בבא מציעא – דף י"ט עמוד ב'

[משנתינו לעיל י"ח א': מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן]

 

טעמא דלא אמר תנו, הא אמר תנו נותנין. [הא אמר תנו נותנין – אמתניתין פריך דתלי טעמא בשאני אומר נמלך עליהם שלא לתנן. רש"י.

אם אחרי שנמצא הגט או השטר וכו' אומרים הבעל או הרב תנו לאשה או לעבד, משמע מהמשנה שנותנין להם, כיוון שאין לחשוש שמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, שהרי המתחייב בשטר אומר תנו]

ורמינהו [מקשים מהברייתא]: "מצא דייתקאות, אפותיקאות [שעשה לו שדה אפותיקי למלוה על פה שהיתה לו עליו מלוה ישנה. רש"י. מלווה על פה אין בה שעבוד נכסים ועכשיו שיעבד לו שדה זו], ומתנות, אע"פ ששניהם מודין לא יחזיר לא לזה ולא לזה"? [לא יחזיר – שמא כתבה לזה ולא מסר לו ולא זכה בקרקע, וחזר וכתב לאחר ומסר לו השטר וזכה בו, ובא לחזור בו מן השני ורוצה לתת לראשון וחפץ שימסרו לו שטר זה שיוציאנה בבית דין ונמצא זמן שטר של זה קודם לשטרו של שני ויוציאנה מידו בדין. רש"י]

 

אמר רבי אבא בר ממל לא קשיא, הא בבריא [הא בבריא – שהיה שטר מתנת בריא דלא כתיב ביה כדקציר ורמי בערסיה [כשחולה ומוטל במיטתו] כדרך שכותבין בשטרי מתנות שכיב מרע. רש"י] והא בשכיב מרע.

מתניתין דקתני הא אמר תנו נותנין בשכיב מרע, דבר מהדר הוא [דבר מהדר הוא – שיכול לחזור במתנתו. אם כתב שני שטרות השני זוכה שהרי חזר בו מראשון. רש"י], דאמרינן מאי איכא למימר [מה יש לומר] דלמא כתבה מעיקרא להאי ואמליך ולא יהבה ניהליה [שמא כתבה מתחילה לזה ונמלך ולא נתן אותה לו] והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהביה ניהליה [וחזר וכתבה לאיש אחר ונתנה לו], השתא קא הדר ביה מההוא דיהבה ניהליה [עכשיו חוזר בו מההוא שנתנה לו],

אי [אם] במתנת בריא יהבה ליה [לההוא בתרא [אחרון]. רש"י], לית ליה [אין לו] פסידא [בהאי שטרא דמהדרא ליה להאי [שמחזירה לו לזה]. רש"י], דכי נפקא תרתי בתרייתא זכי [שכשיצאו שניים [שני שטרות] האחרון זוכה] דהא הדר ביה מקמייתא [שהרי חזר בו מהראשון וממתנת שכיב מרע יכול לחזור בו],

אי [אם] במתנת שכיב מרע נמי [גם] יהבה ניהליה [נתנה לו] לית בה פסידא [אין בה הפסד] דבתרייתא זכי דקא הדר ביה מקמייתא [שהאחרון זוכה שחזר בו מהראשון].

 

כי קתני בברייתא "אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה" בבריא דלאו בר מהדר הוא [בבריא – כגון שהיה השטר זה הנמצא מתנת בריא שהוא זכה לשטר המאוחר לו שאינו יכול לחזור במתנתו. רש"י]. דאמרינן דלמא כתבה להאי מעיקרא [שמא כתבו לזה מתחילה] ואמליך ולא יהבה ליה [ונמלך ולא נתנה לו], והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ליה [וחזר כתבה לאיש אחר ונתנה לו], השתא קא הדר ביה מההוא דיהבה ליה [עכשיו חוזר בו מההוא שנתנה לו] וסבר מהדר לא מצינא הדרנא בי [לחזור איני יכול לחזור בי] אימר להו דאנא להאי יהבתא [אומר להם שאני לזה נתתי] וניהדרו ניהליה כתבא [ויחזירו לו את הכתב] כי היכי דכי מפיק האי כתבא דקדים זכה ביה הוא [כך שכשיוציא זה את הכתב שיקדים יזכה בו הוא].

אלא אמרינן ליה אנן האי כתבא לא יהבינן ליה להאי [אלא אומרים אנו לו, אנו כתב זה לא נותנים לו לזה] דלמא מכתב כתבת מיהב לא יהבת ניהליה [שמא לכתוב כתבת לתת לא נתת לו] ויהבתה לאיניש אחרינא וקא הדרת ביה [ונתתה לאיש אחר וחזרת בו], אי לא יהבתה לאיניש אחרינא [אם לא נתת אותו לאיש אחר] וקא בעית דתתבה להאי [ורוצה אתה שתתנה לזה] כתיב ליה השתא כתבא אחרינא ויהביה ניהליה [כתוב לו עכשיו כתב אחר ותן אותו לו], דאי יהבת לאיניש אחרינא לית בה פסידא [שאם נתת לאיש אחר אין בו פסידא] דקדים זכי [שהקודם זוכה. רש"י: דאי יהבתיה לאיניש אחרינא לית ליה פסידא – בשטרא דכתבת השתא דמאן דקדים שטריה זכה].

 

 

מתקיף לה רב זביד והא אידי ואידי [זה וזה. המשנה והברייתא] דייתקאות קא תני? [דייתקאות הם כתב מתנת שכיב מרע ואי אפשר להעמיד שהברייתא היא דווקא בשטר מתנת בריא]

.

.

אלא אמר רב זביד הא והא [זו וזו. המשנה והברייתא] בשכיב מרע, ולא קשיא הא ביה והא בבריה [זו בו וזו בבנו. רש"י: ביה – שעדיין הוא קיים ואמר תנו לזה. הא בבריה – שמת מחליו וזה בנו אומר החזירהו].

מתניתין דקא אמר תנו נותנין בדידיה [בו], דבר מהדר הוא [שבר חזרה הוא. רש"י:דבר מהדר הוא – ממתנה זו. אם חזר בו לאחר שיצאו שני שטרות בבית דין יזכה האחרון], דאמרינן אי נמי יהבה לאיניש אחרינא לית בה פסידא [אם גם נתנה לאיש אחר אין בו הפסד] דקמא ובתרא – בתרא זכי, דהא הדר ביה מקמא [שראשון ואחרון – אחרון זוכה, שהרי חזר בו מהראשון. רש"י: אי נמי יהבה – שוב לאיניש אחרינא במתנת בריא. לית ליה פסידא – לההוא בתרא בהאי שטרא דמהדרינא ליה להאי],

כי קא תני בברייתא "אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה" בבריה [בבנו], דאמרינן דלמא כתב אבוה להאי ואמלך ולא יהביה ניהליה [שאומרים אנו שמא כתב אביו לזה ונמלך ולא נתנה לו], ובתר אבוה כתב איהו [הבן. רש"י] לאיניש אחרינא ויהבה ליה [ואחרי אביו כתב הוא [הבן] לאיש אחר [הבן כתב במתנת בריא ואינו יכול לחזור בו]] והשתא קא הדר ביה מההוא [ועכשיו חזר בו מההוא], סבר מהדר לא מצינא הדרנא בי [סבר לחזור איני יכול לחזור בי] אימר להו דאבא יהבה ליה להאי [אומר להם שאבא נתנה לו לזה] ונתבו ליה כתביה [ויתנו לו שטרו] וניזיל ונפיק מיניה [ונלך ונוציא ממנו] דהוא זכי [דהוא קדים – שיהא שטרו קודם דכיון דמת אביו מחליו זכה משנתנה לו. רש"י], ונפלוג בהדיה [ואחלוק עמו. רש"י: אחלוק עמו בקנוניא זו].

הלכך אמרינן ליה אנן [הלכך אומרים לו אנו] האי כתבא לא יהבינן ליה להאי [שטר זה לא נותנים אנו לו לזה] דדלמא מכתב כתביה אבוה מיהב לא יהבה ליה [ששמא לכתוב כתב אותו אביו, לתת לא נתן לו], ויהבתיה את לאיניש אחרינא וקא הדרת ביה [ונתנתו אתה לאיש אחר וחזרת בו]. אלא אי קושטא קא אמרת דיהב ליה אבוך [אלא אם אמת אמרת שנתן לו אביך] זיל את השתא כתיב ליה שטרא אחרינא [לך אתה עכשיו כתוב לו שטר אחר], דאי נמי לא יהבה ליה אבוה [שאם גם לא נתנה לו אביו] וכתבתיה את לאיניש אחרינא, לית בה פסידא, דקמא ובתרא קמא זכי. [שראשון ואחרון, ראשון זוכה.

רש"י: קמא זכה – מאחר ששני השטרות יצאו משמך הקודם זכה, שמתנת בריא הם.

והשתא [ועכשיו] דאוקימנא טעמא דלא יחזיר משום דלמא כתבה להאי ואמליך ולא יהבה ליה והדר כתבה לאיניש אחרינא, ליכא למרמי [אין להקשות] אמתנות, ולא תידוק מתניתין גבי מתנות הא אמר תנו נותנין, דכי נמי אמר תנו שייך למימר טעמא דלא יחזיר משום שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן והדר כתבה לאיניש אחרינא. וגבי דייתקאות על כרחך אם אמר תנו נותנין אם הוא קיים, דהא תלה תנא דידן טעמא משום שאני אומר נמלך עליהן שלא לתנן, ואי נמי הכי הוה [ואם גם כך היה] דנמלך, השתא [כעת] אם אמר תנו נותנין דליכא למיחש למידי [שאין לחשוש למאומה], והכי קאמר, מצא דייתיקי או מתנה לא יחזיר שאני אומר כו', והיכא דאמר תנו שייך למימר לא יחזיר משום טעמא דשאני אומר כגון מתנת בריא או בשכיב מרע ומת ובריה קאמר תנו שמעינן ממתניתין דלא יחזיר, ולא דייקינן האמר תנו נותנין. והיכא דלא שייך למימר שאני אומר, כגון בשכיב מרע שלא מת מחליו, דייקינן האמר תנו דבטל שאני אומר הלכך נותנין]

.

.

.

תנו רבנן: "מצא שובר [מצא שובר – שכתבה אשה לבעלה התקבלתי כתובתי ועודה תחתיו. רש"י], בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה".

בזמן שהאשה מודה מיהת [על כל פנים] יחזיר לבעל, וליחוש דלמא [ולחשוש שמא] כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי [והוא לא פרע עד תשרי. רש"י], ואזלה זבנתה [והלכה מכרה] לכתובה בטובת הנאה מניסן עד תשרי [ואזלה – איהי [היא] בעודה תחתיו בין ניסן לתשרי. וזבנתה לכתובה – לאחר. בטובת הנאה – כלומר בזול, לפי שנותן מעותיו בספק שאם תמות היא יירשנה בעלה ויפסיד מי שלקחה, ואם ימות בעלה או יגרשנה יהיה לוקח במקומה ויגבה כתובתה, ושוב לא היה לבעלה לפרוע לה הכתובה אלא ללוקח, ושובר שנכתב בשמה אינו כלום. רש"י], ומפיק ליה לשובר [ומוציא את השובר] דכתיב בניסן ואתא [ובא] למטרף לקוחות שלא כדין [ומפיק לשובר – שכתוב בניסן ויקדום לשטרו של לוקח, ויחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובתה שלא כדין. רש"י].