יודה כדי לא להישבע לשקר. ואז השבועה היא רק סיוע וחיזוק למסירת הדין לבית דין של מטה, ונותנת להם כח ולא מחליפה אותם, ואין זו צורת שימוש בשם ה' לכוף את הגזלן לחלל אותו כדי שייענש.
ואם שבועה חמורה לבני אדם יותר מגזל אז תמיד צורת הדבר שיודה ולא ישבע לשקר, ואם אינה חמורה יותר אז רק אם מודה במקצת צורת הדבר כך. ובכופר הכל כיוון שהוא עז פנים אין צורת הדבר כך אע"פ שיש צד שגם כופר הכל משתמט.
וסייעתא לדברי מלשון הריטב"א שבועות מ' ב' שכתב: "דכשר לעדות שאני, דלגבי שלא נפסלה לעדות כל מאי דאפשר למיתלי בהשמטה תלינן, אבל לחייבו שבועה לא תלינן".
.
.
כאן מקשה הגמרא על רבי יוחנן שאמר שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף וכו'. השבועות שתיקנו חכמים הן להטיל מורא על השקרן שיימנע מלגזול, כמפורש בלשון רבי יוחנן, וכן פשוט מכך שתיקנו חכמים גם שבועות על התובע.
לפי זה אפשר לומר שהשאלה פשוטה, שאם איסור שבועה אינו חמור יותר בעיני אנשים מאיסור שבועה אין טעם בתקנה.
אמנם רבה הקשה על שבועת התורה של מודה במקצת למה לא אומרים שלא ישבע משום מתוך שחשוד על ממון חשוד על השבועה, וכן הגמרא כאן מוכיחה מזה. ולזה נצרך מה שביארתי.
אמנם נראה שהקושיא על השבועה שאמר רבי יוחנן שתיקנו חכמים שלא יהא כל אחד הולך ותוקף, אינה מטעם שבשבועות מדרבנן שהן למנוע מגזילה אין תועלת לתקן אם חשוד על ממון חשוד על שבועה כיוון שלא יימנע מגזילה על ידה. שהגמרא לא מחלקת כלל בסוגייתנו בין שבועה מדרבנן לשבועה מהתורה, והרי במודה במקצת יש תועלת להשביעו גם בכופר הכל כיוון שרב אידי בר אבין אמר שגם כופר הכל יש צד שהוא משתמט, ושם הוא שבועת התורה שאינה למנוע את הגלן מלגזול וכמו שנתבאר לעיל ב' ב' ויש בה טעם אחר וכמו שנתבאר, והגמרא לא נוחתת כלל לחלק בזה.
וכן לקמן מקשה הגמרא לגבי שבועת היסת למה לא נאמר מתוך שחשוד על הממון חשוד על השבועה שהרי הוא כופר הכל ולא אומרים שהוא משתמט. ושבועת היסת היא מדרבנן למנוע מלשקר, ובוודאי יש תועלת גם להשביע בכופר הכל כיוון שגם בכופר הכל יש צד שהוא משתמט כרב אידי בר אבין, ואינו מובן למה פשוט לגמרא שאי אפשר לתקן שבועת היסת בכופר הכל אם החשוד על ממון חשוד על שבועה שהרי שעל הצד שהוא משתמט כרב אידי בר אבין תועיל השבועה למנוע ממו לשקר.
ונראה מזה שגם הקושיא על השבועה מדרבנן שאמר רבי יוחנן, אינה הקושיא מה תועלת יש בתקנת חכמים, ומסתבר שלעולם יש צד תועלת בזה שסוף סוף הוא יעבור שני איסורים ואפשר שעל ידי זה יפרוש מלשקר. אלא היא אותה קושיא שהקשה רבה על שבועת מודה במקצת מהתורה, שאין להשביע את מי שצורת הדבר שמה שמשביעים אותו יש בזה יותר צד שיגרום לו להישבע לשקר מאשר שיודה, וכמו שנתבאר לעיל.
.
.
– – –
.
.
שבועות מ' ב':
"מנה לי בידך, אין לך בידי, פטור.
אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת.
מאי טעמא, חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו.
אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו?
אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוה לי ופרענא ליה, תדע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות".
בתוספות שם דיבור המתחיל "אדרבה" [וכן לעיל ג' ב' דיבור המתחיל "בכוליה"], ביארו שאע"פ שנאמר שאין העזה בכופר הכל משום שמשתמט, מכל מקום יש בזה יותר העזה מאשר במודה במקצת, ולכן אין לכופר הכל מיגו שהיה יכול להודות במקצת.
והקשו שם התוספות בדיבור המתחיל "אשתמוטי", שהנה לקמן ו' א' הגמרא מוכיחה מרב נחמן שכופר הכל נשבע היסת שלא אומרים מיגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא, ואינה דוחה את ההוכחה שאינו חשוד על ממון כיוון שהוא רק משתמט כמו שהיא דוחה בסוגייתנו כאן. ולפי רש"י הטעם שאינה דוחה הוא משום שבכופר הכל לא אומרים שהוא משתמט אלא רק במודה במקצת, וקשה שהרי בשבועות הגמרא אומרת גם על כופר הכל שהוא משתמט.
ונדחקו התוספות לתרץ שבאמת היה אפשר לדחות כך גם לקמן ו' א'. רק הגמרא לא טורחת לתרץ כך כיוון שמביאה ראיות אחרות שלא אומרים מיגו דחשוד על הממון חשוד על השבועה. וזה דוחק עצום שאחרי שהגמרא כאן כבר דחתה שאין ראיה שהחשוד על ממון לא חשוד על שבועה במקום שיש לומר שמשתמט לא היה לה להביא כלל ראיה משבועת היסת אם גם בה אפשר לדחות שמשתמט.
וזה לשונם: "אשתמוטי הוא דקמשתמיט. תימה דבפרק קמא דבבא מציעא (ו' א' ושם) דייק אלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, אמאי לא משני דאשתמוטי קא משתמיט כדמשני אהתם דלעיל?
ויש לומר משום דפריך בהדי הך [ביחד עם זו] פירכי טובא [פרכות הרבה], ותו הא דתני רבי חייא כו' דלא מצי לשנויי הכי [שלא יכול לתרץ כך]". וכן כתבו גם לקמן ו' א' דיבור המתחיל אלא והעתקתי משבועות שקיצרו יותר.
הנה לרש"י הטעם שבכופר הכל מהתורה אינו נשבע כמו מודה במקצת הוא משום שמסייעת לו החזקה אין אדם מעיז פניו לכפור הכל, ואם כפר רגליים לדבר שהאמת עמו. וכמו שכתב בבבא קמא ק"ז א': "כדרבה, דאמר רבה אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה, הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה, דאי לאו קושטא בהדיה [שאם לא האמת עמו] לא הוה מצי למכפר ביה, והיכא דמודה מקצת בכולה בעי למכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז".
וקשה על זה שהגמרא בשבועות אומרת לגבי כופר הכל שלא מסייעת לו חזקה אין אדם מעיז פניו כיוון שאין זו העזה שיש לומר שהוא משתמט.
ונראה ליישב שהנה בשבועות רב נחמן אמר שטעמו משום חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו. והקשו שכנגד זה יש חזקה אין אדם מעיז פניו ואנו שוקלים חזקה זו כנגד חזקה זו והן מבטלות זו את זו ונמצא שבטל הטעם שאמר רב נחמן לתקנתו. ועל זה תירצה הגמרא שדי בכך שיש צד כלשהו לומר בכופר הכל שהוא משתמט כדי להרע קצת את כח החזקה של אין אדם מעיז פניו, ואז החזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו גוברת עליה במשקל כיוון שאין בה שום ריעותא, וסמך רב נחמן על טעם זה כדי לתקן שבועת היסת שהיא חומרא משום צורך השעה ותיקון העולם כמו שכתבו הראשונים. ומוכיחה הגמרא שיש צד לומר שגם בכופר הכל משתמט מדברי רב אידי בר אבין שלא פסל כופר בכל המלווה לעדות כיוון שיש צד כלשהו שהוא משתמט ואין עדות גמורה שהוא פסול. ואין זו סתירה לכך שבשבועת מודה במקצת אם כופר הכל פטרה אותו התורה משום חזקת אין אדם מעיז פניו, שעדיין ודאי יש יותר צד לומר שאינו משתמט ויש סיוע מהחזקה אין אדם מעיז פניו. ובשבועות לא אמרו שאין סיוע לטענתו מחזקה זו, רק שיש ריעותא קצת בסיוע ולכן עומד טעמו של רב נחמן שעליו השתית את התקנה להחמיר להשביע היסת.
ועל דרך זו כתב הריטב"א שם: "אישתמוטי אשתמיט. ואע"ג דכל מקום אמרינן להדיא דלא תלינן בהשמטה בכופר בכל אלא במודה במקצת, זהו לדין תורה, אבל אחרונים סמכו לומר דאף בכופר בכל תלינן דעביד לאישתמוטי".
לפי זה לא קשה קושיית התוספות, כיוון שבכופר הכל מעיקר הדין לא אומרים שמשתמט, לכן לא דחתה הגמרא את הראייה משבועת היסת להוכיח שלא אומרים מיגו דחשוד על ממון חשוד על שבועה בדחייה לומר שהוא משתמט.
והתוספות לשיטתם שפירשו לעיל ג' א' דיבור המתחיל "מפני" לשיטת רבינו תם שהטעם שכופר הכל פטור מהתורה משבועה אינו משום שמסייעת לו החזקה אין אדם מעיז פניו אלא הוא גזירת הכתוב בלא טעם, והארכתי בדבריהם לעיל ג' ב', ולכן לא היה להם הכרח לומר שמה שנאמר בשבועות שגם בכופר הכל חוששים למשתמט אינו מעיקר הדין אלא משום שהחמירו חכמים)
.
.
אלא הא דתני רמי בר חמא: "ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר" [עיין רש"י לעיל עמוד א', שמדובר שהפקיד בידו שלוש פרות, באחת כפר השומר שטען לא היו דברים מעולם או החזרתי, ועליה נשבע משום מודה במקצת, בשנייה הודה, ובשלישית טען נגנבה או נאנסה ועליה נשבע שבועת השומרים ונפטר], נימא [נאמר] מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא? [דההוא [אותה פרה] דאמר לא היו דברים מעולם כופר בפקדון הוא וליכא למימר [ואין לומר] משתמיט, חשיד נמי [גם] אשבועה דידה [על השבועה שלה. של אותה פרה של כפירה שנשבע משום מודה במקצת], דבשלמא אשבועת שומרין דההוא דקטעין נאנסה דחייביה רחמנא שבועה איכא למימר [יש לומר] דלא חשיד אממונא אלא שמא פשע בשמירתה וחייב לשלם אונסיה וסבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה [לכן על שבועתה של הפרה שטוען עליה נאנסה ונשבע עליה שבועת השומרים לא חשוד עליה], אלא [הפרה] ההיא דכפירה [שנשבע עליה משום מודה במקצת] הא ודאי כופר בפקדון הוא ומשקר, והיכי [ואיך] משבעינן ליה עלה. רש"י]
התם נמי [שם גם] אשתמוטי קא משתמיט, סבר משכחנא לגנב ותפיסנא ליה. [סבר אמצא את הגנב ואתפוס אותו. רש"י: התם נמי אשתמוטי משתמיט שאבדה ממנו וסבר משכחנא לגנב כו']
אי נמי [אם גם] משכחנא ליה באגם ומייתינא ליה [אמצא אותו, את הפקדון, באגם ואביא אותו].
אי הכי [אם כך. רש"י: אי הכי – בפקדון איכא למימר משתמיט] הכופר בפקדון אמאי [למה] פסול לעדות [מקשה על רב אידי בר אבין בשם רב חסדא לעיל], נימא [נאמר] אשתמוטי קא משתמיט סבר עד דבחשנא [שאחפש] ומשכחנא ליה [ואמצא אותו]?
כי אמרינן הכופר בפקדון פסול לעדות כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה [שבאו עדים והעידו בו] דההיא שעתא איתיה לפקדון בביתיה והוה ידע [שבאותה שעה היה הפקדון בביתו והיה יודע].
אי נמי [אם גם] דהוה נקיט ליה בידיה [שהיה אוחז אותו בידיו].
.
.
אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו [לקמן בהמפקיד [ל"ד ב'] גבי שילם ולא רצה לישבע, אמר רב הונא אם בא לשלם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישינן שמא עיניו נתן בה. רש"י.
אם השומר טוען נאנסה הוא נשבע ופטור. ואם רוצה הוא יכול לשלם ולא להישבע. זה נאמר במשנה שם, ועל זה הוסיף רב הונא שמכל מקום משביעים אותו אע"פ שהוא משלם. כיוון שיש לחשוש שהיא ברשותו, והוא נתן עיניו בה ורוצה לקנות אותה לעצמו ולשלם דמיה בלא הסכמת הבעלים למכור אותה, ולכן הוא משקר לטעון שנאנסה ורוצה לשלם דמיה ולא להישבע על טענתו. לפי החשש שעליו משביעים בוודאי אינו משקר כדי להשתמט, שהחשש הוא שנתן עיניו בה ומשקר כדי לחמוס אותה בלא הסכמת בעלים והוא וודאי חשוד על ממון], נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא?
התם נמי [שם גם] מורה [מורה היתר לעצמו] ואמר דמי קא יהבנא ליה. [דמים אני נותן לו. רש"י: התם לא חשיד אממונא דמורי היתירא למימר דמי בעינא למיתב [לומר דמים אני רוצה לתת]]
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא והא קא עבר על לאו (שמות כ, יג) דלא תחמוד? [מה לי חשוד על לא תחמוד מה לי חשוד על לא תגזול, נימא מיגו דחשיד עליה חשיד אשבועתא. רש"י]
לא תחמוד לאינשי [לאנשים] בלא דמי משמע להו. [לכן כמדומה לו שכיוון שרוצה לשלם אינו עובר על לאו מהתורה ואינו חשוד להישבע לשקר]
.
.
[תוספות: "בלא דמי משמע להו. ואם תאמר תיפוק ליה מלא תגזול? [קשה על מה שנדמה לאנשים שלא תחמוד נאמר דווקא כשאינו משלם דמים, למה נאמר לא תחמוד הרי זה גזל גמור]
ויש לומר לעבור עליו בשני לאוין [לפי סברת האנשים לא תחמוד נאמר כדי להוסיף עוד לאו למי שגוזל. ולפי האמת הוא נאמר גם כשרוצה לשלם כל שאין הבעלים מסכים למכור]".
מבואר מהתוספות שלפי האמת שלא תחמוד נאמר כשרוצה לשלם דמים, עובר רק על לא תחמוד ולא על לא תגזול. שרק לפי מה שנדמה לאנשים שלא תחמוד הוא דווקא כשאינו משלם הוקשה להם שיש בו כבר לאו של לא תגזול.
וצריך ביאור למה אם לוקח בלא הסכמת הבעלים אין בזה גזל שהרי הבעלים אינו רוצה לקבל דמים ואינו מסכים שהלה יקח את החפץ. ועיין מה שכתבתי בזה בבבא קמא נ"ז א']
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 