בבא מציעא – דף ז' עמוד ב'

"נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית".
מאי שנא [מה שונה] ליד דיין [מאי שנא ליד דיין – מאיש אחר. רש"י]?
אמר רבא הכי [כך] קאמר, ואחר [שאינו לא לוה ולא מלוה. רש"י] שמצא שטר שנפל ליד דיין, והיכי דמי [ואיך דומה] – דכתב ביה הנפק [בית דין כתבו עליו שקויימו חתימות העדים בפניהם], לא יוציאו עולמית. [שמצא שטר שנפל – כבר ליד הדיין, ומאי ניהו [ומה הוא] הך נפילה – דכתיב ביה הנפק, לא יוציאוהו מידו לא לוה ולא מלוה עד שיבא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל. רש"י]
ולא מיבעיא לא כתב ביה הנפק, דאיכא למימר [שיש לומר] כתב ללות ולא לוה, אלא אפילו כתב ביה הנפק דמקוים לא יחזיר דחיישינן לפירעון. [שמא אמת טוען הלוה שפרעו. רש"י]
.
.
(לעיל עמוד א' נתבאר שהעדות שבשטר תלוייה באחיזה בו, שהעדים חותמים לפני ההלווה ונותנים את השטר ביד לווה, והוא נותן אותו למלווה בזמן קבלת המעות. ואחרי הפרעון המלווה מחזיר אותו ללווה. ולפני ההלוואה או אחרי הפרעון בוודאי אין החתימות מעידות שהוא חייב לו, אלא רק על ידי שהשטר ביד המלווה נעשות החתימות עדות שהיתה הלוואה ושלא נפרעה.
אם אדם אחר מצא את השטר ואינו יודע ממי נפל, אם לא כתוב בו הנפק ייתכן שנפל מהלווה לפני שקיבל את ההלוואה, ויתכן גם שנפל המלווה אחרי שפרע. אם כתוב בו הנפק לא ייתכן שנפל לפני ההלוואה אבל ייתכן שנפל אחרי הפרעון.

אם עדות היתה לשם בירור המציאות, הרי כל שאינו ביד מלווה אין כאן בירור כלל ולא ייתכן שיוציא ממון בלא בירור שיש לו וודאות של עדות גמורה, וחוזר לדין המוציא מחבירו עליו הראיה וכאילו הוא מלווה על פה, ולכל הדעות היה הדין לתת את השטר ללווה.
אמנם כמו שכתבתי לעיל עמוד א' העדות היא כח הפועל את הבעלות על הממון, ועל דרך שקניין פועל בעלות על הממון. לכן אם מצא שטר שנפל, על הצד שנפל מידו של המלווה, הרי יש כאן כח עדות ששייך למלווה וצריך להשיבו לו. ולא אכפת לנו במה שאין כאן בירור על החוב מכח שאינו ביד מלווה. וכמו שבעד אחד מעיד שהלוה לו ביום אחד מנה ועד שני שמעיד שהלווה לו ביום אחר שני מנים מצרפים את עדותם לכח שני עדים על מנה אחד ומוציאים ממון ולא אכפת לנו שאין כאן בירור מה היתה המציאות.

בשנים אדוקין בשטר כיוון שאוחזים בגופו של כח העדות כמבואר לעיל עמוד א', פוסקים שיחלוקו, שאנן סהדי שמה שהוא אוחז הוא שלו ולכן יש עדות שכח העדות שלו, וגם של השני, ומכח האנן סהדי חולקים בכח העדות וממילא גם בממון הנקנה על ידו.

אמנם כאן אינם אוחזים בשטר. אם היה נחשב שלגבי כח העדות שבשטר של מי הוא יש כאן דררא דממונא, דהיינו סיבה להסתפק בלא טענותיהם מכח מה שאנו רואים במציאות, וכמו בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה, היה הדין שיחלוקו. שבדררא דממונא אמר סומכוס שיחלוקו, וחכמים חולקים עליו רק מכח המוציא מחבירו עליו הראיה והיכן שאין אחד מוחזק מודים לו וכמו שכתבו תוספות בבבא בתרא ל"ה א' דיבור המתחיל "ומאי". וכאן מה שהמנה עצמו שכתוב בשטר הוא אצל הלווה לא נחשב מכח זה שהלווה מוחזק, שאם היה כן גם בשניים אדוקים בשטר לא היה המלווה מוציא חצי שהרי המנה עצמו ביד הלווה לבדו. אלא הנדון כאן על כח הראיה שבשטר, ולא על המנה עצמו. ואחרי שיוכרע מי בעלים על כח הראיה שבשטר ממילא אם המלווה הוא הבעלים יוכל להוציא את המנה הכתוב בו, אבל הדין הוא על הראיה שבשטר ובזה אין הלווה מוחזק יותר מהמלווה. וכיוון ששניהם אינם מוחזקים לא היה כאן דררא דממונא היו חכמים מודים לסומכוס שחולקים.
ונראה שאין כאן דררא דממונא אלא הדין הוא כל דאלים גבר, כמו בספינה שאינם אוחזים בה ושניהם טוענים, וכיוון שאין שום ידיעה שיהיו צדדי ספק בה, לא דנים ונשאר שכל דאלים גבר. ובשטר מכיוון שלא דנים בו שום דין כיוון שאין שום ידיעה, ממילא הוא נשאר ביד מי שמצא אותו. שאם כל דאלים גבר היה פסק, היינו אומרים לו להניח לפניהם והם יתגברו לחטוף אותו. אבל כיוון שהוא רק הימנעות מלדון, כיוון שאין פסק על השטר אינו יכול לעשות בו מאומה וממילא נשאר אצלו.

בשטר וודאי ידוע שהוא או של זה או של זה, ולכאורה זהו עניין דררא דממונא. אבל הנה עדות אינה מכח ידיעה אלא צריך שתהיה מכח ראיה. וכמבואר בסנהדרין ל"ז ב': "רץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, אם כך ראיתם לא ראיתם כלום".
כששניהם אוחזים בשטר אנו רואים מכח האחיזה שהוא של זה ושהוא של זה. בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ובמחליף פרה בחמור, וכל כיו"ב, אנו רואים בעין עובר מת, או ולד חדש, וזוהי עדות ראיה על הצד שהוא של זה, ועדות ראיה על הצד שהוא של זה.
אבל מי שמוצא שטר, אין כאן עדות ראיה על צד שהוא של זה או שהוא של זה, אלא רק אנו יודעים שהוא של זה או שהוא של זה. וידיעה לבד אינה עדות וכמו בסנהדרין ל"ז ב', וכל שאינה בתורת עדות אין בית דין יודעים אותה, שהם לא צד לדעת מצד עצמם מאומה, אלא הם רק שומעים טענות ומקבלים עדות על הטענות. וכל שאין כאן עדות ראיה אין ידיעה כלל ואין מכח מה לדון ואם היה מונח כמו ספינה היה כל דאלים גבר, ואם הוא ביד המוצא יישאר ביד המוצא.
.
.
יש להקשות, שהנה לעיל עמוד א' פירשה הגמרא את הברייתא לגבי שניים אוחזים בשטר שרבי סובר שהמלווה גובה את כולו. והקשתה וכי אינו סובר את משנתינו לגבי טלית ששנים אוחזים יחלוקו. ומתרצת שבאמת רבי אמר יחלוקו שגובה רק חצי. וקשה מניין לגמרא להקשות בפשיטות על רבי, שאפשר שהוא סובר כרבי יוסי, וכמו שמפרש טעמו בסמוך לגבי אחד שמצא שטר שמחזיר אותו למלווה, כיוון שאין לחשוש לפרעון, שאם היה פרוע דרך הלווה לקרוע מייד את השטר ולכן לא ייתכן שנפל מהלווה. והקשה כן בפני יהושע.
ולמה שנתבאר לעיל כאן ולעיל עמוד א', רבי יוסי אמר דווקא כשמצא אחד את השטר, שאז אין עליו ידיעה כיצד לדון בו. ולדעת רבי יוסי יש ידיעה מכח מה שדרך הלווה לקרוע מייד שמודיעה לנו שאין לחשוש לפרעון ומעתה אפשר רק שהוא נפל מהמלווה וכיוון שאין עוד אפשרות ממילא נותנים אותו למלווה.והיא רק ידיעה ולא עדות אבל כל שאין עדות אחרת וידיעה אחרת די בזה לדעת שאפשר רק שהוא של המלווה וממילא אין כאן מקום לדון בין יותר מאפשרות אחת, וממילא יתן אותו למלווה.
אבל בשניים אדוקין בשטר, יש מהאחיזה עדות ראיה שהוא של הלווה. והידיעה שדרך לווים לקרוע מייד אין בה כדי לבטל עדות ראיה, שהרי אם יבואו שני עדים שלא קרע מייד יודה רבי יוסי שבשטר הזה יש מקום לחשוש לפרעון. ולכן בשניים אדוקין בשטר גם לשיטת רבי יוסי יחלוקו כמו בטלית, ולכן שפיר הקשתה הגמרא שלא ייתכן שרבי אמר שהמלווה גובה את הכל מכח משנתנו שבשניים אוחזין חולקים)
.
.
ורבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חיישינן לפירעון. [ורבי יוסי לא חייש לפירעון – דמאן דמהדרי ליה [שמי שמחזירים לו] שטר פרוע לאלתר זהיר ביה לקורעו ולא משהי ליה [ולא משהה אותו]. רש"י.
ריטב"א: ומסתברא דרבי יוסי לא פליג אלא בשטר מקויים דלא חייש לפרעון, אבל בשאינו מקויים מודה דלא יחזיר דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה. והיינו דנקט נפל ליד דיין ולא קאמר סתמא שטר שנפל לא יוציאנו עולמית, משום דרבי יוסי לא פליג אלא בשטר שנפל ליד דיין וכדפרשינן]
.
.
ולא חייש ר' יוסי לפירעון? והתניא: "מצא שטר כתובה בשוק, בזמן שהבעל מודה [שלא נתן לה כתובתה. רש"י] יחזיר לאשה. אין הבעל מודה [שאמר פרעתי ומידי נפל. רש"י] לא יחזיר לא לזה ולא לזה.
רבי יוסי אומר עודה תחת בעלה [שלא גרשה. רש"י] יחזיר לאשה [דלא עביד איניש [שלא עושה אדם] ליתן כתובה קודם גירושין. רש"י]. נתארמלה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה". [מבואר שגם רבי יוסי חושש לפרעון כיוון שאחרי שנתגרשה, שאז הכתובה היא כמו כל שטר חוב, אמר שלא יחזיר לא לזה ולא לזה, ולא אמר שיחזיר לאשה כיוון שאם היה פורע ומחזירה לו את שטר הכתובה היה קורע מייד ולכן לא ייתכן שפרע ונפל מידו]

איפוך [הפוך את גרסת הברייתא]: "נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית דברי רבי יוסי, וחכמים אומרים הרי הוא בחזקתו".
אי הכי [אם כך] קשיא דרבנן אדרבנן? [שכעת לגבי שטר אמרו שהוא בחזקתו כיוון שלא חוששים לפרעון שאם היה פורע ומחזיר ללווה היה הלווה קורע מייד ולא ייתכן שנפל מיד הלווה, ואילו לגבי כתובה הרי אמרו אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ולא אומרים שיחזיר לאשה כיוון שלא חוששים לפרעון]

שטר כתובה כולה רבי יוסי, וחסורי מחסרא והכי קתני [גרסת הברייתא חסרה ויש להשלים אותה כך]: "אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. במה דברים אמורים שנתארמלה או שנתגרשה, אבל עודה תחת בעלה יחזיר לאשה [שאין דרך לפרוע כתובה כשעודה תחת בעלה]. שרבי יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה נתארמלה או שנתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה". [לפי זה רבי יוסי חושש לפרעון ולכן לא אמר שיחזיר לאשה. והוא כפי שיטתו בברייתא לגבי שטר אחרי שהפכנו את גרסתה שאמר בשטר שלא יחזיר לא לזה ולא לזה. וחכמים סוברים בשטר שהוא בחזקתו ויחזירנו למלווה כיוון שלא חוששים לפרעון, וכן דעתם גם לגבי כתובה שהם חולקים על דעת רבי יוסי בברייתא לגבי כתובה וסוברים שגם בכתובה יחזיר לאשה כיוון שלא חוששים לפרעון]
.
.
רב פפא אמר לעולם לא תיפוך [את הברייתא לגבי מצא שטר, ודעת רבי יוסי שלא חוששים לפרעון ומחזירים למלווה]. רבי יוסי [בברייתא לגבי כתובה] לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי [לשיטתי] אפילו נתארמלה או נתגרשה נמי [גם] לא חיישינן לפירעון [וכמו בברייתא לגבי שטר], לדידכו אודו לי מיהת [לשיטתכם הודו לי על כל פנים] בעודה תחת בעלה דיחזיר לאשה דלאו בת פירעון היא [שאין דרך לפרוע כתובה כשעודה תחת בעלה].
ואמרו ליה רבנן אימור צררי אתפסה. [מעות צרורות או כספים מסר לה ליחוד כתובתה כשנשאה, או לאחר מכאן, שלא יטריחוה יורשים אם תתאלמן. רש"י]
.
.
(רש"י פירש לפי פשטות לשון הגמרא, וכך הוא בכל מקום, שצררי הם משכון על הכתובה, שנותן לה משכון שאם יעכבו עלהי היתומים מלגבות כתובתה תוכל לגבות מהמשכון. ובזמן שנותן לה את המשכון נותן אותו בידה באמונה ואינה מחזירה לו את שטר הכתובה, כיוון שעדיין אין זה פרעון הכתובה אלא רק משכון עליה.
והקשה הרשב"א לפי זה בעודה תחת בעלה שאז אין דרך לפרוע פרעון גמור אלא רק להתפיס משכון, למה אומרים רבנן שלא יחזיר לה את הכתובה מטעם שמא התפיס אותה צררי, הרי גם כשהצררי בידה השטר ראוי להיות בידה כיוון שאינם פרעון ואינה צריכה להחזיר את השטר כשמקבלת את הצררי. ומכח זה נדחק הרשב"א לפרש בעניין אחר, עיין שם.
ונראה ליישב שיטת רש"י, שהנה לעיל נתבאר שלו היה השטר מצד בירור המציאות לא היה שייך כלל להחזיר שטר שנפל. שהשטר אינו בירור על המציאות אלא רק כשהוא ביד המלווה, שאם הוא ביד לווה לפני ההלוואה או אחרי פרעון הרי אינו עדות ובירור על מאומה. וכשנפל כבר אין לנו בירור, ולא ייתכן שעל ידי שהמוצא ישיב לו הוא יחדש כעת בירור על המציאות, שהרי המוצא אינו שני עדים על כך שחייב לו את הממון וכיצד הוא יכול לחדש בהשבתו ליד מלווה בירור על זה. ועוד שהבירור הוא מכח שלא ייתכן שהשטר יימצא ביד המלווה אלא רק אם לווה ולא פרע, שלפני הלוואה עוד לא מסר לו ואחרי פרעון החזיר את השטר. וכעת הרי יש עוד צד כיצד ייתכן שהשטר ביד מלווה, שהוא נפל מהלווה והמוצא השיב למלווה, ואם כן לאחר שנפל לעולם כבר לא ייתכן שיהיה השטר מברר על המציאות.
אלא הוא כמו שכתבתי לעיל שהשטר הוא מציאות של כח לפעול גבייה על הממון בבית דין ולא אכפת לנו לגבי הבירור וכמו ששני עדים שכל אחד ראה מעשה אחר מצטרפים להוציא ממון ולא אכפת לנו שאין כאן בירור, והכח עצמו מונח בנייר השטר והוא חפץ שנפל ומשיבים אותו למי שיש לדון שהוא שלו, וכמו שנתבאר לעיל.

הנה אם יש לה משכון על החוב, לו היה השטר ראיה לשם בירור, לא היה שייכות בין השבת השטר לידה לבין המשכון, שהמשכון אינו מברר שהוא חייב לה, והשטר מברר והוא עניין בפני עצמו, ואם ראוי להשיב לה את השטר מה אכפת לנו שיש בידה משכון.
אבל מאחר שהשטר הוא כח לפעול בבית דין שיהיה הממון שלה, מאחר שמוחזק בידה משכון שמסר לה על החוב, מכח המשכון כבר יש לה כח על הממון של הכתובה באופן שאין מקום לשטר לחדש שום כח יותר מזה. שהרי היא יכולה להכחיש ולומר שלא קיבלה משכון מעולם, ומה שהוא משכון זהו רק על פי הודאת פיה ויש לה כח גמור על זה שהיא מודה, ועוד המשכון תפוס בידה והיא מוחזקת בממון ואי אפשר להוציא ממנה בלא עדים, ומכח המשכון כבר אינה בעל חוב שצריך להביא ראיה לגבות חובו ולהוציא מהיתומים, אלא היא מוחזקת והם צריכים להביא ראיה להוציא מידה את המשכון. השטר הוא לא בעלות על הממון אלא כח לפעול שהיא תהא בעלים על הממון, ובמקום שיש משכון אין צורך בכח זה שהוא טוחן קמח שהוא כבר טחון מקודם. וכח לפעול במקום שאין על מה לפעול בטל הכח מעצמו, ואין כאן מה להשיב לה.

מה שהאשה מחזיקה את השטר בידה גם אחרי שקיבלה צררי כמשכון, זהו משום שהיא צריכה אותו להוכחה, שהיתומים יוכלו לטעון שמכך שהשטר אינו בידה מוכח שנפרע חוב הכתובה, ועליה להשיב את הצררי, והיא צריכה את השטר להוכחה על החוב. אמנם מצד מה שהשטר הוא להוכחה, מזה לחוד אין מקום שהמוצא יחזיר לה, כיוון שהוא בידה מכח השבת המוצא כבר אינו הוכחה, ועוד שלא שייך שהוא יתן בידה הוכחה אם הוא עצמו אינו עדים על זה, וכמו שכתבתי לעיל)
.
.
רבינא אמר לעולם איפוך קמייתא [הפוך את הברייתא הראשונה לגבי שטר ורבי יוסי הוא זה שחושש לפרעון ורבנן לא חוששים], וטעמא דרבנן הכא [כאן. בברייתא השנייה לגבי כתובה] משום דחיישינן לשתי כתובות [ומשום כך אמרו שלא יחזיר לאשה ולא משום חשש פרעון, ואפילו היא תחת בעלה יש לחשוש לשתי כתובות]. ורבי יוסי לשתי כתובות לא חייש [ומה שלא יחזיר לה הוא משום חשש פרעון, ולכן אם היא תחת בעלה יחזיר לה כיוון שאין דרך לפרוע בעודה תחתיו.
רש"י: לעולם איפוך קמייתא – ודקשיא לך דרבנן אדרבנן [שבשטר לא חששו לפרעון ובכתובה אמרו שלא יחזיר לה] לא תיקשי, דטעמייהו דרבנן בכתובה לאו משום דחיישינן לפירעון, דמאן דפרע ואהדר ליה שטרא לאלתר קרע ליה, אלא משום דחיישינן לשתי כתובות שמא חזר וכתב לה כתובה אחרת שניה לאחר שנפלה זאת מידה. ו"אין הבעל מודה" דקתני, לאו באומר פרעתי, אלא באומר אל תחזרו לה שיש בידה אחרת ותוציא על יורשי שטר אחר שטר].
.
.
.
אמר רבי אלעזר מחלוקת [מחלוקת – האי יחלוקו דקאמר רבן שמעון בן גמליאל [בשנים אדוקין בשטר], דמשמע חולקין בשוה. כך שמעתי משום ר' יצחק ב"ר מנחם ונראה בעיני. רש"י. אם השטר מקויים גם לרבי יחלוקו, אבל לשיטת רש"י לקמן המשך סוגייתנו הוא דווקא לשיטת רבן שמעון בן גמליאל] בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף [ושניהם אדוקים בתורף – כלומר או שניהם אדוקין בתורף. ותורף גילוי של שטר, מקום הלוה והמלוה והמעות והזמן. טופס – שאר כל לשון השטר. רש"י], אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. [זה נוטל כו' – דמאי דתפיס דידיה הוא [שמה שתופס שלו הוא], כדקתני לעיל זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו'. ולקמן מפרש למאי מיבעי ליה. רש"י]

ורבי יוחנן אמר לעולם חולקין.
ואפילו אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף? והתניא: "זה נוטל עד מקום שידו מגעת".
לא צריכא דקאי תורף בי מצעי. [דקאי תורף בי מצעי – ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. רש"י.
רבי אלעזר אמר שאם אחד אדוק בטופס ואחד בתורף זה נוטל טופס וזה נטל תורף. והשמיע שני אופנים מתי הם חולקים בשווה, האחד כששניהם אדוקים בטופס והשני כששניהם אדוקים בתורף. ורבי יוחנן אינו חולק עליו אלא בא להוסיף עוד אופן ששניהם חולקים בשווה, והוא שכתבו בשטר זה קודם חלק מהטופס, ואחר כך באמצעו כתבו את התורף, ואחר כך המשיכו וכתבו את סיומו של הטופס. וזה אוחז בטופס שבעליונו וזה אוחז בטופס שבתחתיתו, והתורף באמצע ביניהם ואחיזת שניהם שווה בו]
אי הכי מאי למימרא? [אם כך מה לומר. פשוט שיחלקו בשווה]
לא צריכא דמקרב לגבי דחד, מהו דתימא [שתאמר] אמר ליה פלוג הכי, קא משמע לן דאמר ליה מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי. [וכמו שנתבאר לעיל ז' א' לגבי טלית מוזהבת]

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, לרבי אלעזר דאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, למה ליה, וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך? [הוא הדין שיש לשאול לפי לרבי יוחנן, אלא שאנו יודעים שרבי יוחנן אמר שאם זה אדוק בטופס וזה בתורף זה נוטל טופס וזה תורף רק מכח הקושיא מהברייתא זה נוטל עד מקום שידו מגעת. ורבי אלעזר אמר כך בפירוש, ולכן מעמיד את השאלה על דברי רבי אלעזר. כך ביאר ברשב"א]
אמר ליה לדמי [לדמים. רש"י: מעלין בדמים כמה תורף יפה מן הטופס]. דאמר הכי [כך], שטרא דאית ביה [שיש בו] זמן כמה שוי [שווה], ודלית [ושאין] ביה זמן כמה שוי, בשטרא דאית ביה זמן גבי ממשעבדי [גובה מנכסים משועבדים. קרקעות], ואידך [והאחר. שטר שאין בו זמן] לא גבי ממשעבדי. יהיב ליה היאך דביני ביני [נותן לו השני מה שבין לבין].
[רש"י: שטרא דאית ביה זמן כמה שוה – דתורף עדיף מטופס דאית ביה [שיש בו] מקום הזמן, דאילו שם המלוה והלוה והמעות כתובין אף בטופס, שצריך לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה והוא עיקר, כדתנן: (בבא בתרא קס"ה ב') "כתוב בו מלמעלה [בתורף] מנה ומלמטה [בטופס] מאתים, מלמעלה מאתים ומלמטה מנה, הכל הולך אחר התחתון", אבל זמן לא מיהדר [זמן לא חוזר. לא חוזרים על כתיבת זמן ההלוואה בטופס]. ואי [ואם] משום חתימת עדים דהוא תחת הטופס, הא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והאי מודה שכתבו הוא]
.
.
(לשיטת רש"י, אם היה נחתך השטר לחלק עליון ותחתון, היה המלווה יכול לגבות בתורף [החלק העליון] לבד, או בטופס [החלק התחתון] לבד.

לפי רש"י אם זה ידו מגעת באופן שהוא אדוק בטופס או בתורף לבדו, באופן זה לא נאמר שיחלוקו, שהרי המלווה יש לו טופס או תורף לעצמו, ובהם לבד אפשר לגבות את כל החוב גם אם היה נחתך כל מה שאין ידו מגעת ואינו אוחז בו לבדו. ואם כן המלוה גובה את כל החוב בין אם הוא אוחז בטופס בין אם  הוא אוחז בתורף.
ולפי זה הקושיא: "אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, לרבי אלעזר דאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, למה ליה, וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך", היא רק לגבי הלווה, למה לו לחלוק בשטר וליטול טופס או תורף, וכי מה יועיל לו מה שחוקל הרי המלווה יכול לגבות את כל החוב על ידי חלק השטר השני שבידו. וכן פירש הרמב"ן כאן בשיטת רש"י.

חוב בשטר יש בו שעבוד נכסים, דהיינו שנקנים קרקעות של החייב לבעל החוב לגבייה, ואם לא מצא לגבות מטלטלין או קרקע של החייב, יכול לגבות קרקע שמכר החייב אחרי ההלוואה כיוון שנקנה לו בה שעבוד קרקעות. אמנם שעבוד קרקע יש רק בשטר שכתוב בו זמן השעבוד, שאם לא כן יגבה מלקוחות שקנו לפני ההלוואה ועל הקרקע שקנו לא חל קניין של המלווה. לכן שווי הטופס ככח לגבות בו כשהוא ללא התורף גבוה יותר משווי התורף לגבות בו כשהוא ללא הטופס, כיוון שבטופס כתוב הזמן ויכול לטרוף בו קרקע מלקוחות, ובתורף לא כתוב הזמן ואינו גובה משעבוד קרקע ויש צד שלא ימצא ממה לגבות.
ולפי זה מיישבת הגמרא, שבאמת אם הלווה אוחז בתורף אין לו צורך בו, אבל רבי אלעזר אמר את הדין כיוון שאם הלווה אוחז בטופס, ומכח זה הפסיד המלווה את כוחו לגבות משעבוד קרקעות, ישלם המלווה ללווה את ההפרש בין שווי השטר לו היה נמכר בשוק לגבות בו כמה היה שווה עם הכח לגבות משעבוד קרקעות וכמה הוא שווה בלי הכח לגבות משעבוד קרקעות, ואחרי שישלם לו הפרש זה יגבה את חובו. וזה מה שהרויח לווה מאחיזתו בשטר ומהחלוקה.

וצריך עיון בתירוצו של רבינא לרב אחא מדפתי. הנה שטר נחשב דבר שאין גופו ממון ולכן אין בשטרות חיוב שבועה, ועיין בבא קמא צ"ח א' ב': "אמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור, דאמר ליה ניירא קלאי מינך". המזיק אומר לבעל השטר, שרפתי לך רק נייר בעלמא ולא את עצם הממון שכתוב בשטר. ומה שעל ידי זה הפסיד את הממון הכתבו בשטר כיוון שאינו יכול לגבותו והוא כעת אבוד ממנו וכמו מטיל מטבע של חבירו לים במקום שאין אמודאי יכול להעלותו, זהו רק גרמא, שגורם היזק בעקיפין ולא מזיק את הממון עצמו, וחייב רק לרבי מאיר שדן דינא דגרמי.

מלווה יכול למכור את השטר שבידו לאדם אחר שיגבה אותו. לכאורה מכיוון שהשטר עצמו ניתן למכרו ומשלמים עליו בשוק, הרי הוא בעצמו חפץ השווה כסף [כשוויו להימכר לגבות בו. והוא לעולם פחות מהסך שכתוב בו, שאם לא כן מה ירוויח הקונה] ולמה נאמר שאין גופו ממון. והטעם הוא שהלוקח לא נותן מעות עבור השטר עצמו, אלא נותן מעות תמורת היכולת לגבות את הממון עצמו שכתוב בשטר, וכמו שאין השטר גופו ממון עבור המלווה מטעם שאינו רוצה בו מצד עצמו ולא רואה בו ממון אלא ארק יכולת לגבות ממון אחר, כך הוא גם ביחס ללוקח שרואה בו רק דבר שמכוחו אפשר לגבות ממון ולא ממון מצד עצמו, ולא משלם תמורתו מצד מה שהוא בעצמו.
למשל אם לאדם יש את כותונת הפסים שלבש יוסף בעצמו, אם היא תימכר בשוק ישלמו עליה ממון רב, אבל אם אחר יזיק את הכותונת ישלם המזיק רק לפי שווי כותונת אחרת כמו זו שנמכרת בשוק. והטעם שמה שמוסיפים בשוק ממון יותר אינו תמורת גופה של הכותונת אלא תמורת הידיעה שיוסף לבש אותה, וידיעה זו אינה חפץ גשמי ואינה בגופה של הכותונת, ולכן כיוון שהידיעה אין לה גוף אינה ממון. וכמו כן התשלום בעד השטר הוא תמורת הידיעה שיוכל לגבות בו מנה ולא תמורת גופו של שטר, והידיעה עצמה אינה גוף ולכן ממילא גם אינה נחשבת ממון, ואין השטר נעשה חפץ שווה כסף מכוחה.
שעבוד הגוף על גופו של הלווה לפרוע הוא עצמו ממון, כיוון שהוא בעלות על גופו שהוא חפץ גשמי והוא ממון. במכירת השטר לא נמכר שעבוד הגוף בגופו של לווה, והמוכר את השטר יכול למחול על החוב גם אחרי מכירת השטר. וכן השורף שטרו של חבירו לא הזיק את עצם שעבוד הגוף שקנוי לו בגופו של החייב, שהרי לא הרג את החייב, אלא רק גרם בעקיפין שנעשה שעבוד הגוף דבר שאבוד מבעליו.
.
.
לעיל עמוד א' ביארתי שאחיזתם אינה בממון כלל, אלא הם אוחזים בגופו של כח העדות שיש בשטר, וזה הנדון שעליו טוענים ודנים, וביארתי למה הוא נדון כגוף ממש ששייכת בו אחיזה. ופוסקים שיחלוקו את כח העדות, ולמעשה זה מגיע כשהמלווה גובה עם חצי כח העדות את חצי הסך הכתוב בשטר.
ובשטר כשוויו למכור אותו בשוק לגבות בו לא שייכת אחיזה כיוון שאינו גוף שהרי אין גופו ממון.
ואם כן קשה למה משלם המלווה ללווה את ההפרש כפי שוויו של השטר להימכר בשוק לגבות בו, שהרי לא על שווי זה הטענות והדין כאן.

ונראה ליישב בפשטות שהכוונה בדברי רבינא אינה שהמלווה לא יוכל לגבות עד שלא ישלם ללווה את ההפרש בשווי, אלא אם רצונו לגבות בשטר בלי יכולת לגבות משעבוד קרקעות הוא יכול ליטול את התורף ולגבות בו את מלוא הסך הכתוב ואינו צריך לשלם ללווה מאומה. וזה מוכרח, שהרי המלווה אוחז בתורף לבדו, כיוון שידו מגעת לשם, ועד מקום שידו מגעת נחשבת אחיזה שלו לחוד, וכיוון שיש לו תורף שהוא שלו לבדו, ואפשר לגבות בתורף זה את כל הסך הכתוב, אין שום יסוד לחייבו לשלם ממון ללווה, שיכול לומר ללווה קח לך מה שאתה תופס בו, ואיני רוצה לשלם לך מאומה כי מה שאני לבדי תופס יש בכוחי לגבות מכוחו בלבד. אלא כוונת רבינא להשיב לשאלה למה טרח רבי אלעזר לומר שהלווה נוטל את הטופס, שהרי אין לו צורך בו כלל. ולזה השיב לו שיכול להציע למלווה לקנות אותו אם הוא רוצה כדי שאז יהא לו כח לגבות משעבוד קרקעות. ואם ירצה המלווה יקנה ממנו כמו כל אדם שקונה בשוק שטר כדי לגבות בו, ואם לא לא.

.
.
– – –
.
.
לפי רש"י הטעם שאפשר לגבות בתורף בלבד אע"פ שאין בו עדים, שהם חותמים בתחתית השטר מתחת לטופס, ואם נחתך הטופס ונשאר התורף לחוד אין בו חתימות עדים, זהו משום שכאן הלווה הרי מודה שהוא כתב את השטר ואינו מזוייף, שהוא רק טוען פרעתי וממני נפל. ושיטת רבן שמעון בן גמליאל שאמר לעיל עמוד א' מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, מכיוון שהודה אין צריך שיהיו בו חתימות עדים כלל.

ובתוספות הקשו עליו שרבן שמעון בן גמליאל הכשיר דווקא כשיש חתימות רק שאינן מקויימות, וסבר שגם בלא קיום אינן נדונות כספק מזוייפות, אבל אם אין חתימות כלל השטר פסול ואינו גובה בו כלל. ובתוספות הרא"ש כתב שבלא חתימות השטר הוא כחספא דעלמא.
ונראה שקושייתם היא משום שסתם שטר כותב אותו הסופר והעדים חותמים. ולכן בלא חתימות פשוט שאינו כלום. אבל אם הלווה עצמו כתב את השטר בכתב ידו, מועיל כתב ידו כמו חתימות, וכמו שהודאת פיו מועילה מדין עדות לחייבו. וכמבואר במשנה בבא בתרא קע"ה ב' "הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין". ושטר בכתב ידו בלא עדים מועיל שלא יוכל לומר פרעתי או לא לוויתי מעולם. ורק גבייה מקרקע אין בו, כיוון שלא יוצא קול משום שאין עדים, והלוקח שלוקח שדה לא יידע שהוא משועבד לחוב.
וצריך לומר שרש"י מעמיד סוגייתנו באופן שהלווה כתב בעצמו את השטר, ולכן יכול לגבות המלווה מנכסים שאינם משועבדים על ידי התורף בלבד.
ורבי סבר שכיוון שכתב ידו ללא קיום נחשב כספק מזוייף מתקנת קיום שטרות, אם הודה שהוא כתב ידו וטען פרעתי נאמן. ולרבן שמעון בן גמליאל כיוון שתקנת קיום אינה מחשיבה את השטר לספק מזוייף לא נאמן לטעון פרעתי נגד השטר וכמבואר לעיל עמוד א', והסוגיא כאן היא דווקא לפי רבן שמעון בן גמליאל. ומה שהקשו עליו עוד שייך למסכת בבא בתרא ואין מקומו כאן.

.

.

לקמן י"ב ב' נאמר ששטר שנפל יש בו ריעותא, שאם היה שטר שכשר לגבות בו מן הסתם בעליו היה נזהר בו ולא היה נופל. ומאחר שנפל יש רגליים לדבר שאינו כשר ויש לחשוש בו יותר. סברא זו לא הובאה כאן ולא ראיתי בכרח להשתמש בה כאן כדי לבאר את סוגייתנו. אמנם הראשונים כאן הביאו אותה ולכן אני מציין זאת כידיעה)
.
.
.
ויחלוקו נמי [גם] דאמרן [שאמרנו. שחולקים את השטר], לדמי [לדמים].
דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שנים אוחזין בטלית הכי נמי דפלגי [כך גם שחולקים]? הא אפסדוה.
.
.
(לעיל ז' א' לגבי טלית מוזהבת, ביארתי למה בשנייים אוחזין בחמור פשוט שמוכרים וחולקים בדמים ואין האחד יכול לכוף את חבירו לחתוך אותו. שלכאורה רק בשותפים אע"פ שלא פירשו מן הסתם השתתפו על דעת שלא יוכל אחד מהם בחלוקה לחתוך את החמור, וזה תנאי ממון ביניהם. אבל כאן אינם משועבדים זה לזה בשום תנאי ממון והסכמה, ולמה לא יוכל אחד לומר שאינו רוצה למכור את שלו אלא רוצה לחתוך וליטול אותו לביתו. ומכח מה יוכל חבירו למנעו. ואין זה נחשב מזיק כיוון שאת שלו הוא רוצה ליטול, ואינו מתכוון להזיק לחבירו.
והטעם הוא משום שמה שאנן סהדי שמה שתחת ידו של אדם הוא שלו, היינו שאנו רואים שתי ראיות נפרדות, האחת שזה אוחז הכל ואנו עדים שהכל שלו, והשניה שזה אוחז הכל ואנו עדים שהכל שלו. ולפי זה הפסק הוא שכולה לזה וכולה לזה, ולא שחציה לזה וחציה לזה, רק הלכה למעשה כיוון שאין כאן שתי טליתות פוסקים שיחלוקו. אבל אם האחד ירצה לחתוך את החמור, הרי אנו עדים שכל החמור של השני ולפי עדות זו הוא מפסיד ממון חבירו והוא מזיק, ואינו יכול לטעון שהוא רק נוטל את שלו, כי לפי אותה עדות אין כאן חצי שלו, ולפיה הוא מזיק, והעדות השנייה אינה מבטלת אותה אלא שתיהן קיימות כמו תרי ותרי.

בשטר הרי אינם אוחזים בממון כלל, שאינם אוחזים במנה הכתוב בו, והוא עצמו אין גופו ממון. ומה שהם אוחזים הוא גוף כח הראיה לגבות שזהו בגופו של הנייר, וכמו שנתבאר לעיל ולעיל עמוד א', אבל כח הראיה בעצמו אינו ממון. באופן ששניהם אוחזים בטופס או שניהם אוחזים בתורף, והלווה ירצה לחתוך את השטר לשני חלקים וליטול לביתו את החצי שלו, הנה מה שיש עדות שכל השטר לזה מכח אחיזתו וכל השטר לזה מכח אחיזתו, אין בכח עדות זו להחשיב אותו כמזיק, כיוון שגם לפי הצד שהכל של המלווה, הוא מזיק לו רק דבר שאין גופו ממון, והשורף שטר של חבירו פטור ונחשב רק גרמא. ויש צד לומר שבשטר יחלקו בחיתוך הנייר ולא בממון.
ואומרת הגמרא כאן שגם בשטר חולקים בממון ולא חותכים אותו. ונראה שהטעם משום שפשוט שגם להזיק בגרמא לכתחילה אסור מהתורה, ורק אם עבר והזיק אין בית דין גובים ממנו דמי היזק. ולצאת ידי שמיים הוא חייב. וכאן הוא גרמי ולרבי מאיר גובים ממנו בבית דין את הנזק שהוא דן דינא דגרמי. ולכן כיוון שיש צד שיש עדות שכולה של המלווה, אין בית דין יכולים להסכים ללווה לתבוע לחתוך, שזה שורף שטרו של חבירו שלכתחילה עובר איסור דאורייתא מעיקר דיני ממונות [בבבא קמא נתבאר עניין זה]. ולכן מחדשת הגמרא כאן שאפילו בשטר חולקים בדמים ולא חותכים.
ומביאה הגמרא הוכחה מטלית, ששם פשוט שאינו יכול האחד לתבוע לחתוך שהרי חבירו אוחז בגוף הממון ולפי צד העדות שהיא כולה של חבירו הוא מזיק בידיים את ממונו של חבירו וזה פשוט שאינו רשאי. ואם הלשון "יחלוקו" בטלית בוודאי מתפרש על חלוקה בדמים, נפרש גם כאן לשונו של רבן שמעון בן גמליאל "יחלוקו" שהכוונהלחלוקה בדמים. ודוחה הגמרא שבטלית אינה נפסדת אם חותכים אותה ומסיקה להוכיח מחמור שבו ודאי הלשון יחלוקו מתפרש בדמים, ומכח זה נפרש גם לשונו של רבן שמעון בן גמליאל כך.

ובתוספות פירשו בעניין אחר ונדחקו מאוד בלשון הגמרא. ולשיטתם אי אפשר לגבות בטופס לחוד או תורף לחוד, ולכן גם מה שהשיב רבינא לרב אחא מדפתי מתפרש באופן אחר, יעויין שם)

.
.
הא לא קשיא, דחזיא [שראויה] לקטנים. [מהמשנה לגבי טלית אין להוכיח שלשון יחלוקו מתפרש שיחלוקו בדמים, כיוון שאפשר להעמיד בטלית שחציה ראוי לעטיפת קטן ואין פסידא במה שחותכים ומדובר שהם חותכים את הטלית]

תגים: חומר למחשבה - בבא מציעא