תיובתא דשמואל בתרתי [בשתיים], חדא כרבי אלעזר דהא מוקי [מעמיד] מתניתין בשאין חייב מודה. וחדא דאמר שמואל מצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ולא חיישינן לפרעון [שטר הקנאה – דליכא למימר [שאין לומר] כתב ללות ולא לוה דהא אפילו לא לוה שעביד נפשיה [עצמו]. ולא חיישינן לפרעון – אפילו אין חייב מודה, דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה [שאם היה פורע אותו היה קורע אותו]. והכא קתני אע"פ ששניהם מודים כו'. רש"י], תיובתא, דקתני הכא [כאן]: "אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה", אלמא חיישינן לפרעון, וכל שכן הכא [כאן] דלא מודה לוה דחיישינן לפרעון. [וכל שכן בשאינו מודה – והא לא קשיא לרבי אלעזר דהוא אמר בשאין חייב מודה לא יחזיר שום שטר הראוי לגבות, דהאי דקאמר רבי מאיר יחזיר משום דלאו בר גבייה הוא. רש"י]
אמר שמואל מאי טעמא דרבנן, סברי אחריות טעות סופר הוא. [מאי טעמייהו דרבנן – דאמרי כי אין בו אחריות נכסים גובה אף מן המשועבדים, אחריות טעות סופר הוא – כשאינו כתוב [שעבוד קרקעות] בשטר סופר הוא שטעה [ואנו דנים כמו שכתוב בו שעבוד כיוון שבוודאי המלווה אמר לו לכתוב והסופר טעה ולא כתב], אבל זה לא לוה לו מעותיו בלא אחריות נכסים דלא שדי אינש זוזי בכדי [שלא משליך אדם זוזים בחינם]. רש"י]
.
אמר ליה רבא בר איתי לרב אידי בר אבין, ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך], והאמר שמואל שבח, שפר, ושעבוד צריך לימלך. [שבח שפר ושעבוד צריך לימלך – הסופר צריך לימלך במוכר שדה לחבירו לישאל הימנו אם יקבל עליו לכתוב בשטר המכירה שהוא שיעבד לו נכסיו למכירה זו, שאם יבא בעל חובו [של המוכר] ויטרפנה מן הלוקח שיגבה לוקח זה הקרן והשבח שהשביח בה לפני טירפא משפר עידית [מקרקע טובה] שבנכסים. ואם לא נמלך בו לא יכתוב, שיש מוכר שאין מקבל עליו אחריות, ואף אם קבל על הקרן לא קבל על השבח, ואף אם קבל על שניהם לא קבל להגבותו מן העידית אלא מן הבינונית. אלמא לאו טעות סופר הוא דאיכא למימר [שיש לומר] אמליך ביה ולא קבל עליה [נמלך בו ולא קיבל עליו]. רש"י.
מכיוון שצריך להימלך על האחריות מוכח שיש אפשרות שהמוכר לא קיבל עליו אחריות על המכירה וייתכן שהקונה הסכים לתת מעות בלא שיש אחריות ולא אומרים שבוודאי אין אדם משליך מעותיו בחינם. ולכן אם לא כתובה אחריות בשטר לא אומרים שבוודאי היתה אחריות והסופר טעה]
.
לימא מאן דאמר הא [מי שאמר זו] לא אמר הא? [לימא מאן דאמר הא משמיה דשמואל, לא אמר הא – ואמוראי נינהו [ואמוראים הם. מחלוקת אמוראים] אליבא דשמואל. רש"י]
לא קשיא, כאן בשטר הלואה דלא יהיב אינש זוזי בכדי [שלא נותן אדם זוזים בחינם. ואומרים אחריות טעות סופר], כאן במקח וממכר [בשטר הקנאת שדה] דעביד [שעושה] אינש דזבין ארעא [שקונה קרקע] ליומיה. [בשטרי הלואה – טעות סופר הוא כיון דלא אכיל פירות ולא מתהני מידי [ולא נהנה מאומה], לא שדי זוזי בכדי לאוזפיה [להלוותו] בלא אחריות וזה ימכור נכסיו וכשיבא לגבות לא ימצא כלום.
עביד אינש דזבין ארעא ליומא – לספק יום אחד שמא לא יטרפוה ממנו, ואם יטרפוה שמא לזמן מרובה ואוכל בתוך כך פירות הרבה. רש"י.
בקניין שדה כיוון שהקונה עושה כדי להרוויח, ייתכן שהוא סבור שירויח גם אם יקנה בלא אחריות. ולכן אפשר שהסכים לתת מעות תמורת השדה בלא אחריות ולא אומרים אין אדם משליך מעותיו בחינם, ואם לא כתובה אחריות בשטר לא אומרים אחריות טעות סופר]
.
.
((ביאור זה אינו הכרחי להבנת הסוגיא ואפשר לדלג עליו)
לפי שמואל בשטר מקח וממכר לא אומרים אחריות סופר, ואם לא פירש לו אחריות וטרף בעל חובו של המלווה מהלוקח, הלוקח אינו יכול לתבוע מעותיו מהמוכר, שהרי נתן את המעות כדמי מקח השדה והוא באמת קנה את השדה מכוחן, ועד שלא טרף אותה הבעל חוב היא היתה שלו והבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ונמצא ששילם את המעות תמורת היום שהיתה השדה שלו, ועשוי אדם לתת מעות תמורת יום אחד. ומה שאחר כך נטרפה אין זה עושה את המקח למקח טעות שאומרים חייתא דקיטרי סבר וקיבל.
אבל אם נמצא שהקרקע היתה גזולה בידו של המוכר, ובא הנגזל וטרף אותה מהלוקח, לכאורה נראה פשוט שהלוקח יכול לתבוע את המעות שנתן גם ללא אחריות כלל. שהרי כשנמצא שהשדה גזולה נמצא שלא היה מקח על הקרקע מעולם, ולא היתה אפילו שעה אחת בבעלות הלוקח, שאין אדם יכול למכור קרקע שאינה שלו, ולא קנה במעות אלה מאומה, ולכן נמצא שלא ניתנו למוכר בתורת דמי מקח שאז צריך אחריות על המקח כדי להוציאן מידו, אלא כעת נמצא שניתנו לו בתורת הלוואה והן מעות של הלוקח ורק מתוך טעות נתן אותם ויכול לתבוע אותן גם ללא שיש לו אחריות כלל על מקח השדה.
וכך נראה בכוונת התוספות שכתבו:
"שעבוד צריך לימלך. בשטרי מקח. ואי לא כתבו, מבני חרי נמי לא גבי אי [אם] בעל חוב טרפה לה, כדאמר בסמוך אפילו שלא באחריות דלא ניחא לי דלהוי תרעומת דשמעון עלי, אלמא לא הדר עליה. אבל אי נגזל טרפה חוזר על הגזלן אפילו בלא אחריות ואפילו ממשעבדי כיון דהוי מקח טעות הוי ליה שטר הלואה". וכו'. עיין שם המשך דבריהם [לקמן עמוד ב' ביארתי המשך דבריהם שהתקשה בו בנחלת דוד].
וחידשו בתוספות עוד, שאם נמצאת השדה גזולה, אף שאין אחריות לא רק שהלוקח יכול לתבוע מהמוכר את מעותיו, אלא גם נכסי המוכר משתעבדים ללקוח לחוב זה, ואם הלוקח לא מצא לגבות מנכסי המוכר, הוא יכול לטרוף קרקע אחרת שמכר המוכר ללקוח אחר שהיא נתשעבדה לחובו. והטעם הוא שאנו רואים את שטר מכירת השדה כשטר הלוואה על המעות שהלוקח נתן למוכר בעד השדה. שהרי מתן המעות כתוב בשטר, ומשנמצאה השדה גזולה אנו יודעים שלא היה כאן מקח וממילא נמצא שמתן המעות היה הלוואה, ונמצא שיש שטר על הלוואה זו. ובשטר הלוואה אומרים אחריות טעות סופר, ולכן אע"פ שלא כתובה אחריות בשטר אנו דנים שיש בו אחריות, ומשתעבדים נכסי המוכר לחוב ההלוואה שנתן לו הלוקח את המעות, ולכן יכול לטרוף הלוקח קרקע אחרת שמכר המוכר לאחרים בחובו.
לפי דברי התוספות שיש כאן שטר הלוואה ואומרים בו אחריות טעות סופר, זהו דווקא לגבי לגבות מנכסים משועבדים עצמם, אבל לא לגבי לגבות מהשבח שהנכסים השביחו אצל מי שלקח מהגזלן אחר כך. ואע"פ שהלוקח הוא בעל חוב של הגזלן ובעל חוב גובה את השבח, זהו דווקא אם כתב לו שעבוד על השבח בפירוש, וכמבואר לקמן עמוד ב' שאת השבח צריך לפרש ולא אומרים על השבח אחריות טעות סופר. שהשבח לא היה קיים בשעה שנשתעבדו הנכסים והשעבוד עליו הוא הקנאת שעבוד על דבר שעוד לא בא לעולם. ועיין בזה בשולחן ערוך חושן משפט קי"ב א' וקט"ו א' ובש"ך בשני המקומות.
.
אמנם עיין ברמב"ן וברשב"א ובריטב"א כאן, והם הזכירו בדבריהם שבנמצאה השדה גזולה יש צד לומר שהלוקח נוטל מעותיו גם בלא אחריות כלל שהרי נמצא שהם מעות הלוואה ולא דמי המקח. אבל נקטו עיקר לומר שאם אין אחריות כלל לא נוטל הלוקח את מעותיו בנמצאה גזולה. ופירשו בכוונת התוספות שהלוקח נוטל את מעותיו בלא אחריות, זהו משום שלגבי שתימצא השדה גזולה גם לשמואל אומרים אחריות טעות סופר. ודווקא מכח האחריות נוטל הלוקח את מעותיו.
ויש לדייק כך ממה שנאמר לקמן בסוף העמוד [העתקתיו בתחילת העמוד הבא]: "ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין [עוררין. כמו התעשקו עמו. רש"י] עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו, דאמר ליה חייתא דקטרי [שק מלא קשרים] סברת וקבלת.
מאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי.
ואיכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך".
ועסיקין משמע בעלי ריב, ומשמע שטוענים שהשדה שלהם ונגזלה מהם ובאים לערער ולעורר ריב על השדה ולא רק שטוענים שיש להם חוב לגבות מהמוכר שאם כן היה אביי קורא להם בעלי חובות כמו בכל הסוגיא ולא עסיקין.
ואם כן הרי גם לפני שנחתה הגמרא לסברא שיכול המוכר לומר אחוי טירפך ואשלם לך, כלומר שאינו חושש מהעסיקין וסובר שיזכה בדין כנגדם, אמרה הגמרא שאם מכר בלא אחריות אין הלוקח יכול לחזור בו ואע"פ שהעסיקין יטרפו ממנו בטענה שהשדה היתה גזולה.
ומבואר מזה שסברת חייתא דקטרי סברת וקיבלת היא גם על נמצאה השדה גזולה. שהמוכר יכול לטעון שמתן המעות היה נתינה גמורה על כל צד שבעולם, שהלוקח ידע שכיוון שהמוכר לא מסכים לכתוב לו אחריות ייתכן גם שהשדה גזולה וסבר וקיבל והסכים לתת את המעות בנתינה גמורה ובמחילה גם על צד שתימצא גזולה.
ולכן פירשו הראשונים בדעת התוספות שהכוונה היא שעל צד שתימצא השדה גזולה מודה שמואל שסתם דעת בני אדם שתהא אחריות, שלא שייך בזה עביד אינש דזבין ארעא ליומיה, שהרי לא היתה שלו כלל.
וכן פסק בשולחן ערוך חושן משפט רכ"ה ה':
"אם התנה המוכר בפירוש שלא יהיה עליו אחריות, אפילו אם נודע בודאי שהיתה גזולה, והוציאה הנגזל מיד הלוקח, אין המוכר חייב. ואין צריך לומר שאם בא בעל חוב וטרפה שאינו מחזיר לו כלום, שכל תנאי שבממון קיים".
.
אמנם לשון התוספות שלנו משמע שכוונתם אף בלא אחריות כלל, וכן נראה ממה שכתבו שיש ללוקח שעבוד נכסים מכח שהשטר נעשה שטר הלוואה ולא מכח שיש אחריות אע"פ שלא פירש משום אחריות טעות סופר. וכן מבואר מדבריהם לקמן עמוד ב' דיבור המתחיל "ושמואל". ולפי זה עסיקין הם בעלי חובות שרוצים לטרוף בחובם, וסברת חייתא דקטרי היא דווקא לגבי לוקח שדה ולא נמצאה גזולה וקנה ליום אחד ואחר כך טרף הבעל חוב ונתבאר שאין זה מקח טעות כיוון שחייתא דקטרי סברת וקיבלת, אבל אם נמצאה השדה גזולה לא אומרים בזה חייתא דקטרי סברת וקיבלת אלא נעשו המעות כהלוואה ויכול הלוקח לתובע אותם גם ללא אחריות כלל.
.
ובסוף דבריהם כאן כתבו התוספות שאם כתב הלוקח למוכר בפירוש שאין אחריות אז גם אם נמצאה השדה גזולה אינו יכול לחזור ולתבוע מעותיו מהמוכר כיוון שנחשב שמחל לו ונתן לו את המעות במתנה גמורה על כל אופן שיהיה.
ולפי זה יש לשיטת התוספות יש שני אופנים חלוקים של מכירה בלא אחריות. האחד הוא סוגייתנו ובמקח שלא אומרים אחריות טעות סופר ולא כתבו ולא פירשו מאומה, לא שיש אחריות ולא שאין אחריות, ובסתמא אין אחריות במקח כל שלא פירשו שלא אומרים במקח אחריות טעות סופר, ובאופן כזה אם נמצאת גזולה הלוקח יכול לתבוע מעותיו מהמוכר אפילו שאין אחריות כלל ולא אומרים אחריות טעות סופר, שמן הסתם נתן את המעות רק בכוונה שיהיו בעד המקח, ומשנמצא שלא היה מקח כלל ודאי על אופן כזה לא נתן.
אבל אם פירש הלוקח בפירוש שהמכירה היא בלא אחריות, אז נעשה כמוחל לגמרי על המעות שנותן ומתכוון לתת אותן על כל אופן, ואינו יכול לתבוע אותן אם נמצאה השדה גזולה.
ולשאר הראשונים גם אם לא פירש הלוקח שאין אחריות, אלא אם היו עושים בסתמא על צד שלא היינו אומרים אחריות טעות סופר, לא היה יכול הלוקח לתבוע את מעותיו אם נמצאה השדה גזולה. ולשיטתם חידשו שמה שאמר שמואל שבמקח לא אומרים אחריות טעות סופר זה רק אם בעל חוב טרף, אבל אם נמצאה גזולה אומרים אחריות טעות סופר.
.
.
ברש"י על המשנה בגיטין מ"ח ב' כתב:
"אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות – הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח ואינו משלם ללוקח כי אם היציאה, חוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים, שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר. ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים. ובגמרא מפרש טעמא. וכן לשבח קרקעות אם השביחה הלוקח בנטיעת אילנות או טייבה בזבל ודיירה".
ומבואר שחולק על התוספות שלדבריהם הלוקח שדה ונמצאה גזולה גובה הלוקח את מעותיו מהגזלן מנכסים משועבדים אפילו קנה בלא אחריות, כיוון ששטר המכירה הוא שטר שכתוב בו שנתן את המעות לגזלן וכעת שנמצא שהמעות הלוואה ממילא נעשה כעת השטר לשטר הלוואה, ומלווה בשטר גובה מנכסים משועבדים.
וברש"י מבואר שדווקא משום שקנה את השדה באחריות גובה מנכסים משועבדים. שרק אם החוב של הגזלן לשלם לו על טריפת השדה כתוב באחריות של השטר הוא נחשב מלווה בשטר לעניין לגבות ממשועבדים, אבל שטר מכר שאין בו אחריות אינו גובה בו ממשועבדים אע"פ שכתוב בו שנתן את המעות לגזלן.
ואפשר שרש"י סובר כהרמב"ן והראשונים שהבאתי שללא אחריות לא גובה הלוקח אפילו מבני חורין.
ואפשר גם שמודה לתוספות כאן שמבני חורין של הגזלן גובה הלוקח אפילו בלא אחריות כיוון שלא קנה מאומה לא אומרים חייתא דקטרי סברת וקיבלת ונמצאו המעות הלוואה. רק רש"י סובר שזה נחשב מלווה על פה וגובה רק מבני חורין, והזכיר שהמכירה היתה באחריות רק כדי לבאר שגובה ממשועבדים.
ואפשר שהטעם שאין שטר המכירה בלא אחריות עושה את חובו של הגזלן למלווה בשטר, שמלווה בשטר גובה ממשועבדים כיוון שעל ידי השטר יצא קול שהתחייב בחוב ההלוואה ונשתעבדו נכסיו ונזהרים הלקוחות כשקונים אותם. אבל שטר מכירת השדה יצא רק קול שקנה את השדה אבל עדיין אפשר שקנה אותה בשטר או חזקה ועדיין לא נתן מעות, ועל נתינת המעות שזה גורם את חוב הגזלן לא יוצא קול על ידי השטר ולכן חוב המעות נחשב מלווה על פה)
.
.
כי [כמו] ההיא דאבוה בר איהי זבין עליתא מאחתיה [קנה עליית בית מאחותו [עיין רשב"ם בבא בתרא מ"א ב' שעיליתא היא עליית בית]], אתא [בא] בעל חוב [של אחותו] טרפא מיניה. אתא לקמיה דמר שמואל [בא לפני שמואל לתבוע מאחותו שתחזיר לו את הדמים שנתן תמורת העלייה].
אמר ליה כתבה לך אחריות?
אמר ליה לא.
אמר ליה אם כן זיל לשלמא. [לך לשלום. רש"י: זיל לשלמא – אין כאן עוד דין, שמחלת על הכל]
אמר ליה והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא? [נחשב שכתובה בשטר אחריות ואומרים שהסופר הוא שטעה ולא כתב]
אמר ליה הני מילי [דברים אלה] בשטרי הלואה [שכיוון שהמלווה לא נהנה אומרים שבוודאי התכוון שתהא אחריות שאין אדם משליך מעותיו בחינם, והסופר הוא שטעה], אבל בשטרי מקח וממכר לא, דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה [כיוון שהקונה עושה כדי להרויח ייתכן שסבר שירויח גם אם אין אחריות על המקח].
.
.
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות [אם יטרפוה ממנו ישלם לו. רש"י], ובא בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מיניה [וטורף אותה ממנו], דינא הוא דאזיל [שהולך] ראובן ומשתעי דינא בהדיה [וטוען בדין עמו, ראובן יכול לתבוע את בעל החוב לרדת בדין עמו אם יש לו טענות למה לא יטרוף את השדה. משתעי פירושו מדבר. רש"י: לאשתעויי דינא בהדיה דבעל חוב ולסלקו מעל שמעון בכל טענה שיוכל לטעון ולומר פרעתיך כך וכך, או כך וכך יש לי עליך תביעה ואני מעכב חוב זה תחתיו]. ולא מצי אמר ליה [ולא יכול לומר לו. בעל החוב] לאו בעל דברים דידי את [לא בעל דברים שלי אתה בדין זה על הוצאת השדה משמעון. כיוון שאיני גובה ממך אלא משמעון אין לי דין אלא עם שמעון. רש"י: ולא מצי בעל חוב למימר ליה לאו בעל דברים דידי את בדבר זה, קרקע שמעון אני נוטל, אם יש לך תביעה עלי העמידני בדין]. דאמר ליה [ראובן לבעל החוב] דמפקת מיניה עלי דידי הדר. [דמפקת מיניה עלי הדר – מה שאתה מוציא משמעון יחזור עלי. רש"י. ששמעון יתבע אותי להחזיר לו את הדמים שנתן לי תמורת השדה]
איכא דאמרי [יש שאומרים] אפילו שלא באחריות נמי [גם], דאמר ליה לא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי.
.
.
(תוספות:
דינא הוא דאתי ראובן. תימה מאי נפקא מינה, דהא כל מה שיוכל לטעון ראובן טוען שמעון, דטוענין ללוקח.
ואין לומר דנפקא מינה אם יש לבעל חוב עדים שקרובים לראובן ורחוקים לשמעון, דאי [שאם] טעין נמי [גם] שמעון הם פסולים, דכיון דאי מפסיד שמעון הדר על ראובן, כדמוכח סוף פרק קמא דמכות (ז' א') גבי אלעא וטוביה קרובים דערבא הוו, וקא מסיק דפסולים אף ללוה ולמלוה כיון דאי לית ליה [שאם אין לו] ללוה אזיל בתר ערבא [הולך אחר הערב].
ומהאי טעמא נמי אין לומר דנפקא מינה אם יש לשמעון עדים שהם קרובים לו ורחוקים לראובן, דכי נמי טוען ראובן פסולים, שעל פי עדותם ישאר הקרקע ביד שמעון שהוא קרובם. וכל שכן כשקנה שלא באחריות שהם פסולים שאז מרויחים לו הקרקע לגמרי.
ויש לומר דנפקא מינה אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה, ואחר כך מצא עדים או ראיה, שהוא אינו יכול להביא [כיוון שטען שאין לו עדים או ראיה שוב אינו חוזר וטוען. שאדם אינו יכול לטעון להיפך ממה שכבר טען], דאין הלכה כבן שמעון בן גמליאל בראיה אחרונה (סנהדרין ל"א א'), וראובן יביאם.
אי נמי [אם גם] כגון שבעל חוב חייב שבועה דאורייתא לראובן, והשתא [ועכשיו] יגלגל עליו שבועה שלא פרע [אם אדם התחייב לחבירו שבועה, מדאורייתא התובע יכול לגלגל עליו שישבע גם על טענות אחרות], אבל לשמעון לא ישבע אלא שבועה דרבנן. ובפרק הכותב (כתובות פ"ח א') אמר אי [אם] פקח הוא מייתי ליה [מביא אותו] לידי שבועה דאורייתא, אלמא יש חומר בשבועה דאורייתא יותר משבועה דרבנן בנרות דולקות ונודות נפוחות כדמפרש בתשובת הגאונים.
ועוד נפקא מינה כגון שראובן פקח ובעל דברים.
ועוד שאינו מעיז ברצון נגד ראובן לפי שידע שפרעו [אם החוב נפרע יהיה קשה יותר לבעל החוב לטעון שלא נפרע בפני ראובן שיודע שהוא משקר].
או אם יכול ראובן ללכת עמו לבית דין הגדול ושמעון אינו יכול [ועיין עוד תוספות כתובות צ"ב ב' דיבור המתחיל "דינא הוא וכו'"])
תגים: חומר למחשבה - בבא מציעא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 