"היו שנים רוכבין". [היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו]
אמר רב יוסף אמר לי רב יהודה שמעית מיניה [שמעתי ממנו] דמר שמואל תרתי [שתיים], רכוב ומנהיג, חד קני [אחד קונה] וחד לא קני. ולא ידענא הי מינייהו [איזה מהם. רש"י: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי – שמעתי ממנו שני דברים דין רכוב ודין מנהיג בחד אמר לי קני ובחד אמר לי לא קני, ולא ידענא כו'].
היכי דמי [באיזה אופן], אילימא [אם לומר] רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה, מנהיג לחודיה מי איכא מאן דאמר [האם יש מי שאומר] לא קני. אלא אי איכא למימר [אם יש לומר] דלא קני, רכוב הוא דאיכא למימר. [אי נימא רכוב לחודיה – שאין אחר מנהיג עמו ובא אחד מן השוק וחוטפו ממנו בפנינו ומושכה לקנותה, וכן מנהיג ואין רכוב עמו ובא אחד וחוטפו ממנו בפנינו לקנותה, וקאמר שמואל בחד מינייהו דלא קני ומאן דחטף שפיר חטף, ומבעיא ליה [והסתפק לו] לרב יהודה בהי מינייהו [באיזה מהם].
מנהיג לחודיה מי איכא למאן דאמר דלא קני – הא משיכה היא זו [שעל ידי הנהגתו גורם לה ללכת] ובהמה נקנית במשיכה [קידושין כ"ה ב'], ומאי תיבעי ליה [ומה הסתפק לו] לרב יהודה, אי [אם] ודאי אמר שמואל בחד מינייהו דלא קני ברכוב הוא דקאמר, דקסבר משיכה בעינן [צריכים אנו] שתעקור יד ורגל כדאמרינן בקדושין (כ"ב ב'). רש"י]
אלא רכוב במקום מנהיג איבעיא ליה, מאי, רכוב עדיף דהא תפיס בה [אלא רכוב במקום מנהיג – שניהם באים לפנינו זה רכוב וזה מנהיג, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, אמר שמואל חד קני. ומבעיא ליה לרב יהודה היכא דאיתנהו לתרוייהו [שישנן לשניהם] הי [איזה] עדיף, רכוב עדיף דהא תפיס בה, וכי אמרינן משיכה קני היכא דליכא [שאין] רכוב אבל במקום רכוב לא. רש"י], או דלמא [שמא] מנהיג עדיף דאזלא מחמתיה? [או דלמא מנהיג עדיף דקאזלא מחמתיה [שהולכת מחמתו] – והיא הגדולה בקנין. רש"י]
.
.
[רמב"ם פרק ט' מהלכות כלאים:
"הלכה ז
כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד והיה אחד מהן מין טהורה והשני מין טמאה הרי זה לוקה בכל מקום שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד, או הנהיגם כאחד, ואפילו בקול, לוקה. שנאמר "יחדיו" מכל מקום. אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג.
הלכה ט
עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה, ואע"פ שלא הנהיג שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה. וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין ואפילו מאה שהנהיגו כלאים כאחד כולן לוקין"]
.
.
אמר רב יוסף אמר לי רב יהודה נחזי אנן [נחזי אנן [נראה אנו] – אית לן [יש לנו] למפשט משמעתא דמר שמואל בהי מינייהו אמר], דתנן [מסכת כלאים פרק ח' משנה ג']: "המנהיג [בשור וחמור. רש"י] סופג את הארבעים, והיושב בקרון סופג את הארבעים. רבי מאיר פוטר את היושב בקרון [פוטר – קסבר לאו מידי עביד [לא מאומה עשה]. רש"י]".
ומדאפיך שמואל ותני וחכמים פוטרין את היושב בקרון [שמואל סובר שלהלכה היושב פטור, ולכן הפך את גרסת המשנה כיוון שהלכה כחכמים ולא כרבי מאיר], שמע מינה רכוב לחודיה לא קני, וכל שכן רכוב במקום מנהיג. [ומדאפיך שמואל כו' – שמע מינה סבירא לשמואל רכוב לאו מידי מעשה עביד [לא דבר מעשה עשה. או לא מאומה מעשה עשה] ומשום דיחיד ורבים הלכה כרבים אפכה למתניתין לאוקמא [להעמיד] פטורא כרבנן.
ומדאפיך שמואל כו' – שמע מינה סבירא לשמואל רכוב לאו מידי מעשה עביד ומשום דיחיד ורבים הלכה כרבים אפכה למתניתין לאוקמא פטורא כרבנן. הכי גרסינן שמע מינה סבירא ליה לשמואל רכוב לחודיה לא קני ולא גרס לרבנן. רש"י]
.
.
אמר ליה אביי לרב יוסף, הא זמנין סגיאין [פעמים רבות] אמרת לן נחזי אנן ולא אמרת לן משמיה דרב יהודה? [והא זמנין סגיאין אמרת – להא שמעתין נחזי אנן. ולא אמרת לן – אלא משמך למפשט ספיקו דרב יהודה. רש"י]
אמר ליה אברא [אברא – אמת. הוא אמר לי נחזי אנן, וזכור אני שאמרתי לו היכי [איך] תפשוט מר רכוב מיושב בקרון. רש"י]. ודכרנן נמי [וזוכר אני גם] דאמרי ליה היכי [איך] פשיט מר רכוב מיושב, יושב לא תפיס במוסירה, רכוב תפיס במוסירה? [מוסירה – קבישטר"א. רש"י. (רצועה שמוליכים בה את הבהמה)].
ואמר לי רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] מוסירה לא קני. [מוסירה אינה קונה – במציאה עד שיוליכנה ותעקור יד ורגל ואף על גב דבמכירה קני כדתנן (קדושין כ"ה ב') בהמה גסה נקנית במסירה לגבי מציאה לא קני כדאמרינן טעמא לקמן בשמעתין. רש"י]
.
.
איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר ליה אביי לרב יוסף, היכי פשיט [איך פשט] מר רכוב מיושב, יושב לא תפיס במוסירה, רכוב תפיס במוסירה? [איכא דאמרי – רב יוסף משמיה דנפשיה [דעצמו] קאמר נחזי אנן, ואמר ליה אביי היכי תפשוט רכוב כו'. רש"י]
אמר ליה הכי [כך] תנא אידי [שם חכם. רש"י] מוסירה לא קני.
אתמר נמי [נאמר גם] אמר רבי חלבו אמר רב הונא, מוסירה מחבירו קנה, במציאה ובנכסי הגר לא קני.
מאי לשון מוסירה [שמוסרין אותו בו ללוקח. רש"י]? אמר רבא, אידי [שם חכם] אסברא לי, כאדם המוסר דבר לחבירו. בשלמא מחבירו [מקח וממכר. רש"י] קני דקא מסר ליה חבריה, אלא במציאה ובנכסי הגר [שמת ואין לו יורשין וכל הקודם בנכסיו זכה בהן. רש"י] מאן קא מסר ליה דליקני [מי מסר לו שיקנה]?
[מסירה היא מעשה קניין שתקנו חכמים, והוא על ידי שמוסר המוכר את אחיזת החפץ הנקנה ללוקח, וקונה באחיזה לחוד אע"פ שלא עשה משיכה. עיין משנה קידושין כ"ה ב' ושם בברייתא כ"ב ב'. וקניין מסירה שייך רק כשיש מוכר שמוסר את האחיזה ולא כשקונה מההפקר, ולכן לגבי קניין הבהמה מהפקר כמו בסוגייתנו אין חילוק אם אוחז במוסירה או לא]
מיתיבי: "היו שנים רוכבין על גבי בהמה וכו'", מני [מי היא], אילימא [אם לומר] רבי מאיר [דאמר היושב בקרון סופג את הארבעים ומתניתין יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותה]. רש"י], השתא [כעת] יושב קני [כנאמר במשנה בכלאיים], רכוב מיבעי? [השתא לרבי מאיר יושב קני – דקאמר היושב בקרון סופג את הארבעים. רכוב מיבעיא – ולמה לי לאשמועינן בתרתי [בשתיים]. רש"י]
אלא לאו רבנן, ושמע מינה רכוב קני? [אלא לאו רבנן – ואשמועינן דביושב [בקרון] הוא דפטור אבל רכוב לא, ותיובתא לרב יהודה דפשט רוכב מיושב. רש"י]
הכא במאי עסקינן במנהיג ברגליו. [במנהיג ברגליו – דקנייה במשיכה שבועט בה ברגליו והולכת מחמתו כדרך רוכבי סוסים. רש"י]
אי הכי [אם כך] היינו מנהיג? [והוי ליה למיתני או שהיו שניהם מנהיגים. רש"י]
תרי גווני [שני אופנים] מנהיג. מהו דתימא רכוב עדיף דהא מנהיג ותפיס בה, קא משמע לן. [תרי גווני מנהיג – דאי אשמועינן בשני מנהיגים דיחלוקו לא היינו יודעים להאי מהו דתימא כו'. רש"י]
.
.
(יש מחלוקת בגמרא האם רכוב ולא מנהיג ברגליו קונה את הבהמה מההפקר או לא, ומבואר בגמרא הטעם משום שהוא תופס. ואם נאמר שהוא קונה אז גם יושב בקרון יתחייב משום עושה מלאכה בכלאיים, ואם אינו קונה לא יתחייב על מלאכה בכלאיים.
על הצד שנאמר שרוכב קונה כשהוא לבדו, ומנהיג בוודאי לכל הדעות קונה כשהוא לבדו משום משיכה, אם אחד רוכב ואחד מנהיג, הסתפקה הגמרא שמא לא יקנו שניהם כל אחד חצי, אלא אחד מהם יקנה הכל משום שקניינו חזק יותר מקניינו של חבירו, ואע"פ שחבירו היה קונה אם היה לבדו, כעת לא יקנה משום שקנינו בטל לגבי הקניין השני שחזק יותר. והטעם לומר שרכוב הוא קניין חזק יותר הוא משום שתפוס בה, והטעם שמנהיג קניינו חזק יותר הוא משום שהיא הולכת מחמתו. וכך לשון הגמרא: "אלא רכוב במקום מנהיג איבעיא ליה, מאי, רכוב עדיף דהא תפיס בה, או דלמא מנהיג עדיף דאזלא מחמתיה".
התוספות הקשו על זה שתי קושיות גדולות. האחת שרכוב אינו תופס. שאין זה כמו הגבהה שמחזיק בבהמה בידו. וזה לשונם: "אין לפרש דתפיס ברגליו או במה שיושב עליה, דהאי לא מיקרי תפיס בה, אלא במה שהוא תפוס במוסירה קרי תפיס בה". ולקמן אומרת הגמרא שתפיסה במוסירה אינה כלום, ואין לומר שעדיף רוכב מיושב בקרון כיוון שתופס במוסירה, שתפיסה במוסירה היא מעלה לגבי קניין רק כשהמקנה מוסר לו לתפוס.
והשנייה שלגבי להתחייב על מלאכה בשור וחמור לא שייך כלל לחייב משום שתופס אלא רק משום שגורם לה ללכת. ואם כן למה הגמרא תולה שאם רכוב קונה אז גם היושב בקרון חייב משום כלאיים. שיש לומר שקונה משום שתופס ולא יהיה חייב משום כלאיים כיוון שתפיסה אינה סיבה לחייב בכלאיים אלא רק עשיית מלאכה בשור ובחמור. ועוד יש להקשות וזה לא הקשו בתוספות, שאם קניין רכוב הוא משום תפיסה, היה מקום לחלק שדווקא רכוב על גב הבהמה נחשב תופס אבל לא יושב בקרון שהיא רתומה אליו.
[ובנחלת דוד כתב שתי קושיות אלה בלשון בהיר: "דהא ודאי דעיקר קנינו של רכוב אינו אלא משום דאזלא מחמתיה והוי משיכה, חדא דלא מצינו קנין אחר לבהמה אלא או משיכה או מסירה במקח וממכר או הגבהה, וכיון דברכוב ליכא חדא מהני [אין אחד מאלה] אם כן על כרחך מטעם משיכה קאתינן עלה [אנו באים עליה]. ועוד מדקא מייתי עלה [מביא עליה] מיושב דגבי כלאים והתם ליכא [אין] על כרחך שום איסורא רק משום דאזלא מחמתיה. וזה ברור, וכן כתב הרמב"ם עיין שם"]
מכח זה נדחקו התוספות להוציא את לשון הגמרא ממשמעותו, ופירשו שמה שנאמר לגבי רכוב שקונה משום שהוא תופס, הכוונה היא משום שהיא הולכת מחמתו, שמשום תפיסה לחוד לא ייתכן שיקנה כיוון שאין זו אחיזה בבהמה כמו הגבהה, ובהכרח סיבת הקניין משום שהולכת מחמתו ואז קונה מטעם משיכה. ולכן אם קונה מוכרח שהולכת מחמתו, ולכן גם יתחייב היושב בקרון משום מלאכה בשור וחמור.
ומה שנאמר שיש צד לומר שרכוב ומנהיג המנהיג יקנה הכל כי קניינו חזק יותר כיוון שהולכת מחמתו, נדחקו לפרש שהולכת מחמתו יותר, שאילו מחמת הרכוב רק קצת הולכת מחמתו. וזה דוחק שלפי זה היה לגמרא לומר במנהיג שהולכת מחמתו יותר ולא סתם שהולכת מחמתו. ולפירושם המנהיג גורם לה בוודאי ללכת מכח שמכה בה במקל או ברגליו או מושך אותה בחבל, אבל מי שרכוב או יושב בקרון גורם לבהמה ללכת רק מכיוון שהיא יודעת שהוא שם ורוצה שהיא תלך והיא מורגלת לעשות רצונו ולכן זה גורם לה ללכת. ומי שסובר שרכוב אינו קונה ויושב בקרון אינו חייב משום עושה מלאכה בכלאיים לפי זה סובר שכיוון שאינו מכה אותה או מושך אותה אין זה נחשב שגורם לה ללכת אלא נחשב שהיא הולכת מרצון עצמה. ולכן גם מי שסובר שקנה ומחייב, מודה שזה קניין חלש יותר.
ועוד צריך ביאור לפי זה שהטעם לומר ברכוב ומנהיג שהרכוב יקנה הכל כיוון שקניינו עדיף הוא משום שהוא תופס. ולתוספות כיוון שהתפיסה הזו אין בכוחה לקנות לו לולא שהיה גורם לה ללכת ועושה משיכה, והטעם משום שאין זו תפיסה, אם כן מאיזה דין וטעם היא תועיל להחשיב את קניינו של הרוכב חזק יותר משל המנהיג.
הרמב"ם פרק ט' מהלכות כלאיים הלכה ט' כתב: "עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה, ואע"פ שלא הנהיג שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה".
והרדב"ז שם כתב: "עגלה שהיו מושכין אותה וכו'. שם במשנה והיושב בקרון סופג את הארבעים וטעמייהו דחכמים משום דאזלה מחמתיה. ואע"ג דאפיך שמואל ותני וחכמים פוטרין את היושב בקרון לא קיימא לן כשמואל דמשום דסבר שמואל דרכוב לא קני אפכה למתניתין כי היכי דתהוי כרבים, אבל אנן לא קיימא לן אלא רכוב קני דאזלה מחמתיה, ויושב על הקרון נמי אזלא מחמתיה. והכי משמע מדברי רש"י שכתב הכי גרסינן שמע מינה סבירא ליה לשמואל דרכוב לחודיה לא קני, ולא גרסינן לרבנן [ומשמע ממה שרש"י דייק דווקא כגרסה זו שזוהי דעת שמואל לבדו ולא דעת הכל, ואנו פוסקים כרבים שחולקים על שמואל]".
וזהו כשיטת תוספות.
.
.
שיטת רש"י:
לעיל עמוד א' נאמר בגמרא: "אלא מהא "היו שנים רוכבין על גבי בהמה [וכו']" הא תו למה לי?
אלא ממשנה יתירה שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו?
ודלמא הא קמשמע לן דרוכב נמי קני".
וכתב על זה רש"י: דרכוב קני – ואע"ג דלא משיכה היא שאינה זזה ממקומה שאין מנהיגה ברגליו".
ופירש לפי מי שסובר שרכוב קני, ולא לפי מה שדחתה כאן הגמרא "הכא במאי עסקינן במנהיג ברגליו". אם משום שדרכו לפרש כהסלקא דעתך כל זמן שלא נתחדשה המסקנא, ואם משום שסובר שהלכה כמי שסובר שרכוב קני ויושב בקרון חייב משום חורש בשור וחמור ולא כשמואל, וכמו שדקדק הרדב"ז [שהבאתי לעיל] בדעתו.
וממה שכתב רש"י שאינה זזה ממקומה מוכח ששיטתו אינה כהתוספות והרמב"ם, אלא הוא מפרש שרכוב קונה אע"פ שלא זזה ממקומה. ומטעם שהוא תפוס כלשון הגמרא כפשוטה ולא מטעם שהולכת מחמתו ועושה משיכה כמו שנדחקו התוספות להוציא לשון הגמרא מפשוטו.
וגם ללא זה לעולם דרך רש"י שאם אינו כותב בפירוש שהוא מוציא את לשון הגמרא מפשוטה זהו משום שהוא מפרש אותה כפשוטה.
וכן כתב בשיטה מקובצת בשם הריצב"ש: "במנהיג ברגליו. נראה לי דאם הולכת מחמת רכיבתו אפילו אין מנהיג ברגליו, דמה לי ברגליו מה לי בגופו והלא אפילו קורא לה והיא באה הויא משיכה, וכי אמרינן בכולה שמעתין דרכוב לא קני היינו שרוכב על הבהמה והיא עומדת במקומה. הריצב"ש".
ויש לבאר לשיטת רש"י למה זה נחשב תפיסה אע"פ שבמציאות אינו תופס בבהמה, וכן למה תלוי קניין רכוב משום תפישה בחיוב היושב בקרון משום עשיית מלאכה בשור וחמור.
הנה הגמרא מביאה ראיה ממשנתינו שרכוב קונה, ממה שנאמר "היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו". ומי שסובר רכוב אינו קונה דחה בדוחק שיש להעמיד במנהיג ברגליו.
ולכאורה היה אפשר לדחות שהנה במשנה לא נאמר מה הם טוענים, והיה אפשר להעמיד שהוא טוען קניתי במשיכה ואחר כך רכבתי, וזה בא ותקף אחרי שקניתי במשיכה. ומה שהוא רוכב גורם רק לאנן סהדי שמה שתחת ידו של אדם הוא שלו ולכן נחשב שהוא מוחזק וחולק בה, אבל לא מועיל בתורת מעשה קניין.
ונראה שלא מעמידים כך כיוון שאין לחלק, שמה שמועיל להיות אנן סהדי שמה שתחת ידו הוא שלו בהכרח מועיל מאותו טעם להחשב כמעשה קניין.
הנה חצירו קונה לאדם שלא מדעתו, שאם נפלה מציאה לחצירו הוא קונה אע"פ שאינו יודע שנפלה. וחצר קונה משום שהיא נחשבת כמו יד שלו, אם משום שליחות ואם משום שהיא כמו יד ארוכה אף ללא דין שליחות. ובכל מעשה קניין אחר צריך שיידע שהוא עושה מעשה קניין, ולא יועיל שלא מדעתו. והחילוק הוא שכל מעשה קניין מעמיד צורה של מעשה עקירת הבעלות מהמוכר והכנסת החפץ לבעלות הקונה. וכדי לעשות מעשה צריך שיידע שהוא עושה. אמנם מה שהחפץ מונח בידו, וכן בחצירו, אינו צורה של מעשה עקירה מרשות מוכר והכנסה לרשות לוקח, אלא צורה של מצב, שמעמיד צורה שהמצב הוא שהחפץ בבעלותו.
ואם יש גמירות דעת של המוכר והקונה מועילה צורת המצב שהחפץ של הקונה כדי שיחול הקניין.
הטעם שמה שהחפץ בידו הוא צורה שהוא בבעלותו, אע"פ שבאמת בעלות אינה תלויה בהיותו מצוי בידו, שהרבה פעמים חפץ של ראובן אינו תחת ידו של ראובן, והרבה פעמים יש חפץ של שמעון תחת יד ראובן, זהו משום שהצורה היסודית של בעלות היא שהחפץ תחת ידו. וכמו שכתבתי לעיל ב' א' באריכות בעניין זה, וכתבתי למשל שאם נבקש מילד לצייר חפץ שבבעלותו של אדם הוא יצייר שהאדם אוחז בחפץ, וכן אם היינו רוצים שתהיה אות בכתב שמיוסד על ציורים שמשמעה בעלות, היה זה ציור של אדם אוחז חפץ. ועדות נקבעת על פי ראיית הצורה ולא על פי הידיעה וכמו שביארתי לעיל ב' א' (שידיעה בלי ראיה אינה מועילה כמו שנאמר בסנהדרין ל"ז ב': "אומר להן שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, אם כך ראיתם לא ראיתם כלום", וראיה בלי ידיעה מועילה, שאם העידו שראו איש ואשה כדרך המנאפים יכולים להעיד על ביאה והורגים אותם ואע"פ שלא ראו כמכחול בשפופרת ואין לנו כלל ידיעה שהיתה ביאה. שהכל נדון רק לפי הצורה ולא לפי הידיעה. שהתורה היא עולם הצורות ודיניה הם התאמת צורות העולם החומרי לצורות שבעולם הצורות ולכן הם נקבעים רק לפי הצורה ולא לפי הידיעה), ולכן אנו עדים שהחפץ שלו כיוון שכך העין רואה את צורת הדבר ואע"פ שבידיעה אנו יודעים שאין כאן הוכחה שהוא שלו. וכן כל דיני התורה נקבעים כך.
ודבר זה קובע לא רק לגבי אנן סהדי שמה שתחת ידו הוא שלו לעניין שהוא מוחזק ולא נאמר כל דאלים גבר אלא יחלוקו, אלא מה שכך צורת הדבר זה הטעם שמכוחו ידו קונה לו וחצירו קונה לו.
אם אדם רוכב על בהמה זו צורת בעלות שלו על הבהמה. שאם היינו אומרים לילד לצייר אדם שהוא בעלים על חמור הוא היה מצייר אותו רכוב על החמור. ולכן לא אכפת לנו אם הוא אוחז או לא אלא כיוון שזו צורת הבעלות בבהמה רכיבה קונה לו כמו שידו של אדם או חצירו קונה לו.
ומי שחולק על זה נראה טעמו משום שסובר שיש צורה כללית שמתייחסת לכל הדברים והיא אחיזה בידו, וכיוון שהיא כללית היא הצורה היסודית ורק היא קובעת קניין. שהנה רכיבה זהו דווקא בבהמה, ואם ירכב על עבד או כלב וכיו"ב לא תהיה זו צורת בעלות, ולכן דנים ברכיבה כצורה מקרית בבהמה לבד ולא כצורה יסודית בעצמות מהות הקניין.
וזו המחלוקת, האם די בצורה שהיא במקרה המסויים הזה, או שצריך צורה כללית שצריך שתהא כללית כדי שנאמר שהיא שייכת ליסוד מהות הקניין.
ולכן המחלוקת לגבי קניין בהמה ברכוב ואינה הולכת מחמתו תלויה במחלוקת לגבי היושב בקרון ואינו מנהיג לגבי חיוב כלאיים על מלאכה בשור וחמור. שאם הוא יושב בקרון והשור והחמור מושכים את העגלה, אע"פ שאין לנו ידיעה אם הם הולכים מחמתו או לא, צורת הדבר היא שהוא משתמש בהם למשוך אותו. שאם היינו מבקשים מילד לצייר אדם שמשתמש בשור וחמור למשוך אותו היה יכול לצייר שהוא יושב בקרון והשור והחמור הולכים כשהם רתומים לקרון.
ואם מועילה צורה שאינה כללית תועיל גם הצורה שהם מושכים אותו כדי לחייבו על מלאכה בשור וחמור. ואם צריך צורה כללית של מלאכה בשור וחמור לא תועיל הישיבה בקרון כיוון שזו אינה צורה כללית של מלאכה אלא רק במקרה של ישיבה בקרון. ולכן המחלוקות לגבי רכוב קונה ויושב בקרון חייב על כלאיים תלויות זו בזו. ששתיהם היא אותה מחלוקת לגבי איזו גובה של צורה בעולם הצורות אנו מחשיבים להלכה.
ובכלאיים צריך שהשור והחמור ילכו ואז אע"פ שאיננו יודעים אם הם הולכים מחמתו או לא, צורת הדבר שהם הולכים מחמתו. ואם אינם הולכים הרי לא עשו מלאכה כלל ואין על מה לחייב. ובקניין אין צריך שהבהמה תלך כיוון שהקניין אינו מטעם משיכה אלא מטעם תפיסה. ועדיין המחלוקות תלויות זו בזו וכמו שנתבאר.
ומשבאנו לזה, נראה בדעת הרמב"ם והתוספות, שהמחלוקת לגבי יושב בקרון האם חייב על כלאיים אינה מחלוקת במציאות האם ישיבתו גורמת לבהמה לרצות ללכת אע"פ שאינו מושך או מכה בה, אלא האם צורת הדבר קובעת שאנו דנים שהיא הולכת מחמתו, וכמו שביארתי שכך היה ילד מצייר אדם שמשתמש בבהמות להוליכו שהיה מצייר שהוא יושב בקרון והן רתומות אליו והולכות, או שאין די בצורה שאינה כללית לקבוע, וכיוון שאיננו יודעים אם היא הולכת כי היא יודעת שרצונו שתלך או שהולכת מרצון עצמה אינו חייב. ולא היה ניחא להם לומר שהיא אותה מחלוקת לגבי קניין רוכב בבהמה אע"פ שבבהמה מדובר שאינה הולכת כלל כרש"י, כיוון שהם שני ענייני צורה נפרדים, לגבי כלאיים היא הולכת וצורת הדבר שהוא עושה בה מלאכה, וברוכב היא עומדת וצורת הדבר שהוא בעליה, ולכן פירשו שגם בבהמה היא הולכת, ולמי שסובר שצורת הדבר ביושב בקרון שהיא הולכת מכוחו, כך גם צורת הדבר ברוכב שהיא הולכת מכוחו ויש כאן קניין משיכה. וזה נוח יותר בסברא אבל דחוק בלשון הגמרא שאמרה שעדיפותו של הרוכב משום שתופס ומשמע שקניינו משום תפיסה ולא משום משיכה.
.
בגליון הש"ס כאן ציין לשו"ת מהר"ם די בוטון הדן בדברי התוספות. ומאחר שכבר טרחתי למצאו לצורך עצמי אני מעלה אותו כאן לתועלת הלומדים. .
.
– – –
.
.
בסוגייתנו מבואר עניין מחודש, שאם יש שני מעשי קניין ששניהם מועילים לקנות אם היה קונה לבדו, וכגון רוכב ומנהיג, אם בבת אחת זה עשה מעשה קניין זה והשני עשה מעשה קניין אחר, אין זה פשוט שיקנו ביחד ויהיו שותפים, אלא יש צד שמעשה אחד ייחשב חזק יותר מהשני והעושהו יקנה לבדו הכל.
וכמבואר בגמרא: "אלא רכוב במקום מנהיג איבעיא ליה מאי רכוב עדיף דהא תפיס בה או דלמא מנהיג עדיף דאזלא מחמתיה". ולרש"י הם שני מעשי קניין נפרדים לגמרי, רכוב הוא כמו אוחז בידו, ומנהיג הוא משיכה. ולהתוספות רכוב הוא גם כן משיכה, ומה שתופס אין זה מועיל לקניינים כלל ולא נחשב תפיסה מהלכות קניינים, אבל יש צד שתועיל התפיסה לומר שמשום כך משיכתו עדיפה ממשיכתו של המנהיג. אפשר שמדובר בתפיסה במוסירה ואע"פ שבלא מסירת מוכר אינה כלום לגבי קניינים, או משום שיושב עליה.
בהמשך הגמרא דוחה שרכוב לא קונה, ולשיטת רש"י היינו שרכוב אינו נחשב כמו אוחז בידו ואינה צורת בעלות, ובמשנתינו מדובר שרוכב היינו מנהיג ברגליו וקונה במשיכה. והחידוש במשנה שלא נאמר שרוכב יקנה הכל כיוון שהוא גם תופס, וכאן גם לשיטת רש"י התפיסה מצד עצמה אינה מועילה לקניין ומכל מקום יש צד לומר שתועיל שמכחה הרכוב יקנה הכל שהיא גורמת שמשיכתו עדיפה על משיכת המנהיג.
וצריך ביאור כיצד ייתכן ששני קניינים המועילים לבדם אם שניים עשו בבת אחת זה את הקניין הזה וזה את הקניין השני, ייתכן שרק אחד מהם יקנה הכל. וביותר צריך ביאור כיצד ייתכן שתפיסה גם למי שסובר שאינה מועילה לקניין בפני עצמה תהיה סיבה שמשיכת האחד תקנה לו הכל כיוון שהוא גם תופס ותהיה עדיפה על משיכת השני.
ונראה מזה יסוד בדיני התורה, שהנה אם היה חוק שהמלך ציווה שמעשה קניין קונה, מאחר והחוק לא חילק שיש קניינים שחזקים יותר מאחרים, אין שום יסוד ומקור לומר מסברא שאם שניים עשו בבת אחת זה קניין אחד וזה קניין אחר שיהיה קניין האחד מהם עדיף ויקנה הוא הכל.
אלא האמת היא שהתורה היא תיאור המציאות של העולם, וכמו שביארתי באורך לעיל ז' א'. ומעשה קניין פועל קניין לא מכח הציווי והחוק, וגם לפני מתן תורה הועילו קניינים ואנו לומדים הלכות קניינים משדה עפרון שקנה אברהם אע"פ שאז לא היה ציווי, אלא מעשה קניין מועיל כיוון שעל ידי שמסדרים את החומר לפי צורה עליונה ומתכוונים לה, היא שורה ופועלת. שכל צורה משתייכת לחומר שמסודר מתוך כוונה אליה, וכל צורה היא כח פועל.
ויש חילוקים במדרגת הכח, וכמו למשל שאם יש אבן במשקל מסויים, אם יש מנוף חלש שדי בכוחו להרים אותה, אם הוא יופעל עליה היא תיעקר ממקומה. וכן אם יש מנוף חזק יותר שיופעל עליה גם כן היא תיעקר ממקומה. ואם כל מנוף יפעל לבד לא נראה בתוצאה הבדל בין פעולתו של זה לפעולתו של זה. אבל אם שניהם יפעלו בבת אחת, המנוף החזק יותר ימשוך לכיוון שלו ויגבר על כוחו של המנוף החלש.
ככל שהצורה שהחומר מסודר על פיה דומה יותר לצורה העליונה, כך הוא יגרום יותר שהיא תשרה עליו והיא תפעל בו בכח יותר גדול. לכן ייתכן שמעשי קניין חלוקים יהיה חילוק ביניהם מצד הכח בו הם פועלים לעקור את החפץ מהרשות שהוא בו ולהכניסו לבעלות הקונה. וכשכל אחד יהא נעשה לחוד לא יהיה הבדל בתוצאה, כיוון שגם החלש יותר יש בכוחו לעקור את החפץ ולהכניסו לרשות קונה, אבל אם יפעלו ביחד החזק יותר יגבר.
מה שאדם רוכב על בהמה בלי ספק יש בזה צורה של בעלות עליה. ומי שסובר שרכיבה לא עושה קניין זהו משום שצורה זו אין די בכוחה כדי להשלים חלות קניין, כיוון שאינה צורה כללית של בעלות בכל חפץ כמו הגבהה או משיכה אלא היא מיוחדת רק למקרה של בהמה, אינה בעיקר מהות צורת קניין, אבל מכל מקום עדיין יש בה כח פועל. וכשהיא לבדה אין בה די, אבל אם זה עושה משיכה לקנות לעצמו, ובאותו זמן חבירו גם עושה משיכה לקנות לעצמו, יש צד לומר שצורת הבעלות שיש ברוכב בתורת תופס תצטרף למשיכה להכריע את הכף כנגד המשיכה של השני. ולכן הוצרכה המשנה להשמיע שאם זה רוכב ומנהיג ברגליו והשני מנהיג בלי לרכב לא נאמר שהרוכב עדיף ויקנה לבדו הכל)
תגים: חומר למחשבה - בבא מציעא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא מציעא 