בבא מציעא – דף י"ז עמוד ב'

by

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. [הטוען אחר מעשה בית דין – דבר שהוא תנאי בית דין כגון כתובה ומזון האשה והבנות, הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום. רש"י]
מאי טעמא כל מעשה בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי [כמי שאוחז שטר בידו דומה].
.
.
(שיטת הרי"ף [כאן. י' א' מדפי הרי"ף] והרמב"ם [פרק ז' מטוען ונטען הלכה ה'] ועוד ראשונים, שמעשה בית דין פירושו כל דבר שבית דין פסקו, וכגון מלווה על פה שפסקו על פי עדים שהוא חייב, שאחרי שפסקו נעשה החוב כאילו הוא כתוב בשטר אע"פ שהבעל חוב לא אוחז שטר בידו, והחייב אינו נאמן לומר פרעתי עד שיפרע בפני עדים.

והרי"ף הוכיח כן ממה שנאמר לעיל ט"ו א': "בין לרבא בין לרבה בר רב הונא [שלשיטתם נאמר בברייתא על חוב נזיקין שאת הקרן גובה הניזק מנכסים משועבדים], מלוה על פה הוא [חוב המזיק לשלם לניזק את דמי הנזק הוא מלווה על פה ואינו גובה מנכסים משועבדים, שהרי לא כתב לו שטר כשהזיקו], ומלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים?
הכא במאי עסקינן כשעמד בדין והדר זבין [ואחר כך מכר. אחרי שעמד בדין קיבל החוב דין של חוב בשטר כיוון שכעת הוא מעשה בית דין, וכעת נשתעבדו נכסי החייב לחוב, ואם מכר שדהו אחרי שעמד בדין מוציא אותה בעל החוב מהלקוחות]".

וזה לשון רש"י שם:
"בין לרבה בין לרבא – דמוקמי גביית קרן מן הגזלן בנגזל הא מלוה על פה הוא ולא טרפא ממשעבדי.
כשעמד בדין – קודם שמכר נכסיו, וכיון דחייבוהו בית דין אית ליה קלא [יש לו קול] והוה ליה כמלוה בשטר".

ולשיטת הרי"ף קשה ממה שנאמר לעיל עמוד א' שאם בית דין אמרו 'צא תן לו' ואחר כך טען שפרע נאמן אע"פ שלא פרע בפני עדים.
ותירץ הרי"ף: "הני מילי [דברים אלה. שאינו נאמן לומר פרעתי כנגד מעשה בית דין] דלא צאית לדינא [שלא מציית לדין], אי נמי צאית לדינא ואתברר דלא פרע, אבל היכא דצאית לדינא ונפיק ליה מבי דינא אדעתא דקבליה עליה לדינא ואמר פרעתי נאמן".
לתירוץ הרי"ף מה שנאמר לעיל עמוד א' שאמרו לו 'צא תן לו' נאמר לטעון פרעתי, מדובר שיצא מבית דין על דעת שהוא מקבל עליו את הדין ומציית לבית דין, ובאופן כזה לא נאמר שאינו נאמן לטעון פרעתי.

והרמב"ם טוען ונטען ז' ה' כתב כעין זה: "כבר בארנו שהודיה בבית דין או עדות בבית דין כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו, במה דברים אמורים בשלא קבל את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שבארנו, אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהן את חבירו ואמר מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן יש לך בידי, בין שאמרו הדיינין חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן".

אמנם שיטת רש"י אינה כן, שרש"י כתב כאן מעשה בית דין היינו דבר שהוא תנאי בית דין. והכוונה לדבר שסיבת חיובו נובע מכך שחכמים תיקנו שהוא חייב מתנאי בית דין. וכגון כתובה ומזונות.
אבל דבר שסיבת חיובו הוא עסק ביניהם ושהתחייב לבעל חובו, אם משום הלוואה אם משום נזיקין או גזילה וכל כיו"ב, זה לא נקרא תנאי בית דין, ועל זה לא נאמר שאינו נאמן לטעון פרעתי ואפילו פסקו בית דין שהוא חייב נאמן לטעון פרעתי אף שלא בפני עדים.
ולעיל ט"ו א' שנאמר שעמד בדין גובה מנכסים משועבדים, זהו דווקא לעניין גבייה מנכסים משועבדים כיוון שיש למעשה בית דין קול ויכולים הלקוחות לברר לפני שקונים ממנו אם השדה משועבד. אבל לעניין נאמנות לומר פרעתי נאמן החייב לומר פרעתי גם אחרי שפסקו בית דין.
ומוכח כרש"י ממה שנאמר לעיל עמוד א' שבאמרו 'צא תן לו' נאמן לומר פרעתי. ותירוץ הרי"ף הוא דחוק.

