בבא מציעא – דף כ"ג עמוד א'

by
תא שמע: "ככרות של נחתום הרי אלו שלו", הא של בעל הבית חייב להכריז? [הא של בעל הבית חייב להכריז – ואע"ג דבהדיא [שבפירוש] תני לה במתניתין איידי [אגב] דנקט לאותביה מרישא כריכות ברשות הרבים דאותיב מינה לרבא, נקט נמי לאותוביה לרבה מדוקיא דרישא. רש"י]
של בעל הבית מאי טעמא כיון דאית בהו [שיש בהם] סימן, דמידע ידיע רפתא [לחם] דאיניש [של אדם] איניש הוא.
ולא שנא רשות הרבים ולא שנא רשות היחיד נוטל ומכריז, אלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן.
תיובתא דרבה?
אמר לך רבה התם [שם] היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין. [המוצא אוכלין בדרך אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם הלכך לא נדרסו שמי שמצאן ראשון הגביהן.
אין מעבירין על האוכלין – לאו לשון דריסה הוא אלא כמו אין מעבירין על המצות (יומא ל"ג א'). רש"י]
והא איכא [והרי יש] נכרים?
.
.
(תוספות:
"והא איכא נכרים דלא איכפת להו. פירוש שידרסו הנכרים קודם שיבא שם שום ישראל ויגביה.
ואם תאמר ולפרוך והלא נכרים שקלי ליה [נוטלים אותו]?
ויש לומר דדריסה שכיח [מצוי] אי לאו משום כשפים, לפי שדורסין דרך הילוכן, אבל נטילה לא שכיח, שיראים שבעל הככר רואה שסבורים שלדעת הניחו שם.
אבל קשה דהיכי פריך [שאיך מקשה] שניחוש שידרסוהו נכרים קודם שיבא שם שום ישראל ויפטר מהכרזה, אדרבה ניחוש לרוב ישראל שרואין הככר ויגביהוהו וניחוש לחומרא לחייבו הכרזה. דהא בציבורי מעות מכריז אע"פ שאם יראו אותם הנכרים קודם ודאי שקלי להו.
ועוד דבעי למימר [שרוצה לומר] דאפילו ברוב נכרים פליגי רבנן ומחייבי להכריז ואע"ג דאיכא למיחש דלמא שקלי להו [שיש לחשוש שמא נוטלים אותם] ומסתמא נתייאש. ועוד דהוה ליה למימר [שהיה לו לומר] דמנכרים נפול וניזיל בתר רובא [ונלך אחר הרוב], אפילו לשמואל דאמר בממון אין הולכין אחר הרוב, היכא דליכא [היכן שאין] חזקה מודה, כדמוכח בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ"ג ב' ושם דיבור המתחיל חוץ) גבי ניפול הנמצא [וגם באבידה לפני שהגביה אין מי שמוחזק בה], אלא כל היכא דאפשר לתקן להשיב ממון לבעלים ע"י הכרזה מתקנינן, ואם כן מאי פריך הכא [מה מקשה כאן]".
.
.
– – –
.
.
שיטה מקובצת בשם ריטב"א:
"וזה לשון הריטב"א, והא איכא גוים. פירוש שדורסין אותן אם כן הוה ליה סימן העשוי להדרס. וקשיא לי דכיון דגוים מיעוטא נינהו [הם] למיעוטא לא חיישינן, ומשום הא לא מייאשי בעלים מסימן שלהם, וכדאשכחן בעיר שרובה ישראל ומיעוט גוים דמשום מיעוט גוים לא מייאשי בעלים לומר דדילמא משכח לה [ששמא מצא אותה] גוי ושקיל לה.
ויש לומר דדריסה דהויא ממילא כיון דאזלי [שהולכים] גוים התם ודרסי לפי תומם כך הוא מיעוט כרוב, דאף על גב דישראלים לא דרסי גוים דרסי. אבל לענין נפילת אבידה או מציאתה לעולם יש לנו לומר דמרובא נפל או דרובא משכחי לה [מוצאים אותה] כן נראה לי.
ורבותי תירצו דהכא הא איכא מיעוט ישראל שמעבירין על האוכלין לפי תומם, וסמוך מיעוטא דישראל למיעוטא דגוים או דבהמה וכלבים, והוה ליה כפלגא ופלגא [כחצי וחצי] וגם זה נכון. עד כאן")
.
.
נכרים חיישי לכשפים. [סבורים שמחמת כשפים הונחו לשם כדי להכשיל הדורסים עליהן, ונהי [ואע"פ] נמי דאין מגביהין אותם מיהו [על כל פנים] לא דרסי עליהן משום כשפים. רש"י] והאיכא בהמה וכלבים?
.
.
(תוספות:
"והא איכא בהמה וכלבים. ואם תאמר לרבא נמי [גם] יקשה והא איכא בהמה וכלבים דאכלי להו כדאמר לעיל דאיכא שקצים ורמשים דאכלי?
ויש לומר דהכא מיירי [שכאן מדבר] בככרות גדולות שאי אפשר שיאכלום [רק אפשר שיגלגלום ממקומם]")
.
.
באתרא דלא שכיחי [במקום שלא מצויים] בהמה וכלבים.
.
.
לימא כתנאי [לומר שהיא מחלוקת תנאים. רש"י: לימא כתנאי – פלוגתא דרבה ורבא]: "רבי יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז, כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות (משנתנו לעיל כ"א א')", מכלל דתנא קמא [התנא הראשון. שאמר את תחילת המשנה, והוא רבי מאיר] סבר הרי אלו שלו.
סברוה דכולי עלמא [שלכל הדעות] סימן הבא מאיליו הוי סימן [הבא מאיליו – הראוי לבא מאיליו כגון חרס פעמים שנופל בעיגול. הוי סימן – דאמרינן לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאליו ודבר שיש בו סימן הוא. ואפילו הכי [כך] פליגי [חולקים] רבנן ואמרי הרי אלו שלו משום דקסברי מעבירין על האוכלין והוה ליה סימן העשוי לידרס. רש"י], ומעבירין על האוכלין, מאי לאו בסימן העשוי לידרס קא מיפלגי [חולקים], מר סבר לא הוי סימן ומר סבר הוי סימן [ורבי יהודה סבר הוי סימן, ואע"פ שזה עשוי לידרס נמי [גם] הוי סימן. רש"י]?
.
.
(תוספות:
"סימן הבא מאיליו הוי סימן. פירש רש"י דלשם סימן נתנו שם ולא נפל מאיליו, וקשה דאין דרך לתת מעות בככר לסימן. אלא יש לומר דאימור ידע שנפלו לו שם, ומאן דאמר לא הוי סימן כיון דרגילות לבא מאיליו מסתמא לא ידע כיון שאין ניכר בחוץ.
אבל סימני בהמה שהן מאיליהן הוי סימן כיון שניכר, וכן דבר שאין ניכר בחוץ אם אין רגילות לבא מאיליו הוי סימן".
בוודאי רש"י גם סובר שסימני בהמה הם סימן אע"פ שבאו מאליהם, רק הוא סובר שאם החרס נפל לעיגול מאליו, או המעות נפלו לכיכר מאליהן, מן הסתם אומרים שלא ידע שהם שם. ולכן כתב שלמי שסובר הוי סימן הוא משום שאומרים שהניח שם בכוונה. אבל סימן של בהמה ודאי ידע שהוא שם ולכל הדעות הוי סימן)
.
.
אמר רב זביד משמיה דרבא אי סלקא דעתך [אם עולה בדעתך] דקא סבר תנא קמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ומעבירין על האוכלין, ככרות של בעל הבית ברשות הרבים אמאי [למה] מכריז?
אלא אמר רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן, ומעבירין על האוכלין [ואפילו הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז דסימן העשוי לידרס הוי סימן ועיגול היינו טעמא דסימן הבא מאיליו לאו סימן הוא, ורבי יהודה סבר הוי סימן. רש"י], והכא [וכאן] בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי, דתנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא הוי סימן ורבי יהודה סבר הוי סימן.
ורבה אמר לך דכולי עלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ואין מעבירין על האוכלין, והכא בסימן הבא מאיליו קמיפלגי, תנא קמא סבר לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר הוי סימן. [ורבה אמר לך כו' – והכא היינו טעמא דרבי יהודה משום דאין מעבירין על האוכלין, ותנא קמא הכי נמי אית ליה [כך גם יש לו] אין מעבירין ומשום הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז, וטעמייהו בעיגול משום דסימן הבא מאיליו הוא, ורבי יהודה סבר הוי סימן. רש"י]
.
.
איכא דאמרי [יש שאומרים], סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאיליו הוי סימן, וסימן העשוי לידרס לא הוי סימן, מאי לאו במעבירין על האוכלין קא מיפלגי, דמר סבר מעבירין ומר סבר אין מעבירין? [איכא דאמרי סברוה כו' – וכי אתמר [נאמר] לימא כתנאי, אאין מעבירין על האוכלין אתמר. רש"י]
אמר רב זביד משמיה דרבא אי סלקא דעתך סבר תנא קמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ומעבירין על האוכלין, ככרות של בעל הבית ברשות הרבים אמאי מכריז?
אלא אמר רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן, ומעבירין על האוכלין, והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי, דתנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא הוי סימן ורבי יהודה סבר הוי סימן.
ורבה אמר לך דכולי עלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ואין מעבירין על האוכלין, והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי, תנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא הוי סימן ורבי יהודה סבר הוי סימן.
.
.
אמר רב זביד משמיה דרבא, כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס מיאש ליה מינה.
.
[רשב"א:
"כללא דאבדתא כל היכא דאמר ווי ליה לחסרוניה מיאש. בדבר שיש בו סימן, אבל בדבר שאין בו סימן לא בעי [לא צריך] עד דאמר, אלא כיון דמשמש ולא מצא הוי יאוש [שהרי לאביי הוי יאוש מדעת כיוון שרבי יצחק אמר שאדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. ואם כן די בכך שמשמש ולא מצא]. אבל בדבר שיש בו סימן בין דרך נפילה בין דרך הנחה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז [אם רק משמש ולא מצא, שמן הסתם אינו מתייאש, עד שיאמר בפירוש וי לחסרון כיס ואם אמר מכאן ולהבא היא של מוצאה גם אם יש בה סימן שהרי התייאש בפירוש]"].

.

ואמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו [הלכתא כריכות ברה"ר כו' – כדמוקי לה בשאין בו סימן. רש"י], ברשות היחיד אי [אם] דרך נפילה הרי אלו שלו [דליכא למימר [שאין לומר] מקום הוי סימן, דהא לא ידע היכא נפיל מיניה [היכן נפל ממנו]. רש"י], אי דרך הנחה נוטל ומכריז [אי דרך הינוח נוטל ומכריז מקום, ולא יניחם שם שמא ימצאם עכו"ם ויטלם ושמא שכחום הבעלים. רש"י], וזה וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד בין דרך נפילה ובין דרך הנחה חייב להכריז. [אבל בדבר שיש בו סימן כו' – רבא לטעמיה דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן. רש"י]

.
.
(כתב בחידושי הריטב"א:
"שם אי דרך הנחה חייב להכריז. וקשיא לן היכי שקיל [איך נוטל] לכתחילה ומכריז, והא אמרינן לקמן ספק הנוח לכתחלה לא יטול?
יש לומר דהתם במקום המשתמר לגמרי, וכי מנח ליה התם [וכשמניח אותו שם] לא ידע ביה סימן משום דאינו מתיירא שמא יקחוהו בני אדם ואיצטריך לסימן, והיינו דקתני התם ואם נטל לא יחזיר משום דלית ביה סימן. [אחרי שהמוצא הגביה הוא נעשה שומר ושוב אין לו רשות להוציא מרשותו להניחה היכן שהיתה אלא חייב לעשות השבה לבעלים]
אבל הכא מיירי [מדבר] במקום שאינו משתמר לגמרי אלא קצת, ודאי ידע ביה סימן [אם בעליו לא היה יודע בו סימן לא היה מניחו במקום שאינו משתמר לגמרי], ואית ליה למשקיל להאי ולאכרוזי [ויש לו ליטול לזה ולהכריז. המוצא. כיוון שהבעלים יוכל ליתן סימן ולקבלו בחזרה] שמא יבואו שאר בני אדם שאינם מהוגנים ויקחוהו בלא הכרזה. ומכל מקום לאו אבדה מדעת היא דהא מקום המשתמר קצת שמא לא יראוה בני אדם. תוספות [לריטב"א היו תוספות אחרים מהנדפס].
וליתא לקושיא כלל, משום דהתם איירי [ששם מדבר. לגבי ספק הינוח לא יטול] בדליכא סימן כלל, דהא אוקמה התם במדדין [ולכן המקום אינו סימן], אבל הכא נהי דליכא סימן בגופו אבל מכל מקום מקום הוי סימן לכך יכול לטול ולהכריז".

ובשיטה מקובצת כתב בשם הריטב"א בנוסח אחר:
"אבל בדבר שיש בו סימן בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד בין בדרך נפילה בין בדרך הנחה חייב להכריז. ואם תאמר ואי [ואם] דרך הנחה הוא היאך יטול דהא קיימא לן דאפילו ספק הנוח לא יטול וכל שכן ודאי הנוח, וכדתנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו וכן קרדום בצד גדר?
ויש אומרים דכי אמרינן ספק הנוח לא יטול בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז וכדמוכחא שמעתין לקמן.

אבל מקצת המפרשים פירשו דספק הנוח אפילו בדבר שיש בו סימן לא יטול וכדבעי למימר קמן, ודהכא לא קשיא דכי אמרינן דספק הנוח או ודאי הנוח לא יטול, כשהוא במקום המשתמר דאיכא למימר [שיש לומר] שהניחו שם להצניעו והיום או מחר יבואו בעלים ליטלו. ואם הוא מקום המשתמר קצת ואינו משתמר לגמרי הוי ספק הנוח, ואם הוא מקום המשתמר יפה הוה ליה ודאי הנוח. אבל יש הנחה אחרת שאינה להצנעה כלל אלא שבא דרך שכחה כגון שעמד שם לעשות עסקיו והניח כליו סמוך לו ושכחם שם, וזה אנו דנין כשנמצאת האבידה במקום שאין משתמר כלל, וזה דומה לנפילה, אלא דבנפילה ליכא סימן מקום ולא סימן מנין במעות מפוזרין וכיוצא בו, ובדרך הנחה יש סימן, וזהו דרך הנחה האמור כאן. וכל מקום שהזכירו סימן מנין או סימן מקום אינן אלא כזה. וזה יהיה לך אב לכל הפרק להבדיל בין הנחה זו ובין ספק הנוח ובין ודאי הנוח וזה דבר שנכשלו בו גדולים. דוק ותשכח. הריטב"א)


%d בלוגרים אהבו את זה: