אמר רבא שמע מינה איתא [יש. הלכה כמותו] לדשמואל, דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואפילו יורש מוחל. [שמע מינה – מדלא חיישינן להכי [משלא חוששים אנו לכך], דאי נמי הוה הכי [שאם גם היה כך] שפיר זכי בעל בשובר שנכתב לשמה.
איתא לדשמואל – דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר המוכר הזה ומחלו מחול הוא אצל הלוה, הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר דהיינו שטר חוב וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי מחול ושפיר טריף בעל. רש"י.
גוף הממון שיש לבעל החוב אצל החייב, הוא שעבוד הגוף הקנוי לו בגופו של החייב ושעבוד הנכסים הקנוי לו בקרקעותיו. ועל זה לא תופס מעשה קניין ואין בעל החוב יכול להקנות לאחר, כיוון שאינו חפץ שיש לו שלטון עליו והשתמשות בו, שמעשה קניין מורה על נתינת הכח לשלוט ולהשתמש וכשאין לבעלים שום שלטון מעשה הקניין אינו מורה מאומה ואינו חל. ולכן גם אחרי שמכר בעל החוב את השטר לאחר נשאר שעבוד הגוף והנכסים שייך לבעל החוב, ובידו למחול, ואחרי שמחל אין למי שקנה את השטר מה שיוכל לגבות]
אביי אמר אפילו תימא [תאמר] ליתיה לדשמואל [אין הלכה כמותו], הכא [כאן] במאי עסקינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. [בששטר כתובה יוצא מתחת ידה – שמביאה לפנינו דליכא למיחש [שאין לחשוש] לשמא מכרה בטובת הנאה, שאילו מכרתה היתה מוסרת הכתובה ביד הלוקח. רש"י]
.
.
(כתב בחידושי הר"ן:
"הכא במאי עסקינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. פירש רש"י ז"ל שאילו מכרתה היתה מוסרת כתובתה ביד הלוקח. פירוש לפירושו משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות.
אבל אחרים פירשו לפי שאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ובמסירה וכיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה אי אפשר שזכה בו לוקח, ולא מחוור דהא אותיות נקנות הן באגב [קניין מטלטלין אגב קרקע] בלא מסירה וכדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא ע"ז ב') כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא, ואמרינן עלה אגב שאני.
ואיכא למימר דכי אמרינן כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא היינו דוקא שטרי מכירת קרקע עצמו אבל שטר אחר אינו נקנה אגב קרקע בלא מסירה. וכן כתב הר"ר אשר [הרא"ש] בשם רבינו האי גאון ז"ל. אבל דעת הרמב"ן ז"ל דאותיות מקנו באגב.
ואיכא מאן דאמר דאותיות בקניין סודר נמי מקנו. אבל רבינו האיי גאון ז"ל והר"ר ברוך בר שמואל כתבו דכיון דלאו גופייהו ממון לא מקנו בחליפין [קניין סודר]. וכן דעת הר"ר יהוסף הלוי ז"ל. והוסיף בדבר דאפילו מסירה וקנין לאו כלום הוא, דאע"ג דקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד, הני מילי היכא שהקנין הוא שגומר ושטרא ראיה בעלמא הוא להעיד שקנו מזה בקנין, אבל הכא כיון דקנין לא קני שטרא דמחמת קנין ראיה בעלמא הוא על הקנין ולא קנה לא בקנין ולא בשטר שמעיד עליו, ולפיכך אפילו קנו מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנה באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו. כן כתב הרשב"א ז"ל בשם הר' יהוסף הלוי ז"ל בפרק הספינה")
.
.
ורבא אמר אי [אם] משום שטר כתובה חיישינן לשתי כתובות. [לשתי כתובות – שמא שני שטרי כתובה היו לה ויש לחוש שמא מסרה אחד ללוקח, ובאה לחזור בה ולמחול אצל בעלה, ומוסרת לו שובר המוקדם לשטרו של לוקח. אלא ודאי איתא לדשמואל ומתוך שבידה למחול שטר כתובה לבעלה עכשיו לא חיישינן לשמא כתבה ליתן בניסן כו'. רש"י]
ואביי אמר חדא לשתי כתובות לא חיישינן [חדא דלשתי כתובות לא חיישינן – הלכך ליכא למיחש לדלמא זבנתה בטובת הנאה. רש"י], ועוד שובר בזמנו טריף. [ועוד – אי נמי זבנתה בטובת הנאה לית לן למיחש לשמא כתבה לשובר בניסן ולא קבלה עד תשרי, דאי נמי הכי הוה [שאם גם כך היה] כי מטא [כשבא] שובר לידיה [לידיו. של הבעל] בתשרי זוכה למפרע בו מזמן חתימתו ולא הוה ממכרה שבנתיים כלום ושובר בזמן הכתוב בו טורף ואביי לטעמיה כו'. רש"י]
אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו. [עיין בזה לעיל י"ג א']
.
.
.
מתני' מצא איגרות שום [ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו. רש"י], ואיגרות מזון [שקיבל עליו לזון את בת אשתו. רש"י], שטרי חליצה [מת בעלה בלא בנים צריכה להראות שטר חליצה מאחיו כדי שתוכל להינשא], ומיאונין [קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה [וחל רק מתקנת חכמים כיוון שהיא קטנה ואין לה אב שיקדשה, וכשתיקנו לא הצריכו גט] יוצאה ממנו במיאון ואינה צריכה גט, אלא אומרת בפני שלשה אי אפשי [אין רצוני] בפלוני בעלי, וכותבין לה בית דין שטר שמיאנה בפניהם להיות לה עדות שמותרת לינשא. רש"י], ושטרי בירורין [בגמרא מפרש. רש"י], וכל מעשה בית דין, הרי זה יחזיר. [הרי זה יחזיר – דליכא למיחש לשמא נמלך דהא בית דין לא כתבום אלא בדבר מקויים, ולפרעון נמי ליכא למיחש דבהני [שבאלה] שטרות לא שייך בהו פרעון כדאמרינן לעיל (ט"ז ב'), ואפילו למאן דאמר שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה. רש"י]
מצא בחפיסה או בדלוסקמא [שום שטר. רש"י. אפילו אינו מעשה בית דין], תכריך של שטרות או אגודה של שטרות [או שמצא תכריך של שטרות – בכרך או באגודה. ובגמרא מפרש מאי חפיסה ודלוסקמא ותכריך ואגודה. רש"י], הרי זה יחזיר. [הרי זה יחזיר – דדבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בגמרא, שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי כך וכך מצאת אותם, וכן תכריך ואגודה הרי זה יחזיר דדבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בגמרא. רש"י.
ויש לעייין מה בכך שיש בו סימן, הרי עדיין יש לחשוש כיוון שאם היה השטר כשר היה נזהר בו שלא יפול ומכיוון שנפל איתרע. ועיין לעיל י"ט א' מה שנתבאר בזה]
וכמה אגודה של שטרות, שלשה קשורין זה בזה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה. [אחד הלוה משלשה – אם שלשה שטרות של לוה אחד הן שלוה משלשה בני אדם, יחזירם מוצאם ללוה, דודאי פרעם והחזירם לו ומידו נפלו, שאם מידם נפלו מי קבצם למקום אחד. רש"י]
שלשה הלוין מן האחד יחזיר למלוה. [ואם שלשה לוים הם – שלוו מאדם אחד, יחזירם המוצאם למלוה, שהדבר ידוע שממנו נפלו. רש"י]
מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו. [מצא שטר בין שטרותיו ואין יודע מה טיבו אצלו, אם הלוה הפקידו אצלו, או המלוה, או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם ושכח, יהא מונח בידו ולא יחזיר לא לזה ולא לזה. רש"י]
אם יש עמהן סמפונות [שוברים] יעשה מה שבסמפונות. [ואם יש עמהן סמפון – מילי מילי קתני [דבר דבר שונה, ואין זה המשך של הדיבור שלפניו], המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו [שהוא, המלווה, כתב בשובר שהשטר נפרע]. יעשה מה שבסמפון – והשטר בחזקת פרוע. ואע"פ שהיה לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה אמרינן האמינו הלוה ואומר מחר תנה לי ושכח. רש"י]
.
.
גמ' מאי שטרי ברורין?
הכא [כאן. בבבל] תרגמו שטרי טענתא. [שני סופרי הדיינין היו כותבין טענות אנשי הריב כדי שלא יהו טוענין וחוזרין וטוענין ועל פי אותן טענות פוסקין הדיינין את דינם. רשב"ם בבא בתרא קס"ח א']
רבי ירמיה [שהיה בארץ ישראל] אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. [כשבוררין להן דיינין כותבין להן זה בירר לו את פלוני וזה בירר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור בהן. רש"י]
.
.
(כתב בחידושי הר"ן:
"הכא תרגימו שטרי טענתא. פירוש שהיו כותבין הטענות כדי שלא יוכלו לחזור בהן. דקודם שנכתבו יכולין לחזור מפטור לפטור כגון שאם אמר תחילה לא לויתי חוזר ואומר לויתי ופרעתי, אבל משנכתבו טענותיהם אינן רשאים לחזור, דכיון שלא חזרו בהן עד שנכתבו ודאי בדוקא הם טוענין. והיינו דתנן בפרק גט פשוט אין כותבין שטרי ברורין אלא מדעת שניהם ותרגימנא שטרי טענתא, ומשום הכי אין כותבין אלא מדעת שניהם לפי שאתה חב להם בכתיבה זו דשוב אינן יכולין לחזור.
ורבי ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. פירש רש"י ז"ל שהיו כותבין כן כדי שלא יוכלו לחזור בהן, משמע דקודם כתיבה אע"פ שבררום יכולים לחזור. והיינו דתנן אין כותבין שטרי ברורין אלא מדעת שניהן, ואמר רבי ירמיה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, וטעמא כדכתיבנא לפי שעד שלא נכתב יכולין לחזור אבל לא משנכתב, לפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם.
והרב אלפסי ז"ל [הרי"ף] כתב בתשובה שיכול לחזור בו עד שיגמור הדין. ומשמע דהני מילי כשלא נכתבו שטרי ברורין, אבל משנכתבו לא וכדכתיבנא.
ואיכא מאן דאמר דאע"פ שלא נכתבו משטענו בפניהם אינם יכולין לחזור בהן, ואע"פ שלא כתבו ולא קנו. וכן משמע בירושלמי, דגרסינן התם בפרק דיני ממונות בתרא: "קיבל עליו בפני ב' יכול לחזור בו, בפני ג' אין יכול לחזור בו". ומשמע דקבלה מקרי משהתחילו לטעון בפניהם.
ומיהו כל הני מילי בשלא קנו מידם, אבל קנו מידם אין יכולין לחזור ואפילו בפני שנים, ואפילו קיבל עליו קרוב או פסול, דאין לאחר קנין כלום כדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ד ב')")
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 