בבא מציעא – דף כ"ה עמוד ב'

by

בעי רב אשי, כאבני בית קוליס מהו? [כאבני בית קוליס – מרקוליס, והיא שם עבודה זרה. ולקמיה מפרש היכי עבדי [איך עשויים]. רש"י]
תא [בוא] שמע דתניא: "מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו כאבני בית קוליס חייב להכריז ואלו הן אבני בית קוליס אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן". [אחת מכאן ואחת מכאן והשלישית חציה על זה וחציה על זה. רש"י]
.
.
תנו רבנן: "המוצא סלע בשוק ומצאו חבירו ואמר לו שלי היא, חדשה היא, נירונית היא [נירון קיסר כתוב עליה. רש"י], של מלך פלוני היא, לא אמר כלום. ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה לא אמר כלום. לפי שאין סימן למטבע". דאמר דלמא אפוקי אפקה [שמא הוציאה] ומאיניש אחרינא [ומאיש אחר] נפל.
.
.

.
מתני' מצא אחר הגפה [סתימת כותל של עץ או של קנים. רש"י] או אחר הגדר [של אבנים. רש"י] גוזלות מקושרים, או בשבילין שבשדות, הרי זה לא יגע בהן [טעמא מפרש בגמרא. רש"י]. מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו [דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא. רש"י] אם מגולה נוטל ומכריז".
.
.
(תוספות:
"אחר הגפה. מקום שמשתמרות קצת. אבל מצא במקום שאין משתמר כלל ודאי אבידה היא ונתייאשו הבעלים כיון שאין בה סימן. ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא ולהוי קשר סימן, כלומר ויטול ויכריז, ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו, דהא תנן: "מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו", וביש בו סימן מיירי מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז [ואם לא היה בו סימן לא היה יכול להכריז].
וכן לעיל (כ"ד א') אמר מצא אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז, אם כן ביש בה סימן מיירי ומוקי לה [ומעמיד אותה] בטמון באשפה ונמלך עליה לפנותה, אבל אם לא נמלך לא יגע בה.
ולרבא דאמר מקום הוי סימן נקט דוקא גוזלות דמדדין, אבל דבר אחר לא, דהוי מקום סימן ויטול ויכריז כיון דאינו משתמר לגמרי. ולרבה דאמר מקום לא הוי סימן נקט גוזלות לאשמועינן דאע"ג דהוי ספק הינוח דאיכא למימר דמעלמא אתו לא יגע בהן")
.
.
גמ' מאי טעמא?
דאמרינן הני אינש אצנעינהו
[אלה אדם הצניעם] ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו [ואם יטול אותם אין להם לבעליהם סימן בהם], הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו [הלכך יעזבם עד שיבוא בעליהם ויטול אותם].
ואמאי
[ולמה], ליהוי קשר סימנא?
אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב במקושרין בכנפיהן, דכולי עלמא הכי מקטרי להו
[שכל האנשים כך קושרים אותם].
ולהוי מקום סימן?
אמר רב עוקבא בר חמא במדדין.
[במדדין – ממקום למקום. רש"י]
אי [אם] במדדין מעלמא אתו [באו] ומותרין?
איכא למימר מעלמא אתו
[יש לומר מעלמא באו. רש"י: מעלמא אתו – ואין זה הינוח וכיון דאין בהן סימן נימא [נאמר] הרי אלו שלו], ואיכא למימר אינש אצנעינהו [אדם הצניעם. רש"י: הואיל ומקושרין], והוה ליה ספק הינוח. ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח [בדבר שאין בו סימן, וכל שכן ודאי הינוח. רש"י] לכתחילה לא יטול [דאי שקלת לה [שאם נטלת אותה] ליכא למרייהו סימנין למיתב בהו [אין לבעליהם סימנים לתת בהם] ויפסיד. הלכך לא יטול והבעלים יזכרו ויבאו ויטלום. רש"י], ואם נטל לא יחזיר [דהא ליכא דיהיב סימנא [שהרי אין מי שנותן סימן]. רש"י].
.
.
(רש"י פירש שלא יחזיר היינו שלא יחזיר לבעלים. ובתוספות הקשו עליו: "ולפירוש רש"י דפירש דלא יחזיר דליכא איניש דיהיב סימנא קשה דפשיטא דלא יחזירנו לשום אדם שאינו יודע מי הם הבעלים כיון שאין בו סימן".
והנה לקמן ל"ז ב' כתב רש"י על המימרא הזו של רבי אבא בר זבדא:
"והאמר ר' אבא בר זבדא ספק הינוח – מצא דבר שאין בו סימן בצד מקום שמשתמר קצת דלא שכיחי אינשי דאזלי [שלא מצויים אנשים שהולכים] ויש לספוקי שמא מדעת הונח שם לגניזה.
לכתחלה לא יטלנו – המוצאו, שכשיבא בעליו לא ימצאנו וסימן אין בו שיכריז, לפיכך יניחנו זה ובעליו יבא ויטלנו. וכל שכן לודאי הינוח כדתנן (לעיל כ"ה ב') מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו.
ואם נטל לא יחזיר – ואם בא אחר ואמר שלי הוא וסימן אינו נותן בו לא יחזירנו שמא אינו שלו וסוף הבעלים לבוא ויביא עדים שהניחו שם, לפיכך יהא מונח ביד זה עד שיבא אליהו. דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר דהא מעיקרא באיסורא אתא לידיה אם הינוח הוא, אלמא מידי דמספקא לן דמאן נינהו [שמסופק לנו של מי הוא] צריך להניחו ביד מי שהוא עד שיתברר הדבר".

הנה לעיל כ"א א' הבאתי שיטת הרמב"ם לגבי חצי קב בשתי אמות שהוא ספק אם הבעלים הניח את הפירות ודעתו עליהם לשוב וליטלם או שהתייאש, שאומרים ספק ממון לקולא, ולכתחילה לא יטול ואם נטל זוכה בהם לעצמו מספק כיוון שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
וכאן כתב רש"י שאע"פ שהוא ספק הינוח אינו יכול לזכות לעצמו מספק כיוון שיש צד ספק שהוא הינוח ולפי הצד הזה באיסורא באה לידו וחייב להשיב, ולא אומרים שיזכה לעצמו משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ונראה שאין ראיה מכאן שרש"י סובר כשיטת הרא"ש שהבאתי שם שחולק על הרמב"ם וסובר שאומרים באבידה ספק איסור תורה לחומרא. אלא גם רש"י סובר שאבידה היא דיני ממונות ושייך בה ספק ממון לקולא.
ובחצי קב בשתי אמות, יש כאן דין ממון בין המוצא לבעלים, ודעת הבעלים נקבעת לפי מה שגילה מעשהו ולא לפי מה שחשב בליבו כשהניח את הפירות, שדברים שבלב אינם דברים. והנחת פירות באופן כזה יש צד ספק שהיא גילוי דעת שהפקיר. והבעלים אין בידו להביא ראיה שלא התכוון להפקיר שגם אם נאמין לו שחישב בליבו שאינו מפקיר אינו כלום, ולכן המוצא זוכה בדין כנגד הבעלים מכח שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ויכול לזכות בה לעצמו [ודלא כהרא"ש שספק איסור תורה לחומרא ויתן לבעלים].
אמנם בסוגייתנו, יש צד ספק שמא ראובן הניח את הגוזלות כאן מדעתו להצניעם ולא התייאש ויבוא לבקשם ויביא עדים שהניחם כאן, ויש צד שלא הונחו כאן מדעת להצניעם ולא של ראובן הם אלא שבאו מעלמא ובעליהם התייאשו או שבאו מרוב נכרים.
לפי צד הספק שהם של ראובן שהניחם כאן בכוונה, אין המוצא זוכה בדין נגד ראובן מכח המוציא מחבירו עליו הראיה. שזה שייך רק כשהתובע עכשיו טוען לפנינו בדין ואנו אומרים לו כיוון שאין לך ראיה לדבריך הנתבע זוכה בדין. אבל אם התובע עדיין לא בא לדין כלל ואיננו יודעים אם יש לו עדים או לא, יש להמתין עד שיבוא לדין ויטען טענותיו ואז יתברר אם יש לו ראיה לדבריו או לא, וכל זמן שלא בא לדין יש להמתין לו שיבוא ואין הנתבע יכול לזכות לעצמו מכח המוציא מחבירו עליו הראיה.

ורש"י כאן כתב: "ספק הינוח – בדבר שאין בו סימן וכל שכן ודאי הינוח". ומשמע שצד הספק כאן שהיה הינוח, לצד זה הוא כמו מה שנאמר במשנה ודאי הינוח, ובמשנה כאן על ודאי הינוח בכלי מכוסה באשפה כתב רש"י: "מכוסה לא יגע בו – דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא".
ואם כן לפי הצד בגוזלות שהיה כאן הינוח אין עליהם דין אבידה כלל ולא נעשה שומר אבידה ואין עליו דיני משיב אבידה. ולכן היה מקום לומר שאם יבוא פלוני ויאמר שלי הם יתן לו בלא סימן ובלא עדים שהניח שם. שהרי לעצמו אינו יכול לזכות כמו שנתבאר, ואינו מחוייב כלפי הבעלים לדרוש סימן ממי שתובע שזה רק מדיני שומר אבידה שהטילה עליו התורה לחקור על ידי סימן או עדים למי הוא מחזיר כדי לא לפשוע כלפי הבעלים האמיתי. ואם כן אע"פ שממון חבירו בידו ואסור לו לאבדו ולהזיקו ולפשוע בו, יש לומר שעד אחד נאמן כל שאינו להוציא ממון ממוחזק וכמו שעד אחד נאמן באיסורים, ולכן אין זה פשיעה והיזק מה שמוסר אותה בידי מי שטוען שהיא שלו.
וכנגד צד זה התחדש בדברי ר' אבא בר זבדא שלא יתן למי שבא ואומר שהוא שלו כל זמן שאין סימנים או עדים שהניח שם. והטעם שכיוון שסוף סוף הגביה ממון שאינו שלו ואינו יכול לזכות בו, אע"פ שלפני שהגביה אין כאן דין אבידה שחייב להגביה ולשמור, אם כבר הגביה נעשה שומר אבידה עליו ואינו רשאי לפשוע בו כלפי הבעלים לתיתו לפלוני שאינו נותן בו סימן ולא מביא עדים. ולכן יניחנו ולא יזכה בו ולא יתננו עד שיבוא הבעלים ויביא עדים שהניח שם או עד שיבוא אליהו.

וזהו כשיטת הראב"ד בהשגות על הרמב"ם, בפרק ט"ו מהלכות אבידה הלכה א':
"כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, ואם יבא ליטול אותה והיה דבר שאין בו סימן הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו, ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה, ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה.
אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו.
השגת הראב"ד – היה דבר שאין בו סימן זכה בו. אמר אברהם: דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו לעולם אלא יעמוד בידו עד שיבא אליהו".
ואפשר שדעת הרמב"ם שאין לחשוש שמא יביא עדים שהניחה שם, שזה אינו שכיח, ואם כן כיוון שוודאי לא יוכל הבעלים להביא ראיה שייך כאן דין המוציא מחבירו עליו הראיה שיזכה על ידו המוצא. ולא אכפת לנו שהבעלים לא בא לפנינו לדין כיוון שאין בה סימן אנו יודעים בוודאי שגם אם היה בא לא היה יכול להביא ראיה לדבריו.
ועיין עוד בשיטת הרמב"ם והחולקים עליו בש"ך על חושן משפט סימן ר"ס סעיף קטן כ"ו.
.
.
– – –
.
.
תוספות:
"ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב ספק הינוח לכתחילה לא יטול. כדמפרש לעיל דלמא איניש אצנעינהו".

"ואם נטל לא יחזיר. יש מפרש דהיינו דוקא כשנטלהו והוליכו לביתו דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה לכך לא יחזיר למקום שנטל, אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר [וסוברים שאינו פושע בשמירה ואפשר משום שכיוון שהבעלים רצה להצניעם שם אינו מחוייב מדין שומר להיזהר בהם יותר מהבעלים עצמו].
וכן יש בירושלמי עובדא ברבי אבא בר זבדא גופיה, דקאמר רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה ונסביה [ולקחו], אתא [בא] ושאיל בבי רב, אמרו ליה לאו יאות עבדת [לא כראוי עשית]. אמר להו אהדריה [אחזירו. להיכן שהיה]? אמרו ליה לא, דלמא אתא מריה ולא אשכחיה [שמא בא בעליה ולא מצאה] ומיאש מיניה.
ומיהו אם נטל לא יחזיר משמע רק שנטלה ואע"ג דלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר.
ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה דאפילו הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו דבלא משתמר כי אם קצת מיירי, דומיא דמתניתין, דעל מתניתין קאי רבי אבא, ולכך אם נטל לא יחזיר דהשתא אבידה היא ושכחוה הבעלים, וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי הוא, דכיון שהוא משתמר קצת לא יתייאשו הבעלים, היכא דהגביה הוי מחויב בשמירתה מספק, לרבה הוי שומר חנם ולרב יוסף שומר שכר, עד שתבא ליד הבעלים.
ולא דמי לזקן ואינה לפי כבודו דאמר רבה בפרקין הכישה נתחייב בה, ואמרינן בהמוכר את הספינה (בבא בתרא פ"ח א') אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא [שלימד אותם לברוח], אבל בשאר דברים לא, היינו משום דזקן לא מיחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה.
וכן צלוחית דפרק הספינה (שם פ"ז ב') לא מיחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה. אבל הכא אם היה יודע שהיא אבידה היה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם היה יודע של מי הם, עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש.
וכן משמע בפרק הספינה (שם) דקאמר צלוחית אבידה מדעת היא, משמע דאם לא היתה אבידה מדעת אתי שפיר דמחייב בנטילתה.
ועובדא דירושלמי דקאמר דאימור אתא מריה ולא אשכחיה מיירי שמצאו במקום שמשתמר לגמרי שלא היתה אבידה ואינה בת השבה, ולכך אי לא הוה לן למיחש לאתא מריה יחזיר שפיר. וכן משמע דסתם חפיסה יש בו סימן ואי לא הוה משתמר לגמרי אם כן שפיר עשה שנטלה ואמאי אמר דלאו יאות עבד.
וכן הא דתניא לקמן (ל"א א') מצא טלית או קורדום בצד גדר אין זו אבידה ולא יגע בו אפילו יש בו סימן מיירי במקום המשתמר. אי נמי התם לדעת הונח שם ולא יגע בו אפילו יש בו סימן דדרך פועלים שמניחים טליתן או קורדומם בצד גדר של אותה שדה.
ולפירוש רש"י דפירש דלא יחזיר דליכא איניש דיהיב סימנא קשה דפשיטא דלא יחזירנו לשום אדם שאינו יודע מי הם הבעלים כיון שאין בו סימן".
.
.
– – –
.
.
כתב הרא"ש כאן:
"ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב זאת אומרת ספק הנוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר.
כללא דמילתא דהנוח במקום המשתמר כגון ודאי הנוח ואפילו יש בו סימן, כגון קורדום בצד גדר וטלית בצד גדר לא יטול, דאין זה אבידה שכן דרך עובדי אדמה לתת שם כלי מלאכתם ומלבושיהן ואין זו אבידה שחייב בהשבתה. ואם נטלו ולא הוליכו משם יחזירו למקומם כיון שאינו אבידה לא נתחייב בשמירתה בהגבהתה. ואם נטלו והוליכו לביתו לא יחזירהו למקומן דדילמא בעוד שהוליכו לביתו באו הבעלים וחפשו ולא מצאו. כדאיתא בירושלמי רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה. נסבה ואתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה לאו יאות עבדת. אמר להו אהדריה? אמרו לו לא, דלמא אתי מריה ולא אשכחיה ואיאוש מיניה. אלא יכריז ויתנו הבעלים סימן או בגוף האבידה או במקום.
ואם הוא במקום המשתמר קצת כגון אחר הגפה והגדר ושבילין שבשדות או כריכות ברשות היחיד נוטל ומכריז ומחזיר בסימן החפץ או בסימן המקום. וכיון שאינו במקום המשתמר יפה ניחא לבעלים שהמוצא יטלו ומכריז. ואבידה היא שחייב בהשבתה. כי הבעלים הניחום שם לפי שעה ולשוב לקחתו ובמקרה לא יכלו לקחתו מיד. ואינה אבידה מדעת כיון שהמקום משתמר קצת.
וכן נמי ספק הנוח בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז.
אבל בדבר שאין בו סימן לא בגוף החפץ ולא במקום כגון גוזלות המדדין לא יטול. שמא הניחום ויבואו הבעלים ויטלום ואם יטלום אין בהן סימן. ואם נטל לא יחזירנו למקומו דאבידה היא שחייב בהשבתה וצריך לעשות השבה מעלייתא.
ובמקום שאין משתמרת כלל ואין בו סימן ואפילו ודאי הנוח נוטל והוא שלו. כגון כריכות ברשות הרבים דאין בהן סימן מקום דמנשתפי [שמתגלגלות ממקומן ברגלי אדם וברגלי בהמה] ומעיקרא הניחום שם להקל ממשאן ושכחן שמה ונתייאש כיון דאין סימן לא בגוף ולא במקום)
.
.
"מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו מגולה נוטל ומכריז".

ורמינהו [מקשים סתירה מהברייתא]: "מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות". [שכן דרך אשפה ליפנות – ואי לא שקיל ליה האי השתא [ואם לא נוטל אותו זה עכשיו] לכשיפנה יטלנה נכרי או ישראל חשוד הלכך אבידה היא ומוזהר עליה. רש"י]

אמר רב זביד לא קשיא הא בכובי [גיגיות] וכסי [וכוסות. רש"י: טמונים מדעת הואי ולא יגע בהן], הא בסכיני והמניק [מחוגה. רש"י: סכיני והמניק – שהן כלים קטנים אבדה הן שהשליכם שם עם האשפה שהוציאם מן הבית. ולקמן פריך מאי "שכן דרך אשפה לפנות"], בכובי וכסי לא יגע, בסכיני והמניק נוטל ומכריז.

רב פפא אמר הא והא בכובי וכסי ולא קשיא כאן באשפה העשויה לפנות כאן באשפה שאינה עשויה לפנות.
אשפה העשויה לפנות אבידה מדעת היא?
[אבידה מדעת היא – דהוה ליה לאסוקי אדעתיה [שהיה לו להעלות על דעתו] שיפנוה. רש"י]
אלא באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה.

בשלמא לרב פפא היינו דקתני "שכן דרך אשפה לפנות" [שהבעלים נמלכים לפנות. רש"י], אלא לרב זביד מאי "שכן דרך אשפה לפנות"?
שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים
[מן הבית שלא מדעת. רש"י].

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: