בבא מציעא – דף י"א עמוד א'

by

מתני' ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור [דהוא דומיא דמציאה שאינו יכול לרוץ ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים. רש"י], אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכתה לי שדי, זכתה לו.

היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר זכתה לי שדי, לא אמר כלום.

.

.

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו.

ותקני ליה שדהו? דאמר רבי יוסי ברבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. [כעת מפרש שהטעם שהצריך שמואל שיעמוד בצד שדהו הוא כדי שידע שהמציאה בשדהו ויגמור בדעתו לקנותה. ומקשה על זה שחצירו קונה לו גם כשאינו יודע ולכן תקנה לו גם כשאינו עומד בצד שדהו. ועיין לעיל י' א' שאע"פ שגמירות דעת היא יסוד הקניין ולא ייתכן שיקנה בלא גמירות דעת, חצירו קונה לו שלא מדעתו כיוון שמטבעו בכל שעה יש לו גמירות דעת לקנות כל דבר שאפשר שהזדמן לו, עיין שם שהארכתי בזה]

הני מילי [דברים אלה] בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת אי [אם] עומד בצד שדהו אין [הן], אי לא לא. [אי עומד בצד שדהו אין – דעכשיו היא משתמרת על ידו. רש"י.

בתירוץ מחדש שטעמו של שמואל אינו כדי שידע שהמציאה בשדהו אלא כיון שצריך שתהא חצר המשתמרת, ואם אין לה כתלים צריך שיעמוד בצידה כדי שתהא משתמרת.

לצד שחצר משום שליחות פשוט שצריך חצר המשתמרת כיוון שאם לא כן אין שימושה כמו שימוש ביד ואין דעתו לעשותה שליח שלו לאחוז בה חפצים כמו ביד.

ולצד שחצירו משום יד נחלקו בגיטין ע"ז ב' שלרבי אושעיא שם לומדים מגזירת הכתוב שצריך שתהא משתמרת כמו ידו. ולעולא שם חצירו מדין יד לא לומדים שצריכה להיות משתמרת, אבל יש בה דין מגזירת הכתוב שלעולם צריך לעמוד בצד חצירו ואפילו יש לה כתלים. ולעולא אם עומדת בצד חצירה קונה לה מדין יד ואפילו אינה משתמרת וכגון שהיא עיוורת או כיו"ב. שגם אם נאמר שכדי שתהא שליחות מסברא אנו אומרים שצריך משתמרת, מכל מקום כמו שקטנה קונה מדין יד גם ללא שליחות תקנה מדין יד אף אם משום שאינה משתמרת אין בה דין שליחות. אמנם אפשר שלעולא מה שנתחדש מגזירת הכתוב שצריך עומדת לידה הכוונה שוודאי מגזירת הכתוב צריך חצר משתמרת כדי שתהא דומה לידה אבל לא די בזה אלא צריך גם שתעמוד לידה. וזה נראה עיקר]

.

.

ומנא תימרא [ומניין תאמר] דחצר שאינה משתמרת אי [אם] עומד בצד שדהו אין [הן], אי לא לא, דתניא: "היה עומד בעיר ואומר 'יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו', לא יהא שכחה. [לא יהא שכחה – אם חזר ושכחו. רש"י]

יכול לא יהא שכחה? תלמוד לומר: (דברים כד, יט) [כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ] "ושכחת עומר בשדה", בשדה ושכחת, ולא בעיר". [בשדה ושכחת – אם שכחתו בבואך מן השדה הוי שכחה ולא ששכחתו משנכנסת לעיר. רש"י]

הא גופא קשיא, אמרת "יכול לא יהא שכחה" אלמא הוי שכחה. ונסיב לה גמרא [ומביא את הלימוד] "בשדה ושכחת ולא בעיר", אלמא לא הוי שכחה. [בכל מקום דרך הברייתא בלימוד הפסוקים היא לומר בתחילה את הדין כמו שהוא אמת למסקנא, ואז לשאול יכול לא יהא כך, ולהשיב תלמוד לומר וכו' ולהביא את הלימוד מהפסוקים שהדין הוא כמו שנאמר בתחילה.

ולפי זה כאן כשנאמר בתחילה הדין "לא יהא שכחה" הפירוש צריך להיות שכך הדין באמת לפי המסקנא. ועל זה היה לו לשאול 'יכול יהא שכחה' ואז להביא לימוד שאינו שכחה. וכאן אמר את השאלה להיפך ובמקום לשאול 'יכול יהא שכחה' שאל 'יכול לא יהא שכחה'. ומנוסח השאלה משמע שהלימוד בא לחדש שהיא שכחה ולהשיב על השאלה. אבל בהכרח צריך לפרש שהלימוד בא לחדש שאינה שכחה כי לעולם הלימוד הוא להביא מקור לדין שנאמר מתחילה ולא לסתור אותו. ונמצא שהברייתא סותרת את עצמה]

אלא לאו הכי [כך] קאמר, בשדה שכוח מעיקרו [מתחילתו] הוי שכחה, זכור ולבסוף שכוח אין שכחה. מאי טעמא דכיון דקאי גבה [שעומד אצלה] הויא ליה חצרו וזכתה ליה. אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הויא שכחה, מאי טעמא דליתיה גביה דלזכי ליה. [שאינו אצלה שיזכה בה.

רש"י: אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו כו' – בעוד האיש בשדה עומר השכוח מעיקרו ששכחו הוא תחילה לפועל הוי שכחה, אבל זכור שהניחו שם מדעתו ולבסוף שכחו על ידי פועלים לא הוי שכחה.
אבל בעיר – משנכנס לעיר אפילו זכור ולבסוף שכח הוי שכחה דליתיה גביה דלזכי ליה, והכי קא נסיב ליה תנא לתלמודיה, יכול לא יהא שכחה תלמוד לומר בשדה ושכחת, בעודך בשדה הוא דבעינן דשכחתיה אתה [ולא פועל], ולא בעיר לא בעינן ושכחת אתה, שאף שכחת פועלים עושה אותה שכחה. עד כאן רש"י.

מאחר שיש סתירה בברייתא מוכרחים לפרש אחד מחלקיה שלא כמו שהוא כתוב כפשוטו אלא פירוש על דרך הגהה. וכעת מפרש את תחילת הברייתא שמה שנאמר "לא יהא שכחה", צריך לפרש כאילו אנו מגיהים ומוסיפים מילים שחסרות ומפרשים כאילו היה כתוב באופן כזה, אם היה בשדה היה שכחה רק בשכוח מעיקרו, אבל זכר ולבסוף שכח 'לא יהא שכחה' [אלו המילים הכתובות. ומוסיף:] אבל כיוון שהוא בעיר היא שכחה. ואז שואל יכול לא תהא שכחה, ומביא לימוד שבעיר היא שכחה]

ממאי, דלמא [שמא] גזירת הכתוב היא דבשדה נהוי [יהיה] שכחה ובעיר לא נהוי שכחה? [וממאי דקרא הכי מתרץ [שהפסוק כך מתיישב] ומתניתין הכי אמרה. דלמא גזירת הכתוב היא דמשמע דבשדה יהא שכחה אבל משבא בעל הבית לעיר אין שכחתו ושכחת פועלים כלום. והכי קאמר, יכול יהא שכחה, תלמוד לומר כו'. רש"י.

מכיון שאנו מוכרחים לפרש דרך הגהה, דוחה שאפשר להגיה את לשון השאלה ולפרש ששואל יכול יהא שכחה [ומוחק את המילה "לא"], ואז מפרש את הלימוד שהפסוק מחדש ששכחת העיר לעולם אינה שכחה, וזה כמו הדין שנאמר בתחילה שכעת אנו מפרשים אותו כפשוטו שבעיר אינה שכחה]

אמר קרא: (דברים כד, יט) "לא תשוב לקחתו" לרבות שכחת העיר. [ולכן אי אפשר לפרש שגזירת הכתוב שבעיר אינה שכחה, ומוכרחים ליישב את הברייתא כמו שאמר מתחילה ויש ממה ראיה שכדי לזכות צריך לעמוד בצד חצירו]

האי מיבעי ליה ללאו. [אין במקרא זה ייתור לרבות ממנו דין מחודש, כיוון שהוא נצרך ללמד שעובר בלאו אם שב לקחת את השכחה]

אם כן נימא [נאמר] קרא לא תקחנו, מאי "לא תשוב" לרבות שכחת העיר.


ואכתי [ועדיין] מיבעי ליה [נצרך לו. הלימוד מהפסוק עדיין נצרך לדבר אחר ולא לרבות ששכחת העיר] לכדתנן [פאה ו' ד']: "שלפניו אין שכחה [בשכחת הקוצר קאי [עומד. כלומר מדבר], יחיד שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו, שלאחריו הוי שכחה, שלפניו לא הוי שכחה. רש"י]. שלאחריו יש שכחה, שהוא בבל תשוב.

זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה, כל שאינו בבל תשוב אינו שכחה [האיסור ליטול את השכחה לעצמו הוא רק אם צריך לשוב למקום שכבר קצר שם. וכעת קשה מניין לומדים לרבות שכחת העיר, ש"לא תשוב" לא בא לרבות שכחת העיר אלא בא ללמד שהאיסור הוא רק אם שב למקום שכבר קצר]".


אמר רב אשי אמר קרא: (דברים כד, יט) "יהיה" [לגר ליתום ולאלמנה יהיה. רש"י. תיבת "יהיה" מיותרת שהיה די לכתוב לגר ליתום ולאלמנה], לרבות שכחת העיר. [ואם כן מוכרחים לפרש שהלימוד בברייתא לא בא למעט שכחת העיר, ואפשר לפרש רק כמו הפירוש הראשון ויש מהברייתא ראיה שאם אינה חצר המשתמרת צריך לעמוד בצידה]

.

.

(צריך ביאור כיצד יכול לזכות בשכחה בקניין חצר, הרי עיקר המצווה הוא להניח אותה הפקר לעניים ואסור לעשיר או לבעלים לזכות בה.

והנה מצוות שכחה היא על הבעלים, אבל מי שקוצר ושוכח הוא הפועל. כיוון שהפועל הוא הקוצר יש לשכחתו בעצמה דין שכחה לעניין שהיא זו שקובעת אילו שיבולים יהיו שכחה. אבל כיוון שהבעלים הוא בעל השדה והמצווה היא עליו צריך גם שהוא ישכח כדי שיחול על השכחה דין המצווה שהיא הפקר לעניים בלבד.

ברגיל הבעלים אינו רואה כל מה שהפועל עושה, וכשהפועל שוכח הבעלים אינו יודע וממילא גם מצידו נחשב שהיא שכחה. אם הפועל שכח והבעלים ראה שהוא שכח והוא זוכר ששיבולים אלה שם, רק אחרי שישכח הבעלים תחול במלואה מצוות שכחה על השיבולים לחייב שתהיינה הפקר לעניים ולאסור זכיית עשיר ובעל הבית.

שכחת הפועל גורמת להתחלת דין שכחה בשיבולים, כיוון שיש בשכחתו דין שכחה אע"פ שאינו בעלים. אבל אינה גומרת את חלות דין שכחה בשיבולים כיוון שאינן שלו ולא עליו המצווה.

ומזה נעשה שאם שכח הפועל והבעלים עדיין זוכר, השיבולים נעשו הפקר מכח שכחת הפועל, אבל עדיין לא נגמר בהן חלות דין מצוות שכחה לעניין לאסור על עשירים או בעל הבית לזכות. ועד שלא ישכח גם בעל השדה הדין שהן הפקר לכל וכל הקודם בהן זכה ואפילו הוא עשיר או בעל השדה. ואחרי שזכה הבעלים כבר אינו מחויב יותר לתת אותם לעניים, שהמצווה היא רק להפקיר לעניים מה שגדל בשדהו ואלה כבר הופקרו.

וזהו דין הברייתא, שאם הפועל שכח והבעלים זוכר, מכח שכחת הפועל נעשו הפקר אבל לא חל עליהם עדיין דין שהם רק לעניים ואסורים על בעל הבית, ואם הבעלים בשדה כיוון שהוא עומד ליד שדהו היא משתמרת על ידו וזכתה לו, ואם הוא בעיר אינה משתמרת ונשארו הפקר, ומותרים לוקטי השכחה לקחתם. ולפי זה הלימוד מהפסוק מחדש ששכחת פועל עושה את השכחה להפקר אע"פ שהבעלים לא שכח. כך עולה מדברי התוספות דיבור המתחיל "זכור".

.

וזה לשון התוספות: "זכור ולבסוף שכוח. פירוש זכור בשעה שהשכחה מתחלת שכבר שכחוהו פועלים ולבסוף שכח גם הוא. ושכוח מעיקרו הוי כששכחו הפועלים שכח גם הוא. אבל מה שהוא זכור בשעה שהפועלים זוכרין אין זה זכור ולבסוף שכוח דאם לא כן לא תמצא שכחה לעולם דכששדהו מלאה עומרין יאמר יזכה לי שדי")

.

.

וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו.

וכן אמר רבה בר בר חנה והוא שעומד בצד שדהו.

.

.


תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: