אלא הא דתנן [בבא בתרא קס"ז ב']: "כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו", לכתחילה היכי [איך] כתבינהו, ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי [ויבוא] למטרף לקוחות שלא כדין?
אמר רב אסי בשטרי הקנאה, דהא שעביד נפשיה. [שהרי שעבד עצמו. רש"י: בשטרי הקנאה – שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום]
אי הכי [אם כך. רש"י: דבשטרי דלאו הקנאה לא עבידי דכתבי אלא אם כן ראו הלואת המעות, מתניתין דקתני כו'] מתניתין דקתני: "אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר", ואוקימנא [והעמדנו] כשחייב מודה, ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, אמאי [למה] לא יחזיר, נחזי [נראה] אי [אם] בשטר הקנאה הא שעביד ליה נפשיה, אי בשטר דלא הקנאה ליכא למיחש [אין לחשוש] דהא אמרת כי ליכא מלוה בהדיה [כשאין מלווה עמו. רש"י: ונותן מעות בפניהם] לא כתבינן? [אחרי שהעמדנו את המשנה בבבא בתרא שכותבים שטר ללווה אע"פ שאין מלווה עמו דווקא בשטרי הקנאה, אם כן כשהחייב מודה, אם כתוב בשטר שהלווה עשה הקנאה, דהיינו ששיעבד לו את הקרקעות מכח הקנאה מהזמן שכתוב בשטר אפילו לא קיבל אז את המעות, אם כן בדין טורף המלווה מהזמן הכתוב בשטר אפילו אם נתן מעות אחר כך. ואם אינו שטר הקנאה אין לנו לחשוש כיוון שלא היו כותבים שטר ללווה לולא שהיה מקבל בפניהם מעות מהמלווה באותה שעה]
אמר ליה רב אסי אע"ג דשטרי דלאו הקנאה כי ליכא [כשאין] מלוה בהדיה [עמו] לא כתבינן, מתניתין כיון דנפל אתרע ליה [נפילת השטר הרעה אותו. כי מן הסתם אם היה כשר היה נזהר בו ולא היה מפילו, ולכן חוששים כל מה שיש לחשוש] וחיישינן דלמא אקרי וכתוב [וחוששים שמא קרה ועשו שלא כדין וכתבו שטר שאין בו הקנאה כשאין המלווה עמו, ולווה בו רק לאחר זמן, ויטרוף המלווה מהזמן הכתוב בשטר שלא כדין].
אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו שטרי דלאו הקנאה.
משום דקשיא ליה כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליתיה למלוה בהדיה [כשאין למלווה עמו] לא כתבינן, ליכא למיחש דאקרי וכתוב. [אין לחשוש שקרה וכתבו.
רש"י: אביי אמר – הא דתנן כותבין שטר ללוה בלא מלוה אפילו בשטר דלאו הקנאה נמי [גם], ואי נמי אתי למיטרף מהאידנא [ואם גם בא לטרוף מעכשיו] והוא לא לוה עד תשרי, לא שלא כדין הוא, דעדיו בחתומיו זכין לו, מיום שחתמוהו זכין לו השעבוד ואפילו לא הלוה המעות עד תשרי.
ולהכי מוקי ליה אביי בהאי טעמא [ולכך מעמיד אותה אביי בטעם זה] משום דקשיא ליה כיון דאמרת כו', אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה. ולקמיה פריך אמאי לא יחזיר הרי זכו ליה עדיו בחתומיו ושפיר טריף]
.
.
(עדיו בחתומיו זכין לו היא סוגיא ארוכה ואין כאן המקום להאריך בה ואכתוב רק בקיצור התחלת העניין לתועלת מי שאינו בקי, ובלא דקדוק היטב.
הנה יש שטר קניין ויש שטר ראייה. שטר קניין הוא כשהמוכר את השדה כותב לקונה שדי מכורה לך ועדים חותמים עליו, ובנתינת השטר לקונה זוכה על ידי זה הקונה בשדה, שהשטר הוא מעשה קניין להעביר את השטר מבעלות המוכר לבעלות הקונה. וכן גט דומה לשטר קניין שעל ידו האשה קונה את עצמה מהבעל.
באופן כללי יסודו של קניין שטר הוא משום שעדות היא כח הפועל ויש בה כח לפעול שחפץ יעבור מבעלות המוכר לקונה כמו מעשה קניין. וכשבאים עדים לפני בין דין, הבית דין מוציאים אל הפועל את כח העדות. וכתבתי בזה בגיטין ע"ח ב' באריכות. שטר הוא אופן שכח העדות מתלבש בתוך הנייר של השטר ועל ידי נתינת השטר נעשה הקונה בעלים על כח העדות [עיין לעיל ז' א' שביארתי עניין זה באריכות]. וכיוון שהוא בעלים עליו כבר אין צורך בבית דין כדי להוציא לפועל את כח העדות אלא עדים החתומים בשטר נעשה עדותם כמי שנחקרה עדותם בבית דין ונתקבלה בבית דין וכח העדות פועל את הקניין משעה שהקונה נעשה בעלים עליו, והיינו משעה שנמסר לידו.
(היסוד שעדות היא כח שפועל חלות ולא רק ראיה לברר את המציאות נראה גם מהדין שקידושין וגיטין צריכים להעשות בפני עדים ואם לא אינם חלים. ולא אומרים שיחולו ורק לא תהיה ראיה בעדים על זה שחלו. אלא אינם חלים כלל, שהעדות היא כח הפועל את הדין ובלא עדים חסר בכח הפועל ולא חל כלל דין קידושין או גירושין).
ויש שטר ראיה, שהלווה משתעבד למלווה בשעבוד גוף לפרוע את החוב מכח קבלת מעות ההלוואה ואף בלא שטר. ועושים שטר בחתימות עדים על ההלוואה כדי שיהא ראיה ביד המלווה על ההלוואה.
שטר הוא שטר ראייה רק מכיוון שאת שעבוד החוב מתן המעות פועל, ושוב לא נשאר מה להקנות על ידי השטר, ולכן אינו משמש אלא לראייה. אבל בעצמותו הוא שטר כמו שטר קניין ויכול לפעול גם קניין.
(בחידושי הגאון רבי חיים סולובייצ'יק על הרמב"ם בהלכות עדות כתב שלשיטת הרמב"ם רק שטר שנעשה לצורך קניין מגזירת הכתוב שהוא עדות גמורה אע"פ שיש כלל בעדים שבאים לפני בית דין שצריך שיעידו מפיהם ולא מפי כתבם, אבל שטר שנעשה רק לראייה אין עליו גזירת הכתוב של דין שטר ולכן העדות פסולה כיון שהיא מפי כתבם ויש לו דין שטר רק מדרבנן. והרמב"ן חולק, וכן נראה דעת רוב הראשונים ואין זה נוגע לעיקר דברינו ולא כאן המקום להאריך בזה)
.
אם הלוה עשה שטר שהוא חייב חוב למלווה ונתן לו את השטר נשתעבד לפרוע את החוב אפילו שלא קיבל ממנו את מעות ההלוואה כלל. וכמבואר בכתובות ק"א ב' ובשולחן ערוך חושן משפט מ' א': "המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי, אף על פי שלא היה חייב לו כלום, הרי זה חייב.
כיצד, האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה, אף על פי שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר, אף על פי שלא אמר אתם עידי, הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים, וחייב לשלם אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב".
ומבואר שעדות היא כח לפעול קניין, ובכח זה מקנה למלווה שעבוד על גופו לפרוע, ואע"פ שלא קיבל מעות ההלוואה.
בקידושין י"ג ב' נחלקו האם יש דין מהתורה שבשעת הלוואה נקנה למלווה שעבוד נכסים בקרקעות הלווה. ולמי שסובר שעבודא לאו דאורייתא ולא נקנה שעבוד נכסים למלווה, מכל מקום מודה שבמלווה בשטר משתעבדים נכסי הלווה.
והטעם כתב שם רש"י: "שעבודא לאו דאורייתא היא – לומר דנכסוהי דאינש [שנכסיו של אדם] ערבין ביה ומשתעבדים מדין ערב, ויהיו מלוה על פה ומלוה של שטר שוין, אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב ליה נכסי אחראין לך משתעבדי, מלוה על פה לא משתעבדי".
ועוד כתב שם: "מלווה על פה אינה גובה מן היורשין – דשיעבודא לאו דאורייתא, וכל שכן מן הלקוחות. אבל מלוה בשטר הוא עצמו שיעבדו דכתב ליה כל נכסיי דאית לי [שיש לי] אחראין לשטרא דנן".
ומבואר ששטר ההלוואה פועל קניין מדין קניין שטר על שעבוד הנכסים. שהלווה מקנה בקניין שטר שעבוד נכסים למלווה אע"פ שמהתורה אין דין שהנכסים יהיו נקנים מכח ההלוואה עצמה.
לשיטת אביי, לחתימות העדים שהן העדות שבשטר יש להן מציאות של כח עדות לפעול משעה שנחתמו אע"פ שעדיין לא מסר את השטר. אמנם זה וודאי שעד שהשטר לא נמסר אין לחתימות דין עדות לפעול ועדיין לא נקנה מאומה, שעדיין לא זכה המלווה בכח העדות שזה תלוי במסירת השטר. אמנם אביי סובר שאחרי שקיבל המלווה את השטר לידיו, כעת נעשה בעלים על כח העדות שבו וכח זה פועל קניין. וכיוון שכח העדות נוצר באותה שעה שחתמו העדים על השטר, אם כן אחרי מסירת השטר ליד המלוווה הוא למפרע נעשה בעלים על כח העשות מאוהת שעה שחתמו העדים, ואחרי שבא השטר לידו הוא קונה למפרע מכח אותה עדות שעבוד נכסים משעה שחתמו העדים.
לכן אם העדים חתמו בניסן, והלווה השאיר את השטר בידו עד תשרי ואז מסר אותו למלווה, בשעה שקיבל המלווה את השטר לידו כעת הוא קונה למפרע שיעבוד בנכסים מניסן. וכל שדה שנמכרה אחרי ניסן קניינו של המלווה קדם זה והוא טורף אותה בדין מהלקוחות אע"פ שלא נתן מעות אלא בתשרי. שהשטר בכוחו לפעול קניין בשעבוד הנכסים גם ללא מתן מעות מדין שטר קניין. ואחרי שקיבל המלווה את השטר קניין זה חל למפרע משעת החתימה.
והחולקים על אביי סוברים שרק אחרי נתינת השטר למלווה נעשות החתימות לעדות ורק מאותה שעה יש להן כח לפעול ולא למפרע משעה שנחתמו.
ובזה הכל מסכימים שהחתימות הן עדות רק בצירוף שהמלווה אוחז בשטר, וצריך את אחיזת הזוכה בשטר כדי לתת לחתימות דין עדות ובלא זה אינן עדות כלל. שהרי אם הלווה מתכוון שישתעבד למלווה רק תמורת קבלת מעות ההלוואה, הרי כשחתמו העדים כשהשטר ביד הלווה ועדיין לא קיבל את מעות ההלוואה, אין לחתימותיהם על מה להעיד. שאינן עדות שיש כאן הלוואה ואינן עדות שיש כאן חוב או קניין שעבוד למלווה. שהרי לפני קבלת מעות ההלוואה עוד אין למלווה שום זכייה בשום דבר. ורק כשהשטר יוצא מיד המלווה מוכח ממנו שהלווה מסר לו את השטר ונשתעבד לו. ובהכרח אחיזת המלווה בשטר היא תנאי הכרחי לכך שהחתימות תהיינה נחשבות עדות.
ולכן החולקים על אביי סוברים שבשעה שנמסר השטר ליד מלווה רק מכאן ולהבא קיבלו החתימות דין שהן עדות, וכח הקניין של עדות זו הוא רק מכאן ולהבא, ואינה יכולה לקנות למפרע שעבוד נכסים משעת החתימה.
ואביי מודה שלפני המסירה ליד מלווה אין החתימות עדות כלל, רק סובר שאחרי שנמסר ליד מלווה ונעשו החתימות עדות, הן נעשות כח עדות למפרע משעה שנחתמו, וקונות למפרע שעבוד נכסים משעת החתימה. שהן נחתמו בתורת עדות ולפני מסירת השטר הן היו עדות שהא בבחינת "בכח", דהיינו פוטנציאל של עדות. ובמסירת השטר יצא הכח אל הפועל, וכיוון שיש מציאות דינית ל"בכח" לפי אביי, ורק חסר לו היציאה אל הפועל כדי לפעול, ולא שהבכח נדון כאינו קיים כלל [כמו שסוברים החולקים על אביי], מעתה אחרי שכבר לא חסר ביציאה אל הפועל, חוזר להיות שה"בכח" הוא דין עדות, ולכן נעשה למפרע שיש כאן עדות משעת חתימה.
(אפשר שאביי הולך לשיטתו לגבי המחלוקת אם בעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה. עיין פסחים ל' ב', שאם היתה הלוואה שיש בה שעבוד קרקע, אם המלווה הקדיש או מכר את הקרקע לפני הגבייה, רבא סובר שאחרי שגבה לא אומרים שכעת נתברר למפרע שמכירתו או הקדשו חלים. כיוון שביד הלווה לתת מעות לפרעון ההלוואה, ואין המלווה יכול להוציא ממנו את הקרקע בכל כרחו, לכן אחרי שגבה המלווה את הקרקע אומרים שרק מכאן ולהבא היא בבעלותו.
ואביי חולק וסובר שאחרי שגבה המלווה את הקרקע כעת נתברר למפרע שהיא היתה בבעלותו משעת ההלוואה שאז נתשעבדה לו. כיוון שגם מקודם היתה לו גבייה בבחינת "בכח" לגבי הקרקע, כעת אחרי שיצא אל הפועל אומרים שמעתה נתברר למפרע שיש תוקף ל"בכח". [ועיין לקמן ט"ו ב' תוספת ביאור בעניין זה]
וכמובן שאין המחלוקות תלויות זו בזו שאפשר שיהיה מי שיסבור להלכה שאומרים מכאן ולהבא הוא גובה ויסבור להלכה גם שאומרים עדיו בחתומיו זכין לו. שהסברא דומה רק באופן כללי אבל אפשר שמשקלה להלכה מכריע יותר כאן או כאן.
ועיין מה שכתבתי בברכות ד' ב' וי"ב א' בעניין הנדון עד כמה מחשיבים שיש ל"בכח" מציאות לפני שיצא אל הפועל לגמרי. וזה נוגע להרבה סוגיות בהרבה מקצועות התורה.
.
.
בגיטין נחלקו רבי אלעזר ורבי מאיר לגבי עיקר דין שטר, האם עדי מסירה כרתי [עושים את הכריתות, דהיינו פועלים את חלות דין גירושין] או עדי חתימה כרתי [עיין גיטין פ"ו א'-ב', ושם ל"ו א', וברש"י גיטין כ"ב ב' דיבור המתחיל "רבי אלעזר היא", ובתוספות גיטין ד' א' בדיבור המתחיל "דקיימא לן", וברי"ף ובעל המאור ומלחמות בדף מ"ו א' מדפי הרי"ף והלאה. ובשיטה מקובצת כתובות צ"ד א' בשם הרא"ה, ועיין עוד בתוספת כתובות צ"ד א']. רבי מאיר סובר שעדי חתימה כרתי, שהם עיקר מעשה הגירושין הם העדות הנמסרת בשטר ועל ידם נעשית פעולתו. ורבי אלעזר סובר שהעיקר הוא העדים שבפניהם נמסר השטר. וצריך אריכות גדולה לבאר מחלוקתם ויש כמה שיטות בזה ואין כאן מקומו.
בתוספות לקמן כ' א' דיבור המתחיל "שובר" כתבו שעדיו בחתומיו זכין לו לפי אביי הוא תקנת חכמים.
וכתב שם המהרש"א: "לרבי מאיר דאית ליה [שיש לו] עידי חתימה כרתי, ודאי עדיו בחתומיו זכין לו מדינא הוא, אבל הוצרכו למימר לאביי תקנת חכמים היא, שסמכו עצמם דאביי כרבי אלעזר סבירא ליה דעידי מסירה כרתי, כמו שכתבו התוספות לקמן".
וברא"ה הובא בשיטה מקובצת כתובות צ"ד א' כתב: "ושמואל דאמר כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, נראה לי דאליבא דרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי בודאי לית ליה [אין לו] עדיו בחתומיו זכין לו. דטעמא דרבי אלעזר מסתברא משום דקסבר דמסירה הוא עיקר, ולא בעינן סהדי [עדים. שיחתמו על השטר] אלא לשוויה שטרא, דאי לאו סהדי כיון דאפשר לאכחושי לההיא שטרא ליכא עליה [אין עליו] תורת שטר, ואפשר נמי [גם] דסגיא לן להכי בעדי חתימה, דהנהו נמי מהני לן להכי [לכך. לשוות עליו תורת שטר] דכיון דאיתנהו [שישנם], תו לא אפשר לאכחושי לההוא שטרא, ואיכא עליה תורת שטר.
וכיון דהיינו טעמא דרבי אלעזר בודאי לית ליה [אין לו] עדיו בחתומיו זכין לו. דהא עיקר מילתא מסירה, וחתימה לאו כלום הוא כדפרישית. הילכך מאן דסבר ליה כרבי מאיר אפשר דאית ליה עדיו בחותמיו זכין לו, אבל מאן דסבר לה כרבי אלעזר בודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו וזה נראה נכון".
ולפי המהרש"א גם התוספות סוברים כך, רק הם סוברים שלרבי אלעזר תיקנו מדרבנן שיהיו עדיו בחתומיו זכין לו.
להלכה דעת הרי"ף שרבא חולק על דברי אביי שעדיו בחתומיו זכין לו והלכה כרבא. וכן פסק השולחן ערוך חושן משפט סין ל"ט שלא אומרים עדיו בחתומיו זכין לו. ודעת הרא"ש שהלכה כאביי ופוסקים שעדיו בחתומיו זכין לו. ועיין בש"ך שם סעיף קטן ל"ט שהאריך בזה הרבה וגם בנחלת דוד כאן.
וכל זה רק בראשי פרקים ובשטחיות ולפני העיון והלימוד בזה, ואפשר שלא דקדקתי בחלק מהדברים בביאור המדוייק, וכמובן צריך עוד ביאור רב. ובמפרשים האריכו בזה הרבה ויש כמה שיטות בראשונים במחלוקת אם עדי חתימה כרתי או עדי מסירה, ובדין עדיו בחתומיו זכין לו. וכתבתי רק לתת מעט התחלת ידיעה כללית לצעירים מה פירוש הלשון עדיו בחתומיו זכין לו)
.
.
אלא הא דתנן: "מצא גיטי נשים, ושחרורי עבדים, דייתיקי [צואת שכיב מרע. ולשון דייתיקי דא תיקו, זאת תיקום, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. רש"י], מתנה [מתנת בריא. רש"י], ושוברים [פרעון שטר. רש"י. שלא החזיר המלוה ללווה את השטר בשעת פרעון, ובמקום זה כתב לו שטר על כך שהחוב נפרע], הרי זה לא יחזיר. שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם".
וכי נמלך עליהם מאי הוי, והא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו?
הני מילי היכא דקא מטו לידיה [שהגיעו לידיו] אבל היכא דלא מטו לידיה לא אמרינן. [המקשן סבר שלאביי מייד כשחתמו החתימה היא עדות גמורה ובכוחה לפעול קניין על הזכות הכתובה בשטר מדין שטר קניין אע"פ שאין כאן ראייה, ואינה תלויה במסירת השטר לזוכה. ולכן הקשה שאפילו אם אנו חוששים שהחייב בשטר כתב ועדיין לא מסר לזוכה, אפשר להחזיר את השטר שנפל לזוכה שיזכה בו, שמשעת חתימה פעלה החתימה להקנות לו את הזכות אע"פ שלא נמסר לידו.
והגמרא תירצה שאביי מודה שבלא שנמסר השטר לזוכה אין לחתימות כח עדות לפעול להקנות את הזכות שבשטר, ואמר רק שאחרי מסירת השטר קונה הזוכה את הזכות למפרע. וכיוון ששטרות אלה אנו חוששים שמא לא נמסרו עדיין ולא זכה הזוכה בזכות שכתובה בשטר, אין להחזירם לזוכה שיגבה בהם.
רש"י: הני מילי היכא דמטא שטר לידיה – ואפילו לאחר זמן, זכו לו חותמיו לגבות מזמן הכתוב בו.
ואי [ואם] קשיא הא דתנן (שביעית י' ה') שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין, במאי מוקי לה אביי?
תריץ במוקדמת כתיבתן לחתימתן ולהכי פסולין שבא לטרוף משעת כתיבה. אי נמי [אם גם] שכתבו וחתמוהו בתשרי והם כתבו בתוכו ניסן שהוא ראש השנה לשטרות. עד כאן רש"י.
במשנה בשביעית נאמר ששטרי חוב שהזמן הכתוב בהם מוקדם לזמן מתן מעות ההלוואה פסולים. ואע"פ שאם טורף קרקעות שמכר הלווה אחרי זמן מתן מעות כדין הוא טורף, פסלו אותם חכמים לגמרי שמא יבוא לטרוף בהם קרקע שמכר הלווה אחרי הזמן הכתוב בשטר ולפני שהיה מתן מעות ההלוואה. והוקשה לרש"י, הרי שם מדובר שכבר נמסר השטר ליד המלווה ואם כן גם לפי תירוץ הגמרא כאן, אחרי המסירה עדיו בחתומיו זוכין לו למפרע מכח קניין שטר את שעבוד הקרקע מהזמן שכתוב בשטר ואע"פ שהוא לפני מתן המעות, ואם כן כדין הוא טורף כל קרקע שמכר הלווה מהזמן שכתוב בשטר ואפילו עוד לא היה מתן מעות. וקשה לאביי למה פסלו חכמים שטר מוקדם.
ותירץ רש"י שמדובר שכתב את השטר והזמן אצל הסופר ועדיין לא חתמו עדים. ואם הם חתמו לאחר זמן הוא גובה כדין מכח עדיו בחתומיו זכין לו רק משעת חתימתם ואילך, ואילו בשטר כתוב זמן שמוקדם לחתימתן, ומאותו זמן אינו יכול לטרוף כדין. ולכן פסלו אותם חכמים שמא יטרוף קרקע שמכר הלווה לפני שחתמו העדים.
ובתירוץ השני כתב שמדובר שהעדים חתמו כראוי בשעת כתיבת השטר אצל הסופר, רק כשכתבו את השטר כתבו בו זמן שמוקדם ליום בו כתבו וחתמו]
.
.
אלא מתניתין דקתני: "מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר", ואוקימנא כשחייב מודה, ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, בשלמא לרב אסי דאמר בשטרי אקנייתא [דמוקי לההוא דכותבין [שטר ללווה אע"פ שאין מלווה עמו] בשטרי אקנייתא. רש"י], מוקי לה [מעמיד אותה] בשטרי דלאו אקנייתא וכדאמרינן [מוקי – מתניתין [המשנה שלנו] בדלאו אקנייתא, ולהכי לא יחזיר כדקאמר איתרע ליה וחיישינן דלמא אקרי וכתב והוה ליה מוקדם ולכן הופקר להשליכו. רש"י], אלא לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחייש לפרעון ולקנוניא. [לפרעון ולקנוניא – שמא פרעו [ובשעת פרעון החזירו ללווה], ומן הלוה נפל, והא דקא מודה לא פרעתי עצה היא ביניהם של רמאות לטרוף את הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות ויחלקו ביניהם. רש"י]
.
.
ולשמואל דאמר [לקמן. רש"י] לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מאי איכא למימר? [לא חיישינן לפרעון – בשטר הנמצא ואפילו אין חייב מודה, דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה [שדרך לווה שמייד כשהוא מקבל בחזרה את השטר קורע אותו שמא יפול מידו, ולכן לא ייתכן שנפל מהלווה]. דאמר שמואל לקמן (ט"ז ב') המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים. וכל שכן כשחייב מודה מהאי טעמא גופיה דמיום פריעתו הוא קורעו, הלכך ליכא למיחש לאחר זמן לקנוניא. מתניתין במאי מוקי לה. רש"י]
הניחא אי [אם] סבר לה כרב אסי דאמר בשטרי הקנאה, מוקי [מעמיד] מתניתין בשטרי דלאו הקנאה [הניחא כו' – ואי קשיא על כרחך לא סבירא ליה כאביי, דאי כאביי סבירא ליה מאי איריא [מה דווקא] שטר הקנאה הא לאביי אין חילוק בין זה לזה דאפילו דלאו הקנאה נמי יחזיר הואיל ושמואל לא חייש לפרעון, לאו פירכא הוא דמודה אביי בדלא מטא שטרא לידיה כדאמרן הלכך איכא למימר כתב ללות ולא לוה לגמרי ולא מטא לידיה מעולם. רש"י]. אלא אי [אם] סבר כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
שמואל מוקי למתניתין [מעמיד את משנתנו] כשאין חייב מודה. [שמואל מוקי לה כשאין חייב מודה בכתיבת השטר, שאומר לוה לא כתבתי ומזויף הוא. ואם תאמר יתקיים בחותמיו, כיון שנפל אתרע ליה ואמרינן מפני שפסול היה לא נזהר, ומהמנינן ליה להאי [ומאמינים לו לזה]. רש"י]
אי הכי [אם כך] כי [כאשר] אין בהן אחריות נכסים אמאי [למה] יחזיר, נהי [אע"פ] דלא גבי [שלא גובה] מן משעבדי [מהלקוחות], מבני חרי [מנכסים בני חורין שברשות הלווה] מגבי גבי? [ואם נפל מהלווה יגבה מבני חורין שלא כדין]
שמואל לטעמיה דאמר שמואל אומר היה רבי מאיר שטר חוב שאין בו אחריות נכסים אין גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי.
וכי מאחר שאינו גובה אמאי יחזיר?
אמר רבי נתן בר אושעיא לצור על פי צלוחיתו של מלוה. [המלווה אינו יכול לגבות בשטר ומחזירים לו רק כדי שיוכל לכסות בו את פי צלוחיתו]
ונהדריה להו ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה?
לוה הוא דאמר לא היו דברים מעולם.
תגים: חומר למחשבה - בבא מציעא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 