בבא מציעא – דף ל' עמוד ב'

by

אלא לזקן ואינו לפי כבודו. [נצרכים אנו לפסוק והתעלמת פעמים שאתה מתעלם]

אמר רבה הכישה חייב בה. [הכישה – זה שאינו לפי כבודו אם הכישה הכאה אחת להשיבה נתחייב בה לאהדורה [להשיבה] הואיל והתחיל. רש"י]

אביי הוה יתיב קמיה
[היה יושב לפני] דרבה. חזא להנך עיזי דקיימו [ראה את אותן עיזים שעמדו]. שקל קלא [פיסת רגבים. רש"י ראש השנה כ"ה א'] ושדא בהו [נטל פיסת רגבים והשליך בהן].
אמר ליה איחייבת בהו [התחייבת בהן] קום אהדרינהו [החזירן].
.
.
איבעיא להו [הסתפק להם] דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מהו? [דרכו להחזיר בשדה – שאין שם רואים כל כך ואינו בוש. ואין דרכו בעיר – שהוא בוש משכיניו והוא מצא בשדה. מהו שיתחייב להשיבה. רש"י. נראה שאם הבעלים בשדה פשוט שחייב להשיב לו, והספק הוא רק האם חייב להוליכה לעיר להשיבה שם]
מי [האם] אמרינן השבה מעליא בעינן וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר לא לחייב ‏[לא מיחייב – להתחיל בהשבתה בשדה. רש"י], או דלמא [שמא] בשדה מיהת [על כל פנים] הוא דאיחייב ליה, וכיון דאיחייב ליה בשדה איחייב ליה בעיר [וכיון דאיחייב – שהזיזה ממקומה חייב אף בעיר. רש"י]. תיקו.
.
.
אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי [גם] מחזיר [וכל מה שלא היה מחזיר בשלו פטור משום שהיא כזקן ואינה לפי כבודו], וכל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען. [פורק וטוען – פורק משא מן החמור וטוען עליו דכתיב עזוב תעזוב, הקם תקים. רש"י.
שמות כ"ג ה': "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ [בתמיה. רש"י] עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.
רש"י: "עזיבה זו לשון עזרה. וכו'. ומדרשו כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת, פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר, הא כיצד זקן ואינו לפי כבודו וחדלת, או בהמת נכרי ומשאו של ישראל וחדלת.
עזב תעזב עמו – לפרק המשא מלמשקל ליה מליטול משאוי ממנו".

דברים כ"ב ד': "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ".
רש"י: "הקם תקים – (ב"מ לב) זו טעינה להטעין משאוי שנפל מעליו.
עמו – עם בעליו אבל אם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לטעון טעון פטור]

רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא [היה הולך בדרך]. פגע ביה ההוא גברא [פגש בו אותו אדם] הוה דרי [היה נושא] פתכא דאופי [משאוי של עצים. רש"י]. אותבינהו [הושיבם. הניחם על הארץ] וקא מיתפח [עומד לפוש. רש"י].
אמר ליה דלי לי
[הטעינני. רש"י].
אמר ליה כמה שוין?
אמר ליה פלגא דזוזא
[חצי זוז].
יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה
[רבי ישמעאל ברבי יוסי קנה מאותו אדם את משאוי העצים כדי שלא יהיה מחוייב לעזור לו לטעון אותם, ואחר כך הפקיר את העצים כדי שאם יטול אותם אדם לא יעבור בגזל].
הדר זכה בהו
[חזר האיש ההוא והחזיק בהן מן ההפקר. רש"י. ושוב אמר לו הטעינני].
הדר יהיב ליה
[חזר נתן לו] פלגא דזוזא ואפקרה.
חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו
[ראהו שרוצה לחזור ולזכות בהם].
אמר ליה לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו
[לכל העולם הפקרתים [את העצים האלה] ולך לא הפקרתים].
ומי
[והאם] הוי הפקר כי האי גוונא [כמו אופן זה], והתנן: "בית שמאי אומרים הפקר לעניים הפקר [אע"ג שלא הפקירו אלא לעניים הוי הפקר למפטר מן המעשר. רש"י], ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה". [והלכה כבית הלל שרק הפקר לכל אדם הוא הפקר]
אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא אפקרינהו, ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה. [באמת העצים היו הפקר לכל אדם, ורבי יוסי שאמר לו שלגביו אינם הפקר דברים בעלמא אמר לו כדי להעמידו שלא יחזור ויזכה שוב ושוב]
.
.
(תוספות:
"אפקרה. שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול.
ואם תאמר הא אמר בפרק אין בין המודר (נדרים מ"ה א') אין הפקר אלא בפני שלשה?
וש לומר דהכא נמי [שכאן גם] הוו שלשה. אי נמי דאורייתא בלא שלשה נמי הוי הפקר.
והא דאמר שלהי פרק קמא דשבת (דף י"ח ב' ושם דיבור המתחיל "דמפקרא") גיגית נר וקדירה אפקורי מפקר להו אע"ג דליכא שלשה, התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים [לדעת בית שמאי ואין הלכה כן]".
משמע מהתוספות שיאוש לא מועיל אפילו כשאין החפץ ברשות בעלים, כל שאינו אבוד ממנו והוא יודע היכן הוא. שהרי רבי ישמעאל לא נצרך לעצים ומן הסתם מתייאש מהם. ועיין בזה לעיל כ"ו א'.
אמנם גם אם יאוש לא מועיל היה די בכך שאינו מקפיד ומתרצה אם אחר יזכה בהם כדי שלא יהיה בהם דין גזל, שהרי הזוכה זוכה ברשות. ואז גם היה יכול לאסור על אותו אדם לזכות בהם. ושמא מכיוון שזכין לאדם שלא מדעתו וחצירו קונה לו שלא מדעתו, משום שסתם אדם בטבעו כל הזמן דעתו לזכות לעצמו ממון בכל אופן שיזדמן לו, אם היה במשך הזמן שוכח מהעצים ומהתרצותו שכל אדם מותר בהם, היה חוזר הדין שדעתו שאינו מתיר לאחרים לזכות כיוון שכך טבע כל אדם תמיד ויש לכל אדם בסתם דין דעת שהוא רוצה לזכות בממון לעצמו, ולכן הוצרך דווקא להפקיר. וצריך עיון בזה)
.
.
והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה?
רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד. דתני רב יוסף:
(שמות יח, כ) [וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.] ""והודעת להם" – זה בית חייהם [זה בית חייהם – ללמוד להם אומנות להתפרנס בו. חוקות ותורות כתיבי ברישיה דקרא [וכיוון שהם כתובים מקודם אין לפרש "והודעת להם" לגבי תלמוד תורה אלא לגבי ללמוד אומנות]. רש"י]. "את הדרך" – זו גמילות חסדים. "ילכו" – זה ביקור חולים. "בה" – זו קבורה. "ואת המעשה" – זה הדין. "אשר יעשון" – זו לפנים משורת הדין".

אמר מר: "ילכו" – זה ביקור חולים. היינו גמילות חסדים?
לא נצרכה אלא לבן גילו [בחור כמותו או זקן לזקן. רש"י נדרים ל"ט ב'. שנולד המבקר במזלו של חולה. ר"ן שם], דאמר מר בן גילו נוטל אחד מששים בחליו ואפילו הכי [כך] מבעי ליה למיזל לגביה [נצרך לו ללכת אצלו. אפילו שהוא עצמו יחלה באחד משישים מאותו חולי].

"בה" – זו קבורה. היינו גמילות חסדים?
לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו.

"אשר יעשון" – זו לפנים משורת הדין. דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? [בתמיה. דמגיזתא – גוזאי הדנין ביסורים ובחזקה. וחבירו בבבא קמא (קי"ד א') דדייני בגזתיא. רש"י]
אלא אימא [אמור] שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.
.
.

.

מתני' אי זו היא אבידה [בגמרא מפרש. רש"י], מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה. חמור וכליו הפוכין פרה רצה בין הכרמים [דמסתקבא [שנפצעת]. רש"י] הרי זו אבידה.
החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה, שנאמר
(דברים כב, א) "השב תשיבם".
היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע
[שבטלתי ממלאכתי שיאמר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול. רש"י] אלא נותן לו שכרו כפועל [בגמרא מפרש. רש"י]. אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין [אם יש שם בית דין – אם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו חפץ ליבטל ממלאכתו מה יעשה, אם יש שם שלשה בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי [ואין רצוני] ליבטל ליטול שכר מועט, אני אשיב אם תאמרו שאטול שכר משלם. רש"י. והם ידונו אם כדאי לבעלים שישיב לו אבידתו וישלם סלע]. אם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם.
.

.
גמ' אטו [וכי] כל הני [אלה] דאמרינן לאו אבידה הוו? [הלשון אי זו היא אבידה משמע שרק כעת משמיע לנו מה היא אבידה, וקשה שבמשניות מקודם כבר הובאו כמה אופנים של אבידה]
אמר רב יהודה הכי [כך] קאמר אי זו היא כלל אבידה שהוא חייב בה [כלל – סתם אבידה שמוכחת שהיא שם שלא מדעת בעלים. רש"י], מצא חמור ופרה רועין בדרך אין זו אבידה ולא מיחייב בה, חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה ומיחייב בה.

ולעולם? [ולעולם – בתמיה וכי אף אם ימצאנה שם לעולם נאמר מדעת היא וכי דרך שלא להכניס [את הבהמה לדיר אלא להשאירה רועה בדרך לימים רבים]. רש"י]
אמר רב יהודה אמר רב עד שלשה ימים.
היכי דמי [באיזה אופן], אי [אם] בלילותא אפילו חדא שעתא נמי [גם], אי ביממא אפילו טובא [הרבה] נמי לא?
לא צריכא דהוה חזי לה [שהיה רואה אותה] בקדמתא [לפני עלות השחר. רש"י] ובחשכתא [שחשכה ערבית. רש"י] תלתא יומי, אמרינן איתרמויי אתרמי לה ונפקא [הזדמן לה ויצאה], טפי [יותר] ודאי אבידה היא.


%d בלוגרים אהבו את זה: