בבא מציעא – דף ט"ז עמוד א'

סוף סוף קרו ליה בני לוקח גזלנא? [אם יוציא הגזלן את השדה כשמת הלוקח ובניו לא ירשוהו, בני הלוקח יקראו לו גזלן]

אלא איכא בינייהו [יש ביניהם] דמית [שמת] גזלן. [דמית גזלן – לאחר שלקחה והבנים [של הגזלן] באים להוציא מיד הלוקח. רש"י]
מאן דאמר ניחא ליה לאיניש דלא לקריוהו [שלא יקראוהו] גזלן, הא מית ליה. [הא מית ליה, ולא נתכוון להעמיד ממכרו אלא בימי חייו שלא יחרפוהו. רש"י]
למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהמנותיה [שיעמוד בנאמנותו] הכא נמי [כאן גם] אע"ג דמית ניחא ליה [מעיקרא. רש"י] דליקום בהמנותיה. [דליקו בהימנותיה – אפילו לאחר מיתה. רש"י.
משמעות לשון הגמרא שבזמן שהוא מת אז ניחא ליה לעמוד בנאמנותו. ולכן הוצרך רש"י לבאר שהכוונה שמעיקרא [מתחילה] כשהיה חי והקנה את השדה, אז היה ניחא ליה שיעמוד בנאמנותו לאחר שימות והקנה גם על לאחר מותו. ואע"פ שזה מובן מאליו ואין כאן חידוש טרח רש"י לכתוב זאת כדי ללמד עד כמה יש להיות נאמנים למשמעות לשון הגמרא בדקדוק גמור]

סוף סוף קרו לבניה בני גזלנא? [נמצא שאף לאחר מיתה מחרפין אותו. רש"י]
אלא איכא בינייהו דיהבה [שנתן אותה] במתנה.
מאן דאמר ניחא ליה דליקום בהמנותיה מתנה נמי
[גם] ניחא ליה דליקום בהמנותיה.
מאן דאמר ניחא ליה דלא נקריוהו גזלנא אמר ליה מאי גזלינא מינך?
[מה גזלתי ממך]

.

.

פשיטא, זבנה אורתה [מכר אותה בערב. אחרי שמכר לראשון] ויהבה במתנה [או נתן במתנה. אחרי שמכר לראשון. ולמחר קנה אותה מהנגזל] לאו לאוקמה קמי לוקח קא בעי. [זבנה אורתה – אם קודם שלקח מן הבעלים חזר ומכרה לאיש אחר לבד מן הראשון או הורישה לאחד מבניו או יהבה במתנה ואחר כך לקחה, האי ודאי איגלי דעתיה דלאו לאוקמי קמיה לוקח ראשון בעי, ולא ניחא ליה דליקום בהימנותיה, שהרי מכרה לשני. רש"י]


נפלה ליה [לגזלן] בירושה [אחרי שמכר ללוקח], ירושה ממילא היא ולאו איהו קא טרח אבתרה. [ולא הוא טרח אחריה. רש"י: נפלה ליה לגזלן בירושה, שמתחילה גזלה לאחד ממורישיו ומת הנגזל. ירושה ממילא הויא, והא ליכא למימר [אין לומר] ניחא ליה דליקו בהימנותיה, דהא לא טרח אבתרה [אחריה] דנימא [שנאמר] גלי דעתיה דניחא ליה דליקו [שיעמוד. בנאמנותו], הלכך הוי כיורש דעלמא וחוזר ותובעה [מהלוקח], ונותן מעות ללוקח]


גבי איהו [הוא] בחובו [גבייה בחובו לאחר שגזלה ומכר לו, ובא לו אצל נגזל ואמר לו הגבה לי בחובי קרקע שגזלתיך. רש"י], חזינא אי אית ליה ארעא אחריתי [רואים אם יש לו קרקע אחרת] ואמר האי בעינא [ואמר זאת אני רוצה לגבות. ולא קרקע אחרת], לאוקמה קמיה לוקח קא בעי [להעמידה לפני לוקח הוא רוצה. לעמוד בנאמנותו או שלא יקראו לו גזלן, וזוכה בה הלוקח. רש"י: אי אית ליה ארעא אחריתי לנגזל שיכול לגבות חובו ממנה, ואמר ליה בזו שגזלתי אני חפץ, הא טרח אבתרה ואמרינן לאוקמה קמיה לוקח בעי], ואי לא [ואם לא] זוזי הוא דבעי אפרועי. [ואם אין לנגזל קרקע אחרת אומרים שהוא גובה את השדה כדי להיפרע את הממון שהלווה, ולא כדי להעמידה לפני הלקוח לעמוד בנאמנותו]


יהבה נהליה במתנה [נתן לו אותה במתנה. רש"י: נגזל לגזלן], פליגי [חולקים] בה רב אחא ורבינא, חד אמר מתנה כירושה דהא ממילא [ממילא היא באה לגזלן ולא טרח לקנותה כדי לעמוד בנאמנותו או כדי שלא יקראו לו גזלן, ולכן לא זכה בה הלוקח ממנו], וחד אמר מתנה כמכר דאי לאו דטרח וארצי קמיה [שאם לא שטרח וריצה לפניו] לא הוי יהיב [נותן] ליה מתנה. להכי [לכך] טרח וארצי קמיה, כי היכי דליקום בהמנותיה. [כדי שיעמוד בנאמנותו.

תוספות: "ארצי קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה. משמע דהכי הלכתא מדלא נקט לישנא דלא נקרייה גזלן. ועוד דהלכה כרב אשי דהוא בתראה וגדול בחכמה ובמנין".

בתחילה אמר פשיטא, והקדים שהדינים לגבי "זבנה אורתה וכו'", "נפלה ליה בירושה וכו'", "גבי איהו בחובו וכו'", הם פשוטים. אבל ביהבה נהליה במתנה אין הדין פשוט ונחלקו בו]

.

.

ועד אימת [מתי] ניחא ליה דליקום בהמנותיה? [ועד אימת יקחנה מבעלים הראשונים דאמרינן דמשום דניחא ליה דליקו בהימנותיה לקחה. רש"י]

אמר רב הונא עד שעת העמדה בדין. [עד שיטרפוה מן הלוקח ויעמידהו בדין. אבל משעמד ברשעו עד שעת העמדה בדין גלי אדעתיה דלא מהימן הוא, ואם לקחה אחרי כן לאו לאוקמיה קמיה לוקח בעי [רוצה]. רש"י]

חייא בר רב אמר עד דמטא [שבאה] אדרכתא לידיה. [עד שיחייבוהו בית דין לפרוע ללוקח מעותיו ועמד במרדו עד שכתבו פסק דין ונתנו ללוקח על נכסיו של גזלן שבכל מקום שימצאם יחזיק בהן. והיינו תשעים יום לאחר שעמד בדין כדאמרינן בהגוזל בתרא (בבא קמא קי"ב ב'). רש"י]

רב פפא אמר עד דמתחלן יומי אכרזתא. [לאחר שמצא זה קרקע משל גזלן ובא לבית דין והן מכריזין שכל מי שרוצה לקנות קרקע יבא ויקחנה כדאמרינן בערכין (כ"א ב') שום היתומין שלשים יום. רש"י]

.

.

מתקיף לה רמי בר חמא [אהא מה מכר ראשון לשני כו'. רש"י] מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא, האי שטרא חספא [חרס] בעלמא הוא?

אמר ליה רבא תהא [הא דרב. רש"י. שאמר רב מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו] במאמינו [שאמר לו אני סומך עליך שתתננה בידי. רש"י], בההוא הנאה דלא קאמר ליה מידי וקא סמיך עליה [באותה הנאה שלא אמר לו מאומה וסמך עליו] טרח ומייתי ליה [טרח ומביא לו] גמר ומקני ליה [גמר ומקני – כשלקחה מבעלים הראשונים. רש"י].

.

.

(לפי הרמב"ן ורש"י כמו שנתבאר לעיל ט"ו ב', הסוגיא היא לפי חכמים שלא מועיל קניין בדבר שלא בא לעולם. ומה שזוכה הלוקח בשדה מכח שהגזלן רוצה לעמוד בנאמנותו זהו מכח שהקניין שהגזלן עושה כשהוא קונה מהנגזל, הוא עושהו בשליחות הלקוח.

ואם כן מה אכפת לנו ששטר המכירה הראשונה כשהגזלן מכר ללוקח מתחילה כשהשדה היתה גזולה בידו הוא חספא בעלמא. שהרי הלקוח לא מכח שטר זה הוא זוכה.

לכן פירשו התוספות כאן בדיבור המתחיל "האי", ובדיבור המתחיל "בההיא", שהסוגיא מתחילתה עד הקושיא של רב ששת בסמוך מהברייתא מה שאירש מאבא, היא אליבא דרבי מאיר שמועיל קניין בדבר שלא בא לעולם. והלוקח זוכה בשדה מכח שטר המכירה הראשון שמכר לו הגזלן כשהשדה היתה גזולה בידו, ואותו מכר מועיל על דבר שלא בא לעולם ולכשבאה השדה ליד הגזלן זוכה בה הלוקח מכח המכר ההוא.

ועל זה מקשה רמי בר חמא שהשטר הוא חספא בעלמא, ולתוספות קושייתו היא משום שלא נאמר בשטר שהוא מקנה לו את השדה לכשתבוא לידו, אלא נאמר שהיא שלו עכשיו והוא מקנה לו אותה עכשיו, וזה שקר ולכן השטר בטל ואינו כלום.

ועל זה מתרץ רבא: "תהא במאמינו. בההוא הנאה דלא קאמר ליה מידי וקא סמיך עליה, טרח ומייתי ליה גמר ומקני ליה", ולתוספות פירושו שמכיוון שהגזלן נהנה ממה שהלוקח לא שואל על השדה וסומך עליו, אומדים שדעתו שכאילו פירש בעת המכירה אני מקנה לך את השדה לכשתבוא לעולם.

וזהו שכתבו התוספות: "בההיא הנאה דקא סמיך כו'. והויא כאילו אמר ליה שדה זו תהא קנויה לך לכשאקחנה".

אמנם רש"י לא פירש כהתוספות שכתב: "גמר ומקני – כשלקחה מבעלים הראשונים". דהיינו מכח שהלוקח מאמינו, כשקנה הגזלן את השדה מהבעלים הראשונים הוא גמר לעשות את הקניין עבור הלוקח. וזהו לשיטתו שזכיית הלוקח היא מכח שהגזלן קנה עבורו מהבעלים ולא מכח מכירת השדה שמכר הגזלן כשהיתה גזולה בידו.

וכן כתב הרמב"ן כאן: "ודאמרינן תהא במאמינו. פירוש בההיא הנאה דהימניה מעיקרא [מתחילה], עכשו גמר ומקנה, כלומר שלוקחה לצרכו של לוקח. והיינו כטעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה. וכן כתב ר"ח ז"ל. אבל לשון רש"י ז"ל אינו מחוור בזה [לעניות דעתי לשון רש"י מחוור כהרמב"ן וצריך עיון]".

ולשיטת רש"י והרמב"ן נראה לפרש את הקושיא, שרמי בר חמא הקשה כיצד אנו אומדים דעתו של הגזלן שהוא רוצה לעמוד בנאמנותו ודיבורו, הרי כשמכר בתחילה את השדה הוא ידע שהוא מוכר שדה גזולה וידע שאינה מכירה כלל וכתב שטר על המכירה שהוא חספא בעלמא ושקר, ולא היה גילוי דעת כלל מצד הגזלן שהוא מוכר, וכיצד אפשר לומר שהוא רוצה לעמוד בדיבורו ונאמנותו, הרי אין על מה להיות נאמן ואין שום דיבור לעמוד בו, שלכתוב שטר על שדה שאינה שלו אין כאן דיבור שהשדה יהיה של הלוקח שנאמר שרצונו לעמוד בדיבור זה.

ועל זה מתרץ רבא שכיוון שיש הנאה למוכר ממה שהלוקח מאמין בו, מזה אנו מייסדים שיש אומדן דעת שרצונו של המוכר שהשדה תגיע ליד הלוקח ולכן אומרים שכשקנה אותה מהבעלים התכוון לזכות ללוקח)

.

.

מתיב רב ששת: "מה שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה מצודתי [של חיות ועופות ושל דגים. רש"י] מכור לך, לא אמר כלום.

מה שאירש מן אבא היום מכור לך, מה שתעלה מצודתי היום מכור לך, דבריו קיימין". [דבריו קיימין – לקמן פריך מאי שנא רישא כו'. רש"י. ומבארת הגמרא לקמן שבסיפא דבריו קיימים מכח תקנת חכמים]

.

.

(לפי התוספות שסוגייתנו עד כאן היא לשיטת רבי מאיר, קשה שהגמרא היתה יכולה לתרץ שברייתא זו היא כחכמים שלא מועיל קניין בדבר שלא בא לעולם, ואנו מדברים לפי רבי מאיר.

ולפי רש"י הסוגיא כחכמים וכמו שנתבאר, ומקשה למה לא אומרים שהמוכר רוצה לעמוד בדיבורו ולכן אע"פ שהקניין לא הועיל כיוון שהירושה או מה שניצוד עדיין לא בא לעולם, מכל מקום יש אומדן דעת שרצונו אחר כך להקנות בקניין המועיל ללוקח. ואז יוכל הלוקח להחזיק או להגביה על דעת עצמו בנכסי הירושה או במה שהעלתה המצודה שלא בפניו של המוכר ולזכות מכח שיש אומדן דעת שרצונו לעמוד בדיבורו ולהקנות לו.
.

.

וזה לשון התוספות:

"מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. ואם תאמר לימא דרב דאמר כרבי מאיר וברייתא כרבנן?

ויש לומר דלדידן קפריך [לנו מקשה. לשיטתנו שסוברים שלא כרבי מאיר. שעד כאן הסוגיא היתה לפי רבי מאיר אבל מכאן מדבר לפי מה שאנו פוסקים כחכמים שלא מועיל קניין בדבר שלא בא לעולם], דאית לן כרב [אפילו שאנו לא פוסקים שמועיל קניין בדבר שלא בא לעולם מכל מקום אנו פוסקים כרב שאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. ומטעם שכשהגזלן קונה אחר כך מהנגזל אז הוא מכוון לזכות עבור הלוקח, וכמו שלשיטת רש"י והרמב"ן היתה הסוגיא מתחילה], כדאיתא פרק איזהו נשך (לקמן ע"ב ב') דמייתי [שמביאה] גמרא טעמא דלא ליקריה גזלנא וניחא ליה דליקו בהימנותיה, וסבירא לן כרבנן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דשמואל פסיק כרבי יוחנן הסנדלר פרק אע"פ (כתובות נ"ט א'-ב'), ורב נחמן סבר בפירות דקל אף משבאו לעולם יכול לחזור בו.

ורב האי פסק דאין הלכה כרב בהא משום דסבירא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו'. ולא נהירא מכח דאיזהו נשך (לקמן ע"ב ב'))".

לדינא אין מחלוקת בין רש"י ותוספות בסוגייתנו, ונחלקו רק בפירוש מהלך הסוגיא. ששניהם סוברים שהדין "מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו" הוא גם לחכמים, שאומרים שרצונו להקנות אחר כך בקניין המועיל ללקוח. ורק נחלקו בקושיא "מתקיף לה רמי בר חמא מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא". התוספות סברו שקושיא זו מובנת רק אם אומרים שהלקוח זכה בשדה מכח שטר המכירה הראשונה כשהיתה השדה גזולה ביד המוכר, ומקשה שהשטר לא נאמר בו שמקנה לו לכשתבוא לידו. ולכן הוכרחו לפרש שהסוגיא היתה אליבא דרבי מאיר עד שהובאה הברייתא מה שאירש מאבא מכור לך. וכשהובאה הברייתא אז עברה הסוגיא לדבר לפי חכמים [שאם לא כן היה יכול לתרץ שהברייתא היא כחכמים ולא קשה ממנה על סוגיתנו שהיא כרבי מאיר], ומעתה הדין "מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו" מתפרש לפי חכמים כמו שפירש רש"י מתחילת הסוגיא.

ורש"י והרמב"ן פירשו שהסוגיא מתחילתה כחכמים, והוצרכו לפרש את הקושיא "מתקיף לה רמי בר חמא וכו'", בדרך שלדעת התוספות היא דחוקה)

.

.

אמר רמי בר חמא הא גברא והא תיובתא. [הא גברא והא תיובתא – הרי אדם גדול וכמוהו תשובתו, דקתני לא אמר כלום ולכשיירש לא קנה לוקח, כיון דההיא שעתא לאו דידיה הוו נכסי אביו [כיוון שבאותה שעה לא שלו היו נכסי אביו] ולא אמרינן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. רש"י]

אמר רבא גברא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא [אדם גדול אני רואה, וקושיא איני רואה], הכא [כאן] סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה. הכא [בגזלן שמכר ואחר כך קנה הגזלן את השדה] סמכא דעתיה [של לקוח] דאזיל טרח ומייתי ליה [שילך המוכר ויטרח ויביא לו] כי היכי דלא נקרייה גזלנא [כדי שלא יקראנו גזלן]. הכא [מה שאירש מאבא] לא סמכא דעתיה. [לא סמכא דעתיה דלוקח דקאמר מי יימר [יאמר] שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו נכסיו בחייו. רש"י. וכיוון שלא סמכה דעתו של לוקח, המוכר אינו רוצה לטרוח להקנות לו כדי לעמוד בנאמנותו או לא להיקרא גזלן]

[לעיל הבאתי לשון הרשב"א שדייק שהגמרא נוקטת רק את הטעם של לעמוד בנאמנותו, ופסק כך. אמנם כאן רבא חוזר לטעם של לא להיקרא גזלן. ושמא אין ראיה מרבא כיוון שהוא היה לפני מר זוטרא ורב אשי, והלכה כבתראי [כאחרונים], דהיינו או כמר זוטרא או כרב אשי, שהם אחרונים וראו דברי הקודמים להם והם המכריעים. ולכן לעיל כשהובאו הדעות של מר זוטרא ורב אשי שהם בתראי דייק הרשב"א מכך שהגמרא עזבה את הטעם של מר זוטרא שהלכה כרב אשי, ומה שרבא שהיה לפניהם סובר כמר זוטרא אינו מכריע להלכה]

שלחוה [להא תיובתא דרב ששת דאותיב אדרב. רש"י] לקמיה [לפני] דרבי אבא בר זבדא, אמר להו זו אינה צריכה לפנים. [אינה צריכה כדי לתרצה להכניסה לפני בני הישיבה שאין בהן יודע לפרקה. ותשובת הגאונים פורשין לגנאי דליכא קושיא מעליא אל תעלוה לגיו [לפנים]. רש"י]

אמר רבא זו צריכה לפנים ולפני לפנים הכא סמכא דעתיה, והכא לא סמכא דעתיה.


הוה עובדא בפומבדיתא [הוה עובדא [היה מעשה] בפומבדיתא שדנו דין כרב ואותבינן מהא מתניתין, ואמר רב יוסף כו'. רש"י] ואותביה [והקשו קושיא זו]. אמר להו רב יוסף זו אינה צריכה לפנים. ואמר ליה אביי צריכה לפנים ולפני לפנים, הכא סמכא דעתיה הכא לא סמכא דעתיה.


ומאי שנא רישא [מה שאירש מאבא וכו' לא אמר כלום] ומאי שנא סיפא [מה שאירש מאבא היום וכו' דבריו קיימין]?

אמר רבי יוחנן סיפא מה שאירש מאבא היום משום כבוד אביו [כשהיה אביו גוסס וצריך מעות לקבורתו ולתכריכין מוזהר לכבוד אביו שלא לשהותו בבזיון. רש"י. לכן תיקנו חכמים שדבריו קיימין אע"פ שמדיני ממונות אינם קיימין], מה שתעלה מצודתי היום משום כדי חייו. [מה שתעלה מצודתי היום תקנו חכמים שיהיו דבריו קיימין שמא צריך הוא למזונות דבר מועט אבל מה שתעלה מצודתי כל חדש או כל שנה אין שם משום כדי חייו. רש"י]

מודעות פרסומת

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: