גופא, ראה אותן רצין אחר המציאה וכו' [ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכתה לי שדי זכתה לו]. אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען. בעי רבי ירמיה במתנה היאך?
קבלה מיניה רבי אבא בר כהנא אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען.
בעי [הסתפק] רבא, זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו [זרק ארנקי – והפקירו לכל הקודם. רש"י], אויר שאין סופו לנוח [בתוך האויר. רש"י] כמונח דמי [דומה], או לא? [כמונח דמי – וקנאו בעל הבית הראשון, או לאו כמונח דמי.
להכי [לכך] בעי אויר שאין סופו לנוח בתוך הבית כמונח דמי, דאילו אויר שהיה סופו לנוח בתוך הבית פשיטא לן דאפילו קדם איש אחר וקלטה בתוך האויר לא קנה, דמשנכנס לאויר קנאו בעל הבית, דתנן במסכת גיטין (ע"ט א'. ועיין מה שכתבתי בזה שם) היתה עומדת בראש הגג וזרק לה גט, כיון שנכנס לאויר הגג הרי זו מגורשת. הוא למעלה והיא למטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת. רש"י]
אמר ליה רב פפא לרבא, ואמרי לה [ואומרים אותה. גרסה אחרת] רב אדא בר מתנה לרבא, ואמרי לה רבינא לרבא, לאו היינו מתניתין ראה אותן רצין אחר המציאה, ואמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען, ובעי רבי ירמיה במתנה היאך, וקבלה מיניה רבי אבא בר כהנא במתנה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען? [אלמא מתגלגלים ויוצאין הן ואין סופן לנוח וקאמר דקנה ליה שדהו. רש"י]
אמר ליה מתגלגל קאמרת, שאני מתגלגל דכמונח דמי.
.
.
(הנדון של רבי ירמיה ורבי אבא בר כהנא היה בנוגע לדין חצר המשתמרת. שהיכן שהם יכולים לרוץ אל מחוץ לשדה והוא לא יוכל להגיען, נחשב שהחצר אינה משתמרת לגבי החזקתם. וזה מה שחידש רבי יוחנן שבאופן כזה נחשב חצר שאינה משתמרת ולא קנה. ורבי ירמיה ורבי אבא בר כהנא, חילק שזהו דווקא במציאה, אבל במתנה אין צורך בחצר המשתמרת וקונה אע"פ שאינה משתמרת משום שיש דעת אחרת מקנה.
רבא לא בא לדון בדין חצר המשתמרת. אלא בדין אחר לגמרי שלא עסק בו כלל רבי ירמיה, והוא הנדון האם חפץ שעבר דרך החצר ולא עמד בה נחשב שנמצא בה לפחות רגע אחד או לא.
שהנה חצר שקונה, בין משתמרת שקונה אף מציאה, ובין אינה משתמרת שקונה רק מתנה ומקח, מכל מקום בכל אופן שלא יהיה, כדי שיוכל להיות קניין מוכרח שהחפץ הנקנה יהיה נמצא לפחות רגע אחד בתוך החצר. ואם לא היה נמצא החפץ בחצר אפילו לא לרגע פשוט שלא קנתה בין היא משתמרת ובין אינה משתמרת, בין אין דעת אחרת מקנה ובין יש דעת אחרת מקנה. ורבא בא לדון מתי אנו אומרים שהחפץ נמצא בחצר ומתי נחשב שלא היה נמצא בה.
חפץ שסופו ליפול לתוך החצר נחשב שהוא נמצא בחצר מייד כשנכנס אוירה. והארכתי בזה בגיטין ע"ט א'.
ספיקו של רבא הוא בחפץ שסוף הליכת נפילתו יהיה מחוץ לחצר, רק לפני שיפול הוא עובר דרך האויר של החצר, ודן רבא האם נחשב שהחפץ היה נמצא בתוך החצר רגע אחד, או נחשב שלא היה נמצא בה כלל.
לפי רש"י רבא דיבר באופן שהזורק הפקיר את החפץ, ואם כן בעל החצר יכול לקנות אותו דווקא בחצר המשתמרת, כיוון שהוא קונה מההפקר ואין דעת אחרת מקנה (ולפי דברי רב אשי לעיל י"א ב' יש עוד דין המחייבו לעמוד בצד חצירו, בין משתמרת בין אינה, שבלא זה לא יהיה בה דין שליחות וכמו שנתבאר לעיל).
בשדה אם אינו מגיען לצבי ולאפרוחים נחשב שלגביהם אין כאן דין חצר משתמרת. וגם כאן אין בעל הבית מגיע לארנק. אמנם דווקא בשדה מה שהוא אינו מגיען מחשיב שהדין לגביהם הוא של חצר שאינה משתמרת, כיוון שאין בה כתלים, וכל מה שהיא משתמרת הוא מכח שהוא עומד שם ועל ידו היא משתמרת, ולכן לגבי דברים שהוא אינו יכול להגיען אינם משתמרים על ידי עמידתו שם, ולגביהם כאילו אינו עומד שם והיא חצר שאינה משתמרת.
אבל רבא דיבר בבית שיש לו כתלים, והחצר יש לה דין חצר המשתמרת מכח הכתלים, ואפילו שאין הבעלים יכול להגיע אל הארנק לפני שיצא מהפתח השני עדיין דין החצר הוא דין של חצר המשתמרת גם לגבי הארנק. ששמירתה אינה תלויה במה שהבעלים שומר, וגם ללא הבעלים היא חצר המשתמרת מכח הכתלים, ולכן אין זה תלוי אם הוא יכול להגיע.
מקום שמשתמר רק על ידי אדם שעומד בצידו תלוי ביכולת האדם להגיע לחפץ הנשמר, אבל מקום שמשתמר כיוון שיש לו כתלים, אינו תלוי בכך האם הכתלים בהכרח מונעים את האפשרות שהחפץ ייצא משם, אלא כל שיש שם די כתלים עד שדרך בני אדם להשתמש בו כחצר משתמרת, דעתם עליו כעל מקום המשתמר לעניין שיש להם דעת קבועה לעשותו שליח לאחוז חפצים עבורם, ומעתה לא אכפת לנו שאין הקונה יכול להגיע לחפץ.
חצר שאינה משתמרת היא ציור חלש של אחיזת החפץ וכוחה לקנות חלש ולכן יש בה חילוק שהיא קונה דווקא בדעת אחרת מקנה ולא קונה מציאה מההפקר.
אבל הנדון האם מה שעבר דרך אוויר החצר נחשב שנמצא שעה אחת בחצר או לא נחשב נמצא בה כלל, זה לא שייך כלל לחוזק כח הקניין, ואין חילוק לעניין זה בין זכייה מההפקר לבין דעת אחרת מקנה.
וגם אם נאמר שספיקו של רבא הוא דווקא לגבי קניין חצר שצריך שיהיה נמצא בידו שנראה בזה שלגבי קניין הוא ברשותו, ולגבי השאלה האם לעניין מלאכת שבת של הוצאה מרשות לרשות, או לגבי דין קבלת דם הקרבן בכלי [זבחים כ"ה ב'] יש לחלק כיוון ששם הגדרים מה נחשב מקום ומה נחשב הנחה הם אחרים, עדיין זה דין מה אנו רואים נמצא ברשותו עד שנאמר שקנוי לו, האם עובר דרך רשותו נחשב נמצא ברשותו או לא, ואם נמצא הוא נמצא ואם לא לא ואין בזה חילוק בין נמצא באופן חזק או אופן חלש שנוכל לומר שיש חילוק בין דעת אחרת מקנה או לא.
לכן מובן היטב לעניות דעתי כיצד מביאים ראיה מדברי רבי ירמיה ורבי אבא בר כהנא לספיקו של רבא. שהם אמנם דיברו בחצר שאינה משתמרת כיוון שאין לה כתלים והעומד בצידה אינו מגיען, ולכן דיברו דווקא במתנה שיש דעת אחרת מקנה, ורבא דיבר בחצר המשתמרת ובזכייה מן ההפקר. אבל לגבי השאלה האם דבר שעובר דרך החצר ולא עומד בה האם נחשב שהוא נמצא בה, אין חילוק בין מתנה להפקר ובין אינה משתמרת למשתמרת. אלא אם לדבריהם קנה על ידי דעת אחרת מקנה בחצר שאינה משתמרת, הרי בהכרח הם סוברים שהצבי נחשב נמצא בחצר אע"פ שלא עמד בה.
ורצו לפשוט שנלמד מזה גם לספיקו של רבא במקום שהחפץ הפקר וזוכה בו על ידי הבית שהוא חצר המשתמרת, שמה שעבר דרך הבית אע"פ שלא עמד בו נחשב שהיה נמצא בתוכו.
בראשונים [תוספות, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריטב"א] כשהביאו שיטת רש"י שרבא דיבר כשהפקיר את החפץ, הקשו מה הראיה מרבי ירמיה לספיקו של רבא, שהרי שם היתה דעת אחרת מקנה. ובעניותי לא הבנתי את קושייתם.
.
ורבא דוחה את הראיה ואומר שיש לחלק שצבי שרץ על קרקע החצר הוא נוגע בקרקע, ולזה קורא מתגלגל, וכיוון שהוא נוגע בקרקע ומונח עליה, על זה יש ראיה שמה שאינו עומד אלא רץ אינו מגרע לומר שהוא נמצא בחצר. ואפשר ללמוד מזה שאם הארנקי היה מתגלגל על גבי הקרקע עד שהיה יוצא מהפתח השני היה נחשב שנמצא בחצר.
אבל בארנק שלא נגע כלל בקרקע אלא רק הלך דרך האויר מפתח זה ויצא מפתח השני, כיוון שלא נגע כלל בקרקע, ואין סופו ליפול עליה, עדיין נשאר הספק האם נחשב שהיה נמצא בחצר או לא.
ויש לעיין למה העמיד רש"י דברי רבא דווקא באופן שהזורק הפקיר את החפץ. שלגבי הספק של רבא אין נפקא מינה כלל אם הפקירו או התכוון להקנותו לבעל הבית. שהחצר בכל אופן היא משתמרת כיווון שיש לה כתלים והנדון רק לגבי השאלה האם הארנק היה נמצא בחצר או לא ובזה אין חילוק בין זכיה מהפקר למתנה.
ואפשר לומר שאם כוונת הזורק להקנות לבעל החצר, הציור תמוה מאוד, שמעשיו סותרים את פעולותיו, שאם רצונו להקנות לו למה אינו זורק באופן שיפול לתוך הבית אלא באופן שייצא מהפתח השני. וכדי שלא יהיה נראה כמעשה שגעון פירש רש"י שהוא לא חפץ בארנק ולכן הפקיר וזרק אותו, ואירע במקרה שחלף דרך אויר בית של אדם אחר)
.
.
מתני' מציאת בנו ובתו הקטנים, מציאת עבדו ושפחתו הכנענים, מציאת אשתו, הרי אלו שלו. [בנו קטן – בגמרא מפרש מאי טעמא.
בתו הקטנה – בכתובות (מ"ו ב') ילפינן לה מקראי [לומדים אותה מפסוקים] דקטנה ואף נערה כל שבח נעוריה לאביה.
מציאת עבדו ושפחתו הכנענים שלו – שהרי גופו קנוי לו עולמית כדכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם וכו' [וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ].
מציאת אשתו – רבנן תקינו ליה משום איבה. רש"י]
מציאת בנו ובתו הגדולים, מציאת עבדו ושפחתו העברים, מציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן כתובה, הרי אלו שלהן. [מציאת עבדו ושפחתו העברים – בגמרא פריך לא יהא אלא פועל, דאמרינן לעיל (י' ב') מציאתו לבעל הבית. רש"י]
.
.
גמ' אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו [בשלמא בתו ואשתו טעמא מפרש להו במקומן בכתובות אלא בנו טעמא מאי. רש"י], שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחר בידו. [מריצה אצל אביו – הלכך כשמגביה לצורך אביו הגביהה. רש"י]
למימרא [לומר] דסבר שמואל קטן לית ליה [אין לו] זכייה לנפשיה [לעצמו] מדאורייתא, והתניא: "השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו. למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו. [ילקט בנו אחריו – מותר לבנו של פועל [שכיר] אם עני הוא ללקוט אחר אביו לקט הנושר [לקט שכחה ופאה הם הפקר לעניים ואסורים לעשירים], אבל אם קבל הפועל את השדה למחצה לשליש ולרביע [אינו שכיר אלא יש לו חלק ביבול] עשיר הוא והרי הוא כבעל הבית בשדה זה, ולא ילקט בנו אחריו לפי שלקט בנו לאביו [הגבהתו היא בשליחות אביו העשיר ואסורה]. רש"י]
רבי יוסי אומר בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו [בין כך ובין כך כו' – דאם האב עשיר הבן עני וזוכה לעצמו [לבן מותר להגביה עצמו כיוון שהוא עני, ואחר כך מותר לעשות כחפצו ויכול ליתן לאביו]. רש"י]".
ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי.
אי [אם] אמרת בשלמא קטן אית ליה [יש לו] זכייה לנפשיה, כי קא מלקט [כשמלקט] לנפשיה קא מלקט [לעצמו מלקט], ואבוה מיניה קא זכי [ואביו ממנו זוכה. ומובנת שיטת רבי יוסי], אלא אי אמרת קטן לית ליה [אין לו] זכייה לנפשיה, כי קא מלקט לאביו קא מלקט, אבוה עשיר הוא, אמאי [למה] אשתו ובנו מלקט אחריו?
שמואל טעמא דתנא דידן [שלנו] קאמר, וליה לא סבירא ליה [טעמא דתנא דידן קאמר – מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו. וליה לא סבירא ליה דמציאת קטן לאביו. רש"י].
וסבר רבי יוסי קטן אית ליה [יש לו] זכייה מדאורייתא? והתנן: "מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום. רבי יוסי אומר גזל גמור". ואמר רב חסדא גזל גמור מדבריהן [מפני דרכי שלום. רש"י], נפקא מינה להוציאה בדיינין [ונפקא מינה – מדרבי יוסי הא אתא לאשמועינן [בא להשמיענו] דהחמירו חכמים בתקנתן כגזל גמור להוציאו בדיינין. וכיון דמדאורייתא לית ליה [אין לו] זכייה נמצא אביו גוזל את העניים. רש"י].
אלא אמר אביי עשאוה כמי שהלכו בה נמושות, דעניים גופייהו מסחי דעתייהו [שעניים עצמם מסיחים דעתם], סברי בריה דהיאך מלקטי ליה. [סוברים בניו של זה מלקטים אותו.
רש"י: אלא אמר אביי – רבי יוסי נמי [גם] כתנא דידן [שלנו] סבירא ליה דקטן לית ליה [אין לו] זכייה, וגבי לקט היינו טעם דכיון דיש לו לפועל זה בנים ואשה, עניים עצמן מייאשי מלקט שלה, לפיכך עשאוה כשדה שהלכו בו הנמושות דתנן (פיאה ח' א') "מאימתי כל אדם מותרין בלקט, משילכו בו הנמושות", לקוטי בתר לקוטי [מפרש שנמושות הם אלה שמלקטים אחרי הלוקטים], דמההיא שעתא מסחו עניים דעתייהו מיניה, והכא נמי [וכאן גם] מסחו דעתייהו כו']
תגים: חומר למחשבה - בבא מציעא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 