אמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה, דרבי מאיר סבר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי [אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מבני חורין – אם אין הלוה מודה. דשטרא דלא שעבד בה נכסים לאו שטרא הוא והוה כמלוה על פה ושאין עליה עדים. רש"י], ורבנן סברי ממשעבדי הוא דלא גבי, מבני חרי מגבא גבי [ורבנן סברי – להא מיהא [לזה על כל פנים] הוי שטרא שתהא כמלוה על פה בעדים, הלכך גבי מבני חרי. ולהכי לא יחזיר דכיון דנפל אתרע ליה [שאם היה כשר היה נזהר שלא יפול] ואמרינן מזויף הוא כדקאמר לוה. רש"י]. אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר ולא חיישינן לפרעון ולקנוניא.
.
.
(עיקר שטר הוא שטר קניין. שטר ראיה הוא שטר קניין שנעשה כדי להשתמש בו לראייה.
בחידושי הגאון רבי חיים סולובייצ'יק על הרמב"ם הלכות עדות פרק ג' הלכה ד', כתב בשיטת הרמב"ם שרק שטר שנעשה לקניין יש בו דין שטר מגזירת הכתוב ששטר הוא עדות ולא אומרים שהעדות פסולה משום שהיא מפי כתבם ולא מפיהם [בעדות שאינה בשטר יש דין שיאמרו בפיהם ולא בכתב], ושטר שאינו קונה מאומה ונעשה רק לראייה יש לו דין שטר רק מדרבנן כיוון שלא נאמר בו החידוש של דין שטרות, והעדות שלו פסולה מהתורה משום שהיא בכתב ולא באמירת הפה.
.
(לשון הרמב"ם עדות ג' ד': "דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן. אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן".
והרמב"ן בספר המצות שרש ב' הקשה עליו: "מהן שאנו דנין בגטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר וזה לדברי הכל".
וכתב הגר"ח שם באמצע דבריו:
"ונראה לומר, דהנה באמת הרי מבואר בגטין דף ע"א א' דעדות בכתב בטלה, מהך דרשא דמפיהם ולא מפי כתבם, ופשוט דאין זה סותר לדין שטרות דעדותן בכתב קיימת, משום דשני דינים הם, עדות בכתב פסולה, ועדות שבשטר כשרה, ובזה גם הרמב"ם סובר כן, ורק דאם באנו לדון איזו מקריא עדות שבשטר, בזה חולק הרמב"ם וסבירא ליה דאין שטר אלא מה שנעשה לקנין, כמו גירושין וקידושין ושחרורים וקנינים וכדומה, דאיכא עלייהו דין שטר מדין תורה, אבל מה שנעשה רק לראיה בזה דעת הרמב"ם דלא מקרי שטר, אלא עדות בכתב, ועל כן פסול בהו מפי כתבם.
האומנם כי גם לדעת הרמב"ם הרי עיקרן של שטרות הוא רק במה שנעשה מדעת המתחייב, וכדעת כל הראשונים, אבל מכל מקום זהו דין בפני עצמו דלא חייל דין שטר רק היכא שנעשה לקנין, ועל כן כל שטרי ראיה, אף דנעשו כדין שטרות, מכל מקום לא חייל עלייהו דין שטרות, והויין רק עדות בכתב, ופסולים משום מפי כתבם, ורק מדרבנן הוא דעדותן מתקיימת ונוהג בהן דין שטרות, אבל אין הכי נמי דשטרי מעשה וקנין גם לדעת הרמב"ם הם מדין תורה, ומועילין בין לגמר מעשה ובין לעדות, ומיושב היטב דעת הרמב"ם".
ועוד כתב הגר"ח שם: "ובאמת דכמה דיני עדות ליכא בשטרות, וכדתנן בגטין דף י"ז דנחתם בלילה כשר, והרי קיימא לן דאין מקבלין עדות בלילה.
ועל כן נראה פשוט, דזה דקאמר הגמרא עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבית דין, זהו כל עיקר גזירת הכתוב דשטרות, דלא שייכי גבייהו כל דיני קבלת עדות והגדת עדות, והרי עיקר יסוד קבלת עדות היא דוקא בפני בית דין, והכא בשטרות לא בעינן בית דין כלל, וממילא כיון דלא בעינן בית דין לא בעינן דרישה וחקירה ולא בעינן דוקא ביום, דכל זה לא נאמר אלא בבית דין איך יקבלו העדות, אבל מאחר דבשטרות לא בעינן בית דין, לא בעינן כל הדינים הנאמרים בקבלת עדות, וזהו הדין דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבית דין, דלא בעינן בשטרות כל דיני קבלת והגדת עדות". ועיין שם עוד בכל דבריו.
ונראה שהרמב"ם לשיטתו בפרק י"א מהלכות מלווה ולווה הלכה ד' שלהלכה שיעבודא דאורייתא, שמתן המעות של ההלוואה שמשעבד את גופו של הלווה לפרוע, מקנה ביחד עם זה גם שעבוד נכסים בקרקעות הלווה, ואין צריך לשטר לשם כך. ולכן כתב שכל שטר הלוואה הוא רק לצורך ראייה.
אבל רש"י סובר להלכה ששיעבודא לאו דאורייתא כמו שכתבתי במקום אחר [ועיין ש"ך על חושן משפט ל"ט בסעיף קטן ב' שהאריך בזה וכתב ששיטת תוספות אינה כהרמב"ם והרי"ף אלא שלהלכה שיעבודא לאו דאורייתא]. ושיעבוד הקרקע נקנה למלווה על ידי הקנאת הלווה, ושטר ההלוואה הוא שטר הקניין להקנות בו את שעבוד הקרקע, כמו שביאר רש"י בקידושין י"ג ב')
.
גם לשיטות שחולקות על הרמב"ם, או על פירוש הגר"ח בו, מכל מקום בוודאי עיקר עניין שטר הוא להיות שטר קניין. ולפי זה מבוארת שיטת רבי מאיר אליבא דרבי אלעזר, שהוא סובר שכיוון שהשטר לא קנה שעבוד נכסים, ועצם שעבוד הגוף לפרוע נקנה על ידי מתן מעות ההלוואה ואין צריך לשטר, אם כן מאחר שלא נעשה השטר לצורך שום קניין, גם מדרבנן אינו עדות שאין לו דין שטר כלל, ויכול הלווה לטעון כנגדו פרעתי.
והטעם לזה הוא מיסוד דין עדות, שאם יש צורך בראיה, אפשר להשתמש בעדות כראייה, אבל מהות דין עדות ועיקר עניינו שהוא כח פועל ולא ראיה [עיין גיטין ע"ח ב' שהארכתי יותר בזה]. שבית דין אין בכוחם להוציא ממון מכח ראיה לחוד, אלא הם צריכים את העדות ככח פועל שפועל על הבעלות בחפץ כמו קניין, והם רק לא מאפשרים לנהוג שלא כדין ולגזול כנגד הכח הזה. מכיוון שיסוד ומהות דין עדות הוא כח פועל ולא ראיה, מה שנתחדש שיכולה להיות עדות שניתנת לאחיזה ביד בדרך של שטר נתחדש דבר זה לגבי הכח הפועל והקונה של העדות והיינו שטר קניין. ובאמת לדעת הכל לעולם כל שטר הוא שטר קניין בלבד, ואין שטר ראייה כלל. רק יש הסוברים שאפשר לעשות שטר קניין גם כשאין מה להקנות מכוחו, ולהשתמש בו לצורך ראייה. ויש שסוברים שאם אין מה להקנות לא חל עליו דין שטר כלל כדעת רבי מאיר אליבא דרבי אלעזר, או שהוא שטר רק מדרבנן כדעת הרמב"ם לפי הגר"ח. ויש שסוברים שגם מהתורה הוא שטר, שאחרי שנתחדש שטר קניין מהתורה, אם כן גם שטר קניין שנעשה לא כדי לקנות מאומה אלא להשתמש בו לצורך ראייה בלבד גם לו יש דין עדות מהתורה)
.
.
ורבי יוחנן אמר מחלוקת כשחייב מודה דרבי מאיר סבר שטר שאין בו אחריות נכסים ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חרי מגבא גבי, ורבנן סברי ממשעבדי נמי גבי [ממשעבדי נמי גבי – כדמפרש לקמן אחריות טעות סופר הוא [כשלא כתוב בשטר אחריות אומרים שהוא טעות סופר שהשמיט, ודנים כמו שכתוב בו אחריות] וחיישינן לפרעון ולקנוניא. רש"י], אבל כשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון. [אבל כשאין חייב מודה, ואפילו מודה שכתבו אלא שאמר פרעתיו, דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון כדקאמר. רש"י]
תניא כוותיה [כמותו] דרבי יוחנן, ותיובתא דרבי אלעזר בחדא [וקשה על רב אלעזר באחת], ותיובתא דשמואל בתרתי [בשתים]: "מצא שטרי חוב ויש בהם אחריות נכסים, אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה [חיישינן לקנוניא. רש"י]. אין בהן אחריות נכסים, בזמן שהלוה מודה [שהוא חייב לו. רש"י] יחזיר למלוה [שאין כאן קנוניא דלא גבי ממשעבדי. רש"י], אין הלוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דברי רבי מאיר. שהיה רבי מאיר אומר שטרי חוב שיש בהם אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדים [ולא יחזיר ואפילו שניהם מודים דחיישינן לקנוניא. רש"י], ושאין בהם אחריות נכסים גובה מנכסים בני חורין.
וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים".
תיובתא דרבי אלעזר בחדא, דאמר לרבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין, וקאמר בין לרבי מאיר בין לרבנן לא חיישינן לקנוניא. וברייתא קתני שטר שאין בו אחריות נכסים ממשעבדי הוא דלא גבי הא מבני חורין מגבא גבי. וקתני בין לרבי מאיר בין לרבנן חיישינן לקנוניא, דקתני אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלמא חיישינן לקנוניא.
והא הני תרתי [שתיים] הוא? [הני תרתי מילי הוי – ואת אמרת תיובתא דרבי אלעזר בחדא. רש"י]
חדא הוא. דחד טעם הוא, דמשום דקאמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה הוא מתרץ הכי. [ומשני חדא הוא, דחד טעמא הוא. טעם אחד הזקיקו לרבי אלעזר לומר את שתיהן דמשום דקאמר מחלוקת דמתניתין בשאין חייב מודה הוזקק לומר שאינו גובה אפילו מבני חורין, וכיון דהוצרך לסיים אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר הוזקק לומר לא חיישינן לקנוניא. רש"י]
תגים: חומר למחשבה - בבא מציעא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 