ולרש"י יש חילוק בין מעשה בית דין לפסק בית דין, שמעשה בית דין פירושו שעיקר סיבת החוב היא מעש בית דין. ועל חוב שיסודו מתקנת חכמים והחוב עצמו הוא מעשה בית דין, עשו חיזוק לתקנתם שבעל החוב כאילו אוחז בשטר, והחייב אינו נאמן לומר פרעתי עד שיפרע בפני עדים. אבל אם סיבת החוב היא הלווה או נזק וכיו"ב, פסק הבית דין לא נקרא מעשה בית דין, ואע"פ שאחרי שפסקו הבית דין טורףבעל החוב ממה שמכר החייב אחרי פסק הדין, זהו רק משום שיש לפסק דין קול ומסתעבדים הנכסים לחוב, אבל אין בזה את הדין המחודש שאמרו חכמים על תקנותיהם שאין החייב נאמן לומר פרעתי [עד שיפרע בפני עדים] אפילו כשאין שטר ביד בעל החוב.

ומלשון הרא"ש כאן סימן מ"ב מבואר שסבר כשיטת רש"י:
"אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתיך נאמן. בא מלוה לפנינו לכתוב אדרכתא אין כותבין לו. דאע"ג דאמרינן לעיל דעמד בדין כמלוה בשטר דמי. היינו לטרוף מן הלקוחות משום דאית ליה קלא. אבל מצי למימר פרעתי. דאפילו במלוה בשטר הוה מצי למימר אי לאו דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי. והיכא דידוע שלא פרע או שהוא מודה גובה מן הלקוחות".
והרי הקשה את קושיית הרי"ף, ולא תירץ כהרי"ף שכאן מדובר שהוא מציית לדין, אלא הרא"ש דחה את מה שהביא הרי"ף ראיה מלעיל ט"ו א' שעמד בדין דינו כמלווה בשטר, שזהו רק לעניין גבייה ממשועבדים אבל לא לגבי שלא יהא נאמן לומר פרעתי.

הנה הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם המלווה בא להוציא מהלווה עליו מוטל להביא ראיה שהלווה לא פרע. ואם הלווה טוען שפרע הוא נאמן משום שהוא המוחזק בממון.
ורק כשהמלווה מחזיק בשטר בידו נאמן לומר שלא פרע, כיוון שאם היה פורע היה מבקש מהמלווה להחזיר לו את השטר, ומכך שהשטר עדיין ביד המלווה מוכח שלא נפרע.
ובמעשה בית דין בעל החוב אין לו שטר בידו, ולכן אין מקום לומר שיוכל בעל החוב לומר לא פרעת.
ודווקא בחוב שעיקרו הוא תקנת בית דין ככתובה ומזונות, יש מקום לומר שתיקנו תקנה מיוחדת לומר שהחייב לא יהא נאמן לומר פרעתי אע"פ שבעל החוב אינו מחזיק שטר בידו, וכמו שאמר אביי לקמן בסמוך שאם לא כן מה הועילו חכים בתקנתם, אבל בחוב בעלמא אין סברא כלל לומר שתיקנו כך, ומדלעיל ט"ו א' אין ראיה ששם יש לומר שמדובר רק לעניין גבייה ממשועבדים ולא לעניין נאמנות לטעון פרעתי.

והסוגיא משמע כך, שלעיל ט"ו א' רק אמרה הגמרא "כשעמד בדין", ומשמע שזה דבר ידוע ופשוט שאם עמד בדין יגבה מנכסים משועבדים, והגמרא לא שואלת למה אם עמד בדין יהיה לו דין מלווה בשטר. ושם לא הזכירה הגמרא את הלשון כל הטוען אחר מעשה בית דין שמשמע שהוא דין מחודש שצריך לאמרו ואינו דבר פשוט. וכאן הוא הובא כדין מחודש, ומשמע שהם שני עניינים, שלעיל דובר לעניין גבייה ממשועבדים ולכן נקט שהוא דבר פשוט ואין צורך להביא את הדין שכאן לגבי מעשה בית דין. וכאן מדובר על נאמנות לטעון פרעתי והוא דין אחר והוא נאמר דווקא במקום שעיקר החוב הוא מתקנת חכמים.

ועיין עוד בזה בשולחן ערוך חושן משפט סימן ל"ט סעיפים ט'-י' ובמפרשים שם. ובשולחן ערוך חושן משפט ע"ט סעיף י"ב, ושם בש"ך סעיף קטן כ"ט שפירש שיטת הרא"ש ורש"י באופן אחר)
.
.

אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן ולא משנתינו היא זו [כתובות פ"ט א']: "הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה"? [רש"י כתובות פ"ט א': "הוציאה גט ואין עמו כתובה – קא סלקא דעתך באומרת אבד שטר כתובתי.
גובה כתובתה – ואינו יכול לטעון פרעתיך והחזרת לי שטר כתובתיך וקרעתיו, משום דתנאי כתובה מעשה בית דין הוא. ומהכא [ומכאן] נפקא לן בבבא מציעא הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, מאי טעמא כל מעשה בית דין כמאן דנקיט שטרא דמי]
אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא [אם לא שהרמתי לך חרס] לא משכחת מרגניתא תותה [לא מצאת מרגנית תחתיה. רש"י יבמות צ"ב ב': אי לאו דאמרי לך לא הוית מסיק אדעתיך [אם לא שאמרתי לך לא היית מעלה על דעתך]].
.
.
(תוספות:
"אי לאו דדלאי לך חספא כו'. ואם תאמר וכי דרך למצא מרגליות תחת חרסים?
ומפרש רבינו תם דבקרקעית הים אבנים רחבות ונראות כחרסים, ותחתיהן נמצאים המרגליות. ובהחובל (בבא קמא צ"א א'. ועיין שם בתלמוד מוסבר) נמי [גם] אמרינן צללת במים אדירים והעלית בידך חרס".)
.
.

אמר אביי מאי מרגניתא, דלמא [שמא] במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, דגט היינו כתובתה. אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא כתובה גביא [אם אוחזת כתובה גובה], אי [אם] לא לא גביא. [אי לא נקיטא לה לא גביא – אי [אם] משום דחיישינן דלמא הדרא ומפקא כתובה [שמא חוזרת ומוציאה כתובה] וגביא זימנא אחריתי [וגובה פעם אחרת], אי נמי משום דאי בעי [שאם רוצה. הבעל] אמר פרעתיה. רש"י]

הדר [חזר] אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי [לא דבר הוא שאמרתי], דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] במקום שאין כותבין כתובה עסקינן [שסומכים על תנאי בית דין], אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא כתובה גביא אי לא לא גביא, אלמנה מן האירוסין במאי גביא, בעדי מיתת בעל, לטעון [יורש. רש"י] ולימא [ולומר] פרעתיה? [לאו מלתא היא דאמרי – דבמקום שכותבין שטר כתובה יכול לטעון פרעתי, דאם כן אלמנה מן האירוסין, דאף במקום שכותבין אין כותבין מן האירוסין, במאי גביא כתובה על כרחך בעדי מיתת בעל. רש"י.
אירוסין בלשון הגמרא הם הקידושין, שמקדש אותה בכסף שטר או ביאה, והיא אשת איש מהתורה, אבל עוד לא עשה נישואין לכנוס אותה לביתו. והיו נוהגים לכנוס שנה לאחר הקידושין ובאותה שנה היא יושבת בבית אביה ונקראת ארוסה. ובזמננו עושים נישואין מייד לאחר הקידושין בטבעת, שעל ידי חופה או חדר ייחוד נחשב נישואין, וקוראים אירוסין להסכמה שלפני כן, ואין זה שימוש לשון אירוסין שהיה בזמן הגמרא]
וכי תימא הכי נמי [וכי תאמר כך גם. שיכול לטעון פרעתי], אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן. [בתקנתן – שתקנו כתובה לארוסה והלא הכל יטענו פרעתי. רש"י]
.
.
אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ואלמנה מן האירוסין דאית [שיש] לה כתובה מנא לן [מניין לנו]?
אילימא
[אם לומר] מהא דתנן [כתובות נ"ד ב']: "נתארמלה [נתאלמנה] או נתגרשה בין מן האירוסין ובין מן הנישואין גובה את הכל [בין כתובה של תנאי בית דין דהיינו מנה לאלמנה ומאתים לבתולה, בין תוספת. רש"י]", דלמא [שמא] היכא [היכן] דכתב לה? [אבל מתנאי בית דין יש לה רק לאחר הנישואין]
וכי תימא מאי למימרא [כיוון שכתב לה בפירוש שהוא מתחייב שיש לה כתובה מהאירוסין אין צורך לומר שיש לה], לאפוקי [להוציא] מדרבי אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב לה [את התוספת. רש"י] אלא על מנת לכונסה, אצטריכא ליה.
.
.
[משנה כתובות נ"ד ב':
"אף על פי שאמרו בתולה גובה [בכתובתה] מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף.
נתארמלה [נתאלמנה] או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל.
רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל, מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה [תוספת דמדעתו. רש"י שם] אלא על מנת לכונסה"]

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